לאחר שנה חזרה איה בית ההבראה, מדקלמת באדיקות רהוטה תפילות זרים ומצטלבת בטבעיות של קתולית מבטן. בבית ההבראה הפרטי ממנו אך חזרה, עמדה על ברכיה והצטלבה בהנאה מול ילד סרבן תפילה, יהודי כמוה.
"תפילות לא רצוניות לא מתקבלות בשמים." הדגישה המטפלת שאיה הכי אהבה שם. שם לא הכריחו אותה לאכול ביצים שתעבה, אפילו לא חביתיות ביצים ממולאות קוביות נקניק או אפונה וגזר. אפשרו לה לאכול רק את המילוי. היא אפילו למדה ליהנות מחביצת וניל עם פרוסות תפוחים חמצמצות, שהוגשה כאן בארוחת הערב לקינוח, לאחר שבדקה כפסנתרן המחפש זיופים את החביצה מחשש לביצה.
עד היום, לאחר שלמדה לאכול ביצה קשה, חביתה ועוגות ומגדנות רוויות ביצים, שמור בפיה טעם חביצת התפוחים בבית ההבראה הפרטי ברבקה, שם לא הכריחו אותה ושם גילתה את שהיא לא שונאת לאכול הכול, להפך.
לאחר שלושה חודשים באה היא לקחת אותה, וכל הדרך הביתה בכתה בלב שבור. התגעגעה למטפלת, לחביצה, לחביתה שמותר לאכול רק את ליבה, למחמאות על מראה החיצוני: "איפה האודם שלך? בטח החבאת אותו במזוודה! תני אותה, ילדה ללכת עם אודם אסור! והתעלמו בצחוק ממחאותיה "אני לא שמה אודם! זה הצבע שלי!" אפילו שפשוף נמרץ של השפתיים, לא שכנעה אותן, רק הגדיל את שמחת "החיפוש" והמשובה.
והתגעגעה לתפילות, שלמרבית הפליאה נענו שם. לכריעה, להצטלבות שגרמה שמחה.
עד היום תנועת ההצטלבות אוטומטית אצלה:
1) מגע קמיצה ימנית במרכז המצח (איפה ששמים את הנקודה בבודהיזם).
2) מגע קמיצת ימין בכתף ימין.
3) הקמיצה עוברת לכתף שמאל.
4) גולשת למטה במקביל ליד שמאל והידיים נצמדות באמן.
את התפילה הפולנית שנלוותה לתנועת ההצטלבות שחכה, כשלמדה ולימדה את תולדות הנצרות, הבינה ששיננה מבלי דעת בגיל שבע את האמונה בשילוש הקדוש, האני המאמין הנוצרי בכבודו ובעצמו. הנגיעה במצח סמלה את האמונה באב. בכתף הימנית האמונה בבן. בכתף השמאלית, ברוח הקודש. הצמדת הידיים בקדמת הגוף בסיום אקט, מעידה על האמונה בשילוש ונעשית תוך לחישת המילה (העברית, שעדיין לא הכירה) "אמן".
כזכור נצחה אמה של איה במרוץ הביצה. לא במרוץ ההורים עם ביצה בכפית כפי שראתה בסרטים אמריקאים. משחקי הורים-ילדים אחרי הצהרים: אב ובנו מדלגים בתוך שק אחד אל המטרה, משיכת חבל הורים וילדים, שיהיה כך גם בחיים, ומרוץ האמהות העגלגלות עם הביצה. מי ששובר - מפסיד. כמו במשחק המשפחה לילדי בית הספר. כל זוג מקבל ביצה שמסמלת ילד, לשמירה.
בגרם המדרגות היורדות אל האודר קרבה הרודפת שאיבדה לגמרי את שיווי משקלה ושפכה את הביצה על ראש בתה. ואיה, שאז עוד קראו לה ראיה, עמדה המומה מתחת לביצה ולהשפלה המטפטפת שסמכו לה חפיפה מכאיבה וענישת חובה על מה שקרה.
(איה רבין)
