הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין היא תפיסה שלמה של אמנות הבמה. כנות הגורמת לחוויה מרעננת. אתגר לאמנים ולקהל" (פרופ' אברהם עוז)


ואז בא הרגע שבו חשים תשושי נפש ולפעמים גם הלומי קרב. המון חכמים שבים וטוענים וחוזרים ואומרים שתשושיי הנפש והלומיי הקרב הם רוב מניינה של האוכלוסייה המתגוררת על פיסת האדמה הזאת, עד כי אנו נוטים לקבל טענה זו שלהם. שהרי מתקבל על הדעת שאכן כך הוא, בהתחשב במסכת הייסורים שעל כל אחד מאיתנו לעבור בכל זמן שהוא. "החיים זה זיפת!" אמרה הדודה אלקה.

 

ועל כן בשעת סבלנו אנו נוטים לעשות את המובן מאליו ואת הזמין והצפוי והשגרתי והמקובל בציבור כנכון ומתאים ומתאפקים ומתאפקים, רק לא לעשות גלים ולא לעשות מהפכות כי כל גל נושא מזכרת של סבל ישן-חדש וכל מהפכה נושאת אימה ודבר לא קורה והמצב לא משתפר. ואז בא הרגע שבו המכונה מפסיקה לעבוד.

 

"די!" אומר הסובל המצוי, "נמאס לי! אני לא יכול יותר!" ואז הוא אץ רץ אל הגורו המקובל עליו והגורו אומר לו ש"הכול בתוך הראש שלך וזה לא באמת קורה לך! והכול אשליה!" והוא נותן לסובל תרופת פלא שרק הגורו לבדו מוסמך לתת והסובל חש מיד הקלה והוא אופטימי והוא אסיר תודה ורוצה לשלם והגורו אומר, "לא, חס וחלילה! אני עושה זאת למען הכסף, טפו! אני עושה זאת לשם שמיים, למען האנושות, למען היקום, כי עבד אדוני אנוכי אבל בחוץ יש קופסה לתרומות, תשים כמה שאתה רוצה" והאיש שם בקופסא את מעותיו האחרונות וככל שהוא שם יותר ויותר כך הולכת אמונתו בגורו ומתחזקת יותר ויותר ואחר כך הוא הולך לדרכו עד לסבל הבא.

 

"הכול בתוך הראש שלך וזה לא באמת קורה לך! והכול אשליה!" שב ואומר הגורו והאדם הסובל משהה את הספק שיש לו באמינותו של הגורו ונותן אמון בגורו שלו שהרי הגורו הוא תחום המיצג שבו מציאות ופנטזיה מתערבבים כמעט עד לבלי הכר. ממש כמו בתיאטרון. "אבל", אומר האדם הסובל, "תיאטרון זה תיאטרון וגורו זה גורו והוא שליח אלוהים, שליח היקום האינסופי ובכל מקרה הוא יודע!"
טוב. עלינו לקבל את דברו של האדם הסובל שהרי אין מתווכחים עם הסבל.

תהיו בריאים ומאושרים.

 

"מה? זהו זה?" אומר איש אחד בקהל, " זה סוף הקטע? אין לך איזו תרופה לתת לי? הרי בסוף תמיד נותנים איזו תרופה או עצה".
"כן, יש המון תרופות. המון. אם אין ברירה - נותנים. אבל אתה הגורו של עצמך. הרי אתה יודע בידיעה פנימית, חושית, ספונטנית, מה נכון לך לעשות גם אם אין לי תרופה וגם אם אין גורו בסביבה. נניח שאתה סובל ואין איש בסביבה, מה אתה עושה?

"מה אני עושה? אני צועק!"
"צועק מה?"

"צועק את הסבל שלי!"
"כן. בהחלט. זו תרופה!"

"אבל עד מתי אני צועק?"
"עד שאין לך עוד כוח לסבול"

"כן... אבל זה לא יכול להפוך למצב כרוני?"

"מה כרוני?"

"לצעוק באופן כרוני".

"אתה צועק באופן כרוני?"
" לא".

"האדם הסביר לא צועק באופן כרוני ובכל מקרה, אם אתה שומע את צעקתו, הרי לך תפקיד היסטורי בחייו של הסובל: סייע לו"

"כן. אבל אולי בכל זאת יש לך משהו לתת לי?"

 

משהו לתת.

כשל כוח הסבל ואין כוח פיזי? אין כוח נפשי? הפיזי והנפשי היינו הך הם. אותו מקור לשניהם. ראו בעיני רוחכם את הכוח עולה ומתגבר בתוככם באחת ומיד קומו ועימדו על רגליכם לרגע. אמצו לבכם. חייכו לרגע גם אם כואב.

 

אחר כך אפשר לשוב ולשבת, אבל את ההוכחה לקיומו של הכוח בתוככם כבר השגתם.

אין תקווה? אל תמתינו לתקווה עד שתתרצה. המציאו את התקווה עכשיו. המציאו מחשבה אחת שיש בה תקווה. למשל: עוד מעט אני אמצא את מי שתהיה לי אתו או איתה דיבור טוב ויחד נעשה דבר יפה אחד.

 

אין עתיד? ממציאים אותו אפילו אם מנקודת המבט של הווה, העתיד הזה נראה עכשיו מופרך. כדאי לנסות. הכרחי. זה עובד.

 

אחר כך אפשר לשוב למצב המקורי של תשוש הנפש והלום קרב. ואז, מי שמתעמק ברגע הזה יותר מרגע, יכול לשאול את עצמו אם אכן חזר למצב המקורי של תשוש נפש כפי שהיה קודם לכן. לא. עכשיו תשוש הנפש ההוא מקודם, הוא כבר לא מה שהיה.

 

שנה טובה!

שלכם באהבה,

אמיר

לאיגרת השבועית של 2016 . 12 . 29