אני נוסע באוטובוס במפרץ חיפה. אמצע נובמבר 2010 ושום סימן לגשם לא נראה באופק.

הענן היחיד הינו עננת ערפיח צהובה הרובצת על האזור. הר הכרמל נראה כמו בתחריטים עתיקים, כמי שצויר ע"י אנגלי יפה מראה במאה ה-19, איש חובב מסעות ונשים אקזוטיות. קרני השמש החודרות מבעד לערפילים הצהובים מאירות באור נגוהות את הכרמל, והדרו של ההר המתנשא מזכירה שזו לנו ארץ כרמים וגפנים. מסעותינו לא רומנטיים כמו פעם, נשים אקזוטיות כבר אין ולנו נותר אלא לנשום חול, חול צהוב של כימיקלים.

בחור צעיר ושמן עומד לידי במעבר. הוא מספר למישהו בפלפון בקול מונוטוני שהוא עומד להיות מובטל החל מהשבוע הבא. הייתי שם איזה שקל על ההנחה שפיטרו אותו משום שהוא שמן באופן המעורר אי נוחות. בחורה עומדת לידו לבושה טישרט בורדו. על גב חולצתה כתוב בגדול "ביטחון הצפון". אני חש רגוע. על שכמה רובה קרבין ארוך. קת העץ מרשימה. יש בו חריר לרצועת נשק של פעם, כשכלי המשחית היה תלוי על הגב. הרצועה הדקה שיש לנשק שלה עכשיו לא מתאימה. הכלי נראה קצת עלוב עם הרצועה הקשורה באופן מגושם. יום טוב היום. חבל רק שעיני ממשיכות לדמוע ואינני מצליח לסלק את החול שבגרוני.

באוטובוס מדברים הרבה רוסית. שמתי לב שדי הרבה מהבחורים באוטובוס נושאים תרמיל גב גדוש. מעניין מה יש לכולם בתרמיל. ספרי לימוד? סמרטוטים לניקיון הבית? אריזות קרטון צבעוניות מלאות סנדוויצ'ים של רוסטביף עם פרוסות מלפפון חמוץ? האוטובוס עוצר בתחנה ואחד הנוסעים יורד. גם הוא שומר אבל מחברה אחרת. המדים שלו אפורים ויש לו אקדח.

בכל תחנה תלויה מודעה גדולה המודיעה בהתלהבות "צוּבּחוץ- מסיבת אופנה". הקופירייטר שהלך עם הרעיון יצר יופי של טיזר  א-לה רב עובדיה בצחוקים כזה כאילו. אני רק לא בטוח שמי שקורא את המודעה אכן זוכר את ההקשר. מה שכן, זה נראה כהולך להיות האירוע האולטימטיבי בעיר הצפונית והתוססת. 

לאחר שעה ארוכה אני מגיע הביתה. ביתי החמים נמצא על רכס הכרמל. כמו עיירה ציורית הנטועה גבוה בהרי האלפים, משקיפה על העננים שמתחתיה, כך בתינו מחייכים אל האבוקות המרחפות של המפעלים הפטרוכימיים שמתחתינו.

הערב יורד. שקט. הינשוף הזקן שעל עץ הברוש מחוץ לחלוני מתגנדר ומתכונן.

אני מכיר אותו. אני מכיר את ההרגלים שלו. לעת חשיכה הוא יחכך את גרונו "ארחח.." ואז יתחיל להמהם בקולו הצלול: "הוו-הוו-הוו !". כך, כל הערב, ללא לאות וללא היסוס. קודם כחכוח קל: "ארחח.." ורק לאחריה השירה: "הוו-הוו-הוו!".

המהומיו החביבים נשמעים למרחקים. אני בטוח שכולו תקווה נאמנה שמישהו לבסוף ישמע אותו ויענה. או יותר נכון, מישהי, הכי טוב, ינשופה חיננית במידה הראויה תשמע אותו ותענה.

אבל, אף אחד לא עונה. הינשוף שלי מזמר כך כבר שנים ולא שמתי לב שיש איזשהו דיאלוג, איזושהי תשובה. ולמרות הכל, הוא לא מתייאש. הוא ממשיך בשלו באצילות אופטימית, כי הרי מה עוד יש בחיים.

כולנו חיים בין חלומות לתקוות כבר אמרו חכמים לפניו.

אולי הוא ימצא בסוף את אהבת חייו. אולי ירד גשם.

ליל מנוחה מחיפה.