הצטרפו לאיגרת השבועית

בתחום האירוע האמנותי - שהוא תחום סופי, מוגדר במקום ובזמן נתונים מראש - מספר אפשרויות היצירה שואף לאין סוף!


יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)

 

שני סיפורים. הראשון מתגלגל ויראלית ונכנס גם למייל שלנו.

1. משאית הזבל

נכנסתי למונית ובקשתי להגיע לתחנת הרכבת. נסענו בנתיב הימני. מכונית שחורה וגדולה יצאה פתאום מחניה. נהג המונית לחץ בכוח על הבלם וכך נמנעה התנגשות. נהג המכונית השחורה, זה שכמעט גרם לתאונה, פתח את החלון, צעק וקילל אותנו. נהג המונית שבה ישבתי, חייך ונופף בידו אל הנהג השני, לאות של שלום וידידות.

אמרתי לו: "הנהג ההוא כמעט הרס את הרכב שלך וגרם לשנינו להיות בסכנת חיים! למה הגבת בחביבות כזאת?"

נהג המונית חייך והשיב: "זה החוק של משאיות הזבל, אנשים רבים נעים ממקום למקום כאילו הם משאיות מלאות בזבל. הם מְלֵאֵים בתסכולים, בכעס ובאכזבות. כשהזבל נערם, הם זקוקים למקום שבו ירוקנו אותו. אם הם מרוקנים אותו עליך, אל תקבל זאת באופן אישי. פשוט חייך, נופף בידך, אחל להם כל-טוב והמשך הלאה. כך תהיה מאושר יותר מאשר אם תריב איתם."

 

נשמע נחמד הסיפור הזה. לכאורה מה רע? הכול כל כך פשוט וברור ומתקבל על הדעת וכאילו קל כל כך ליישום, לא כן? ובכן: לא לגמרי.

 

זה אינו סיפור פשוט כל כך והוא לא ממש מתקבל על הדעת של מי שסבור שהחיים מורכבים יותר. הוא מגלם תפיסת עולם שלאורך זמן עלולה לגרום סבל, אם מקבלים אותה כפשוטה. את זאת מדגים הסיפור השני. שסיפר אותו איש תיאטרון החדר. הוא דומה באופן מפליא לקודם ובכל זאת שונה בתכלית.

 

2. "משוגע!"

נהגתי במכונית שלי וחיפשתי חניה. הכביש היה צר ומכוניות חנו בשני צדיו. נסעתי בזהירות, במהירות שמתיר החוק בשטח העירוני הזה. מאחורי נהגה במכוניתה אישה מבוגרת למדי וצפרה בעצבנות. מה יכולתי לעשות? להגביר מהירות היה כנגד החוק וגם מסוכן בעליל. מצאתי מקום פנוי לחנייה ותמרנתי עצמי אליו. הצפירות מאחור פסקו. הרכב שמאחורי עצר באמצע הכביש וחסם את התנועה. בעוד אני פותח את דלת המכונית שלי כדי לצאת ממנה, אני מגלה להפתעתי את אותה נהגת עומדת ליד דלת המכונית שלי, היא נראתה כמי שעומדת להתפוצץ בזעם נוראי. בקושי היא מצליחה לסנן בכעס את המילים: "אידיוט! מי נתן לך רישיון?! איך אתה נוסע?!".

התגובה הראשונה שלי הייתה הלם מוחלט. כל מערכות הגוף שלי השתתקו לרגע וגל של כעס עלה משיפולי הבטן שלי ומילא אותי. הייתי יכול לחנוק את המרשעת הזאת. אבל אז נשמתי נשימת אנחה גדולה וטובה, כפי שאנחנו נוהגים לעשות בתיאטרון החדר בכל פעם שעולה מתח כלשהו ואז אמרתי לה בשקט: "סליחה".

האישה נראתה מופתעת וקפאה. נראה היה שזה הדבר האחרון שהיא ציפתה לו ממני. היא הכינה את עצמה למלחמת עולם כוללת: היא כועסת עלי, אני כועס עליה ושוב וחוזר חלילה, עד שהכעס מתפרק וכולם הולכים הביתה בשלום או לא. אבל לא כך היה. על כן היא הייתה לרגע בהלם ואז לחשה בתימהון שהיה בו יותר משמץ של זעם: "משוגע! הוא משוגע!"

אחר כך פנתה ממני כמוכת שיתוק ופסעה לאט אל עבר המכונית שלה ונסעה משם.

נשמתי לרווחה. עכשיו נותר לי רק לפרוק את עוצמת המתח שהתעורר בי אל מול הנהגת. עשיתי זאת מאוחר יותר: כתבתי סיפור קצר.

 

ההבדל בין הסיפורים ברור: בסיפור הראשון הנהג כלל אינו מתייחס לחוויה הפנימית של עצמו. הוא מדבר על זולתו ועל מה שיש לעשות: לחייך ולעבור הלאה. לא ידוע מה קורה לו בנפשו, בגופו. אי אפשר לדעת איך זולתו הכועס מקבל את החיוכים שלו ואת ונפנופי הידיים. סביר לשער שהזולת, שברגע זה הוא זועם ושיקול הדעת שלו אינו כתמיד, עלול לראות בהתנהגות החייכנית הזאת צורה של זלזול והתנשאות.

 

בסיפור השני איש החדר כלל אינו מחייך. הוא מתייחס ברצינות רבה לחוויה החיצונית כמו גם לפנימית. הוא מודע לסבל של זולתו כמו גם לסבל של עצמו. הוא מתנצל. התנשאות מעצבנת אין כאן, יש ענווה ונמיכות רוח. בסבירות מתקבלת על הדעת, לפחות חלק קריטי של המתח נפרק וכאן מלחמה לא תפרוץ.

 

בשני המקרים עברו המעורבים חוויה טראומטית. עכשיו הם יכולים להגיב לה באחת משתי אפשרויות:


1. להרגיע, לחייך בחביבות אל כל העולם ולנהוג כאילו כלום לא קרה ואם לא קרה כלום הרי גם "שום דבר אישי לא קרה".

 

2. לדעת שבכל מקרה "הכול אישי!" ואז להיות מודע לחוויית הסבל שמתקיימת ונמשכת בתוכנו ואף אם "נרגיע" אותה, נדחיק ונשכיח, היא תמשיך להתקיים והיא עלולה לפרוץ החוצה באופן הרסני ברגע התשישות הבא עלינו ועל כן יש לתת לה ביטוי באופן מוגן ומעודן מבלי לפגוע בשלומו ורווחתו של הזולת. 

 

התסכולים שלנו, הכעסים שלנו, למעשה כל חוויות הסבל שלנו, אינם זבל שאפשר להשליך על הזולת, או לבטל אותם אם רק מתעלמים ומחייכים. חוויות הסבל שלנו רובצות בתוכנו, עד שהן מתפרצות, אם לא כאן ועכשיו, אזי במקום אחר ובזמן אחר.

 

על כן, אך לגיטימי הוא לתת להן ביטוי ביצירה: בתנועה, בשירה, במשחק, בציור, או בכל דרך שטוב לנו ונכון לנו לבטא בה את עצמנו. גם שיחה מלב אל לב היא מעשה יצירה, גם שיחה עם חבר נאמן ומקבל. דרך אגב, אם תשוחחו על כך עם חבר תוקפן, חסר סבלנות או מזלזל, חווית הסבל רק תגבר. על כן ראוי לבחור את החברים בזהירות הסבירה.

 

אין בדברים האלה כדי לבטל מכל וכל את תרופות ההרגעה למיניהן. אנו מבקשים להיות מבינים, מקבלים ומאוזנים בין תרופה ליצירה. יצירה היא גם ריפוי וגם תכלית קיום אנושי.

 

אבל יש רבים שסובלים בגלל הציווי החברתי המחייב אותם להיראות חייכנים וחסרי דאגה בכל מחיר ולאושר המשוחק הזה יש מחיר. הוא מחליש את המערכת החיסונית וגורם לדיכאון מצוי ויש מי שמרוויחים מכך: יצרני התרופות, האלכוהול, המתוקים, העשבים המרגיעים. הם מבקשים ש"תרגיע", לא רק בגלל השקט התעשייתי הדרוש להם להגדלת ההון העצמי, אלא בגלל ש"להרגיע" בלבד, הוא מתכון בדוק לסבל נמשך, שיוצר ביקוש חוזר ומוגבר לסחורות המרגיעות שלהם, כלומר, כך נוצרת התמכרות.

 

בברכת בריאות טובה וביטוי יצירתי עשיר, מלא ומספק!

 

שלכם באהבה,

אמיר

לאיגרת השבועית של 2017 . 3 . 2