הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)


מקובל שהפגיעה הרגשית היא חוויה טראומתית. בשם הפגיעה הרגשית בני אדם מגיבים באופן רגשי ואינטלקטואלי, מחוקקים חוקים, משחררים אלימות, יוצאים למלחמות, מוכנים למות בשם הפגיעה הרגשית, שלא לדבר על מה שנתפס כפגיעה בטאבו חברתי או במקודש עליהם.

האם ניתן לסווג פגיעה רגשית כחוויה אישית, מידית ואותנטית, או כהיסטוריה משוחזרת? כלומר, האם זוהי תגובה ראשונית או שהיא מותנית בידע אישי, חברתי, שבטי, לאומי, דתי? כמובן ששתי האפשרויות הללו קיימות.

מקובל עלינו שמילים עשויות לעורר עונג או עלולות לגרום סבל, אבל האם מילים יכולות להרוג? כמובן שלא. מילים עשויות, או עלולות, לעורר תחושות, תמונות, מחשבות ורגשות. מכאן והלאה הבחירה בידי האדם.

תחושת סיפוק, תמונה משעשעת, מחשבה מחמיאה או רגש של אושר, אלו בדרך כלל גורמים לשמחה ולא לסבל ועל כן יש להניח בסבירות מתקבלת על הדעת שלא יגררו אדם להכרזה על כך ש"מילים הורגות". אבל תחושה של מועקה, תמונה מטרידה, מחשבה מתסכלת או רגש של כעס או פחד, עלולים לגרור אדם לומר ש"מילים הורגות" ואולי אף ליצור תגובת שרשרת הרסנית. מי שבוחר להניח לרגשותיו לשלוט בפעולותיו, עלול לחשוב שהמילים הורגות ובכך הוא מסיר מעל עצמו את האחריות על פעולותיו ומטיל אותן על המילים.

אנו מגדירים אותנטי כדבר ראשוני, חד-פעמי ובלתי ניתן לשחזור. יש להיות מודע ליחסי הגומלין שבין האותנטי לבין ההיסטורי, כמו גם ליחסי הגומלין שבין הרגש לבין המחשבה. אפשר לטעון כי כל אותנטי הוא לפחות מעט היסטורי, כלומר משוחזר וכל תופעה רגשית מגלמת בתוכה גם מחשבה. אבל כאמור, לצורך הדיון במה שמכונה "פגיעה רגשית" נוכל לומר כי תגובה אותנטית איננה ניתנת לקביעה מראש. אם אני קובע מראש ש"הערב אפגע רגשית מהתנהגותו של בן זוגי על הבמה" - הרי שבזאת קבעתי כי תגובתי לא תהיה ראשונית אותנטית, אלא היסטורית.

היסטוריה אפשר לקבוע מראש. חוויה אישית מידית ראשונית אותנטית - אי אפשר! אולי מבחינת התוצאה ההבדל לא יהיה רב. עוצמת התגובה החיצונית יכולה להיות דומה, בין אם היא היסטורית-משוחזרת ובין אם היא ראשונית-אותנטית. עם זאת, קיים הבדל: התגובה ההיסטורית מעוצבת במחשבה, וזו המידית והאותנטית מושפעת בעיקר מתחושה ורגש.

לדוגמה: במאי אחד פרסם מעל דפי עיתון, מכתב ארוך ובוטה שהיה מכוון למבקר תיאטרון, והאשים אותו בכל חוליי התרבות. לאחר מכן העיד אותו במאי: "באופן עקרוני אני מכבד את מוסד הביקורת, אבל באופן אישי הביקורת שלו פגעה בי ורציתי לנקום בו ולהשפיל אותו!"

המכתב, שלכאורה אכן יכול היה לפגוע פגיעה רגשית במבקר ואפילו להוות עילה לתביעת-דיבה, גרם לו להגיב בפליאה ועל פי עדותו המכתב אף החניף לו: "כיצד זה במאי טרוד בענייני יצירה כמוהו, טורח ומייחד מזמנו היקר לכתיבת מכתב אישי אלי?"

המבקר התעלם, ביודעין או שלא ביודעין, מההשפעה הרגשית שיכולה להיות לביקורת על המבוקר ואילו הבמאי ביקש ליצור אצל המבקר את אותה תבנית תגובה שנוצרה אצלו - הפגיעה הרגשית האותנטית. אבל בשום אופן לא יכול היה הבמאי להבטיח שאכן תתקיים אצל המבקר הפגיעה הרגשית, וודאי שלא לנבא אותה מראש!

איננו יכולים לקבוע מראש, כי בכל פעם שנפגוש בתופעה אחת מסוימת - ניפגע באופן רגשי-מידי. האם אמירה זו: "בכל פעם שאני רואה את צלב הקרס, אני נפגע רגשית!" יכולה להיות נכונה בכל מקרה? ודאי שלא. מה שעשוי לקרות הוא, שלפעמים יתעורר הרגש - כעס, סלידה, שנאה או כל רגש אחר ולפעמים תתעורר המחשבה שצלב הקרס הוא סמל מתועב, בגלל שהוא מתקשר למטען חוויות מסוים מאד לבני תרבות המערב במאה העשרים.

פועל יוצא מכך הוא העיקרון, שפגיעה רגשית איננה ניתנת לשקילה ולמדידה הדדית ואף לא להשוואה או לכימות. הפגיעה הרגשית המתעוררת אצל אדם אחד או אצל קבוצת בני אדם, אינה יכולה להיות ברת השוואה לפגיעה הרגשית של זולתם. פגיעה רגשית גם איננה ניתנת להעברה אל הזולת ולא לשמש כעילה לפגיעה בזולת.

יוצא מהכלל יחיד הוא תחום האירוע האמנותי. בתחום זה שמורה לכל יוצר או קהל הזכות לפגוע ולהיפגע רגשית מבלי שתיגרם לאיש פגיעה פיזית אלימה. בתחום אירוע אמנותי התוקפנות יכולה לבוא לידי ביטוי באמצעות היצירה, שמתפקדת כאמצעי למתן ביטוי לטראומה ולשחרור ממנה, אך לא אלימות פיזית כלפי הזולת. שהרי זהו תחום מוגן, שיש לפעול בו מתוך שמירה קפדנית על שלומו ורווחתו הפיזית של הזולת והוא תחום הפנטזיה האנושית, שגבולותיו בנפש רחבים מאד.

 

(אוריין אמיר, המעגל הפתוח, ספר אמנויות במה ומסך, ע' 23-40.

גרסה מעודכנת על בסיס הגרסה משנת 1998 שבהוצאת ספרית פועלים)

 

שלכם באהבה,

אמיר

לאיגרת השבועית של 2017 . 2 . 9