הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מפיחה רוח חדשה במושגי התיאטרון!" (דוד מעיין, במאי)


יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)

  

(במקור הקטע מיועד למי שבמסגרת תפקידו מופיע בפני קהל, אבל הוא מתאים לכל)

 

ההופעה עומדת להתחיל והוא לא מוכן. תקלה גוררת תקלה שגוררת תגובת שרשרת הרסנית ונראה שכל בנין היצירה שהגה בו יומם ולילה - עומד להתמוטט עכשיו ולקבור אותו תחתיו! מה יהיה?

 

כאן יש לעצור לרגע, לשבת, לשכב או לעמוד בכל תנוחה נוחה.

אבל ברגע זה אף תנוחה אינה נוחה לו!

 

עליו לנשום נשימת אנחה מלאה מאד ומספקת.

אבל אז הוא מגלה שאינו יכול לנשום!

בקושי הוא מצליח לדחוק אל תוך ריאותיו כמות קטנה של אויר.

כלפי חוץ הגוף מאובן אבל בתוכו פנימה הוא אחוז תזזית שלכאורה אינה ניתנת לשליטה.

 

הוא כופה על עצמו נשימה והפעם בנחרצות, כאילו כל החיים שלו תלויים בנשימה האחת הזאת. הוא מצליח לנשום והנשימה האחת הזאת מביאה אותו, אל סף של סיפוק אישי קצר. עכשיו הוא יכול לעצום עיניים ולהקשיב.

 

הוא בעת ובעונה אחת בתוך החוויה וגם מחוצה לה.

הוא יכול להשקיף על עצמו קיים בתוך המהומה.

 

עכשיו יש בתוכו שתי ישויות משלימות זו את זו, או אפשר לומר שני אבות טיפוס.

האחד הוא "המשקיף האישי" והשני הוא "המהומה הפנימית הגדולה".

המשקיף האישי צופה במהומה הפנימית הגדולה.

 

החלוקה הזאת אינה סתם גחמה אישית או בחירה אקראית של התנהגות, אלא כורח המציאות: החוויה המתקיימת בו ברגע זה היא חסרת גבולות ושולטת בו באופן מתעתע. על מנת שישלוט בחוויה המתסכלת הזאת, עליו להוציא את עצמו מתוכה, לצפות בה מן הצד, להגדיר אותה, כלומר לקבוע לה גדר וגבולות.

 

המשקיף האישי שבו הוא המנחה האישי שלו ואפשר לומר שזה הוא עצמו וגם המלאך האישי שלו, השומר עליו. כמנחה אישי של עצמו הוא שואל שאלה אחת, ברגע זה כל שאלה היא טובה. הוא שואל ומציג תשובה. כל תשובה היא טובה, שהרי היא בתחום הדמיון האישי שלו. הוא מקבל את התשובה! זה פשוט ביותר.

 

לדוגמה: הוא שואל את עצמו: "האם אי פעם אצא בשלום מתוך המהומה הזו, שבה אני נמצא ברגע זה?" כאן התשובה יכולה להיות רק "כן!" או "לא!".

אם התשובה היא "כן!", עליו לשאול את עצמו: "אם כך, מה עלי לעשות?"

התשובה יכולה להיות אחת מאלו הרשומות כאן או גם כל תשובה אחרת:

"עלי לנשום עכשיו עשרים נשימות מעגליות!"

" עלי לנשום עכשיו חמש נשימות אנחה!"

"עלי לבצע עכשיו הרפיה פנימית שלא רואים אותה בחוץ!"

"עלי לנשום נשימות איטיות, ארוכות ורכות. כשהאוויר נכנס, הגוף צף מעט כלפי מעלה. כשהאוויר יוצא, הגוף שוקע מעט!" וכן הלאה.

 

אם התשובה היא "לא!", עליו לשאול את עצמו: "אז מה יהיה אם לא אצא בשלום מתוך המהומה?" כדי לענות על שאלה זו הוא ממציא תסריט לסרט קצר, שבו גיבור דמיוני כלשהו, נמצא בתוך מהומה. הוא ממציא תסריט מסויט ומסיים אותו ב"סוף טוב".

 

לדוגמה: התסריט נפתח בתמונה שבה הגיבור עולה לבמה, מבצע פליק-פלאק עם בורג לאחור ונכשל כישלון חרוץ. הקהל שורק בוז. הוא יוצא מהבמה, הולך הביתה וחווה דיכאון שנמשך כל החיים שלו. אחר כך הוא קם, יוצא מהדיכאון, מתאמן, הולך לבמה, מבצע פליק-פלאק עם בורג כפול לאחור, מצליח וזוכה באהדת הקהל. סוף תסריט. סוף טוב.

 

ברגע זה "סוף טוב" עלול להיראות לו מלאכותי. אם כך ראוי שיזכיר לעצמו שעדיף סוף טוב מלאכותי על פני סיוט מתמשך. כך הוא משוחח עם עצמו. בלב הסערה יש רגעים של דממה, הקשבה ושיחה פנימית מבוקרת!

ראוי לציין זאת שוב. התהליך פשוט מאד.

 

עכשיו הוא יכול לפקוח עיניים. יתכן כי חלפו אך שניות אחדות או דקות ספורות מאז עצם אותן. עכשיו הוא שואל את עצמו מהו הדבר הנכון לעשותו ועושה זאת. אין למהר. אפשר לעצור לרגע ורק אחר כך לצאת לפעולה בזהירות ומתוך מיקוד בפרטים. הוא עשוי לגלות כי מה שנראה אבוד, אינו אבוד כלל, אולי קיים עכשיו פתרון המניח את הדעת, או לפחות אפשרי. עכשיו הוא שוב יוצר.

 

(המעגל הפתוח, ספר אמנויות במה ומסך, גרסה מעודכנת 2017, עמוד 90)

 

שלכם באהבה,

אמיר

לאיגרת השבועית של 2017 . 2 . 2