הצטרפו לאיגרת השבועית

"תיאטרון החדר הוא בשבילי ארגז הכלים לחיים" (עינת ויצמן, שחקנית ובמאית, בוגרת תיאטרון החדר)


האיגרת השבועית

יום ה', 2017 . 3 . 2

-------

המליאה - 3.3.2017

פרטים באיגרת במדור אירועים

-------

-------

ללמוד משחק ובימוי

טל': 03-5171818

מידע נוסף כאן

ייעוץ אישי:

אמיר אוריין, 052-340-1478

-------


באיגרת זו:

•   מארכיון החדר: נאנסת בשקל
•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: לאושר הזה יש מחיר
•   קליפ: קוקייה - אל תתערבו לי
•   פינה חמה ליוצר/ת: נושאי המגבעת
•   אודישנים דרושים: להיכנס לרגע
•   אירועים: לוח קטן

כתיבה ובימוי: ירדן לב. משחק: נועה פרומרמן. "מונודיא".


קישור קבוע

יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)

 

שני סיפורים. הראשון מתגלגל ויראלית ונכנס גם למייל שלנו.

1. משאית הזבל

נכנסתי למונית ובקשתי להגיע לתחנת הרכבת. נסענו בנתיב הימני. מכונית שחורה וגדולה יצאה פתאום מחניה. נהג המונית לחץ בכוח על הבלם וכך נמנעה התנגשות. נהג המכונית השחורה, זה שכמעט גרם לתאונה, פתח את החלון, צעק וקילל אותנו. נהג המונית שבה ישבתי, חייך ונופף בידו אל הנהג השני, לאות של שלום וידידות.

אמרתי לו: "הנהג ההוא כמעט הרס את הרכב שלך וגרם לשנינו להיות בסכנת חיים! למה הגבת בחביבות כזאת?"

נהג המונית חייך והשיב: "זה החוק של משאיות הזבל, אנשים רבים נעים ממקום למקום כאילו הם משאיות מלאות בזבל. הם מְלֵאֵים בתסכולים, בכעס ובאכזבות. כשהזבל נערם, הם זקוקים למקום שבו ירוקנו אותו. אם הם מרוקנים אותו עליך, אל תקבל זאת באופן אישי. פשוט חייך, נופף בידך, אחל להם כל-טוב והמשך הלאה. כך תהיה מאושר יותר מאשר אם תריב איתם."

 

נשמע נחמד הסיפור הזה. לכאורה מה רע? הכול כל כך פשוט וברור ומתקבל על הדעת וכאילו קל כל כך ליישום, לא כן? ובכן: לא לגמרי.

 

זה אינו סיפור פשוט כל כך והוא לא ממש מתקבל על הדעת של מי שסבור שהחיים מורכבים יותר. הוא מגלם תפיסת עולם שלאורך זמן עלולה לגרום סבל, אם מקבלים אותה כפשוטה. את זאת מדגים הסיפור השני. שסיפר אותו איש תיאטרון החדר. הוא דומה באופן מפליא לקודם ובכל זאת שונה בתכלית.

 

2. "משוגע!"

נהגתי במכונית שלי וחיפשתי חניה. הכביש היה צר ומכוניות חנו בשני צדיו. נסעתי בזהירות, במהירות שמתיר החוק בשטח העירוני הזה. מאחורי נהגה במכוניתה אישה מבוגרת למדי וצפרה בעצבנות. מה יכולתי לעשות? להגביר מהירות היה כנגד החוק וגם מסוכן בעליל. מצאתי מקום פנוי לחנייה ותמרנתי עצמי אליו. הצפירות מאחור פסקו. הרכב שמאחורי עצר באמצע הכביש וחסם את התנועה. בעוד אני פותח את דלת המכונית שלי כדי לצאת ממנה, אני מגלה להפתעתי את אותה נהגת עומדת ליד דלת המכונית שלי, היא נראתה כמי שעומדת להתפוצץ בזעם נוראי. בקושי היא מצליחה לסנן בכעס את המילים: "אידיוט! מי נתן לך רישיון?! איך אתה נוסע?!".

התגובה הראשונה שלי הייתה הלם מוחלט. כל מערכות הגוף שלי השתתקו לרגע וגל של כעס עלה משיפולי הבטן שלי ומילא אותי. הייתי יכול לחנוק את המרשעת הזאת. אבל אז נשמתי נשימת אנחה גדולה וטובה, כפי שאנחנו נוהגים לעשות בתיאטרון החדר בכל פעם שעולה מתח כלשהו ואז אמרתי לה בשקט: "סליחה".

האישה נראתה מופתעת וקפאה. נראה היה שזה הדבר האחרון שהיא ציפתה לו ממני. היא הכינה את עצמה למלחמת עולם כוללת: היא כועסת עלי, אני כועס עליה ושוב וחוזר חלילה, עד שהכעס מתפרק וכולם הולכים הביתה בשלום או לא. אבל לא כך היה. על כן היא הייתה לרגע בהלם ואז לחשה בתימהון שהיה בו יותר משמץ של זעם: "משוגע! הוא משוגע!"

אחר כך פנתה ממני כמוכת שיתוק ופסעה לאט אל עבר המכונית שלה ונסעה משם.

נשמתי לרווחה. עכשיו נותר לי רק לפרוק את עוצמת המתח שהתעורר בי אל מול הנהגת. עשיתי זאת מאוחר יותר: כתבתי סיפור קצר.

 

ההבדל בין הסיפורים ברור: בסיפור הראשון הנהג כלל אינו מתייחס לחוויה הפנימית של עצמו. הוא מדבר על זולתו ועל מה שיש לעשות: לחייך ולעבור הלאה. לא ידוע מה קורה לו בנפשו, בגופו. אי אפשר לדעת איך זולתו הכועס מקבל את החיוכים שלו ואת ונפנופי הידיים. סביר לשער שהזולת, שברגע זה הוא זועם ושיקול הדעת שלו אינו כתמיד, עלול לראות בהתנהגות החייכנית הזאת צורה של זלזול והתנשאות.

 

בסיפור השני איש החדר כלל אינו מחייך. הוא מתייחס ברצינות רבה לחוויה החיצונית כמו גם לפנימית. הוא מודע לסבל של זולתו כמו גם לסבל של עצמו. הוא מתנצל. התנשאות מעצבנת אין כאן, יש ענווה ונמיכות רוח. בסבירות מתקבלת על הדעת, לפחות חלק קריטי של המתח נפרק וכאן מלחמה לא תפרוץ.

 

בשני המקרים עברו המעורבים חוויה טראומטית. עכשיו הם יכולים להגיב לה באחת משתי אפשרויות:


1. להרגיע, לחייך בחביבות אל כל העולם ולנהוג כאילו כלום לא קרה ואם לא קרה כלום הרי גם "שום דבר אישי לא קרה".

 

2. לדעת שבכל מקרה "הכול אישי!" ואז להיות מודע לחוויית הסבל שמתקיימת ונמשכת בתוכנו ואף אם "נרגיע" אותה, נדחיק ונשכיח, היא תמשיך להתקיים והיא עלולה לפרוץ החוצה באופן הרסני ברגע התשישות הבא עלינו ועל כן יש לתת לה ביטוי באופן מוגן ומעודן מבלי לפגוע בשלומו ורווחתו של הזולת. 

 

התסכולים שלנו, הכעסים שלנו, למעשה כל חוויות הסבל שלנו, אינם זבל שאפשר להשליך על הזולת, או לבטל אותם אם רק מתעלמים ומחייכים. חוויות הסבל שלנו רובצות בתוכנו, עד שהן מתפרצות, אם לא כאן ועכשיו, אזי במקום אחר ובזמן אחר.

 

על כן, אך לגיטימי הוא לתת להן ביטוי ביצירה: בתנועה, בשירה, במשחק, בציור, או בכל דרך שטוב לנו ונכון לנו לבטא בה את עצמנו. גם שיחה מלב אל לב היא מעשה יצירה, גם שיחה עם חבר נאמן ומקבל. דרך אגב, אם תשוחחו על כך עם חבר תוקפן, חסר סבלנות או מזלזל, חווית הסבל רק תגבר. על כן ראוי לבחור את החברים בזהירות הסבירה.

 

אין בדברים האלה כדי לבטל מכל וכל את תרופות ההרגעה למיניהן. אנו מבקשים להיות מבינים, מקבלים ומאוזנים בין תרופה ליצירה. יצירה היא גם ריפוי וגם תכלית קיום אנושי.

 

אבל יש רבים שסובלים בגלל הציווי החברתי המחייב אותם להיראות חייכנים וחסרי דאגה בכל מחיר ולאושר המשוחק הזה יש מחיר. הוא מחליש את המערכת החיסונית וגורם לדיכאון מצוי ויש מי שמרוויחים מכך: יצרני התרופות, האלכוהול, המתוקים, העשבים המרגיעים. הם מבקשים ש"תרגיע", לא רק בגלל השקט התעשייתי הדרוש להם להגדלת ההון העצמי, אלא בגלל ש"להרגיע" בלבד, הוא מתכון בדוק לסבל נמשך, שיוצר ביקוש חוזר ומוגבר לסחורות המרגיעות שלהם, כלומר, כך נוצרת התמכרות.

 

בברכת בריאות טובה וביטוי יצירתי עשיר, מלא ומספק!

 

שלכם באהבה,

אמיר

קישור קבוע

יוצרות: שרון שלומי נעים, ענת ניסני, לירון איתן. תודה לכל הנשים שהשתתפו ורקדו
קוקייה בפייסבוק 
 

אל תתערבו לי בשריקות בצפצופים כשאני הולכת ברחוב,
אל תבהה לי במחשוף,
אל תתערבו לי אל תצאו מהפתחים ואל תגידו בוקר טוב,
אל תתערבו לי במבט מה אכפת זה קרה לי לא מעט שהסתכלתי על גב,ר
אבל מכאן ועד לחשוב לסלף לבלף לתחמן לתמרן להגיד שאני רוצה מעבר?
אל תתערבו לי במחשוף הרבנית יצאה לנזוף בילדה קטנה תמה עם קוקייה
כי את האונס היא הזמינה כשהלכה לבושה ב...
ישמור על כולנו השיים
מכנס קצר וגופיה
אסור לכן בנות לעורר ת'יצר, אסור לכן חלילה להטריף ת'גבר.
הוא יתעורר ואז יתקוף, אז תוותרי על המחשוף, פשוט שימי לזה סוף.
זה לא אני זאת את. וואלה!
מר גבר שמע שנייה יש לי רעיון פצצה.
פשוט תשלוט בעצמך.
מה אתה אומר?
איזהו גיבור הכובש את יצרו!
אל תתערבו לי בשיער שלי הוא עושה אותי רכה
אם אני משחקת בשיער שלי זה ממש לא בשבילך
אל תתערבו לי בתנועה שלי, אני העולם!
עפה על עצמי, עם עצמי. בנאדם!
בכפיים בכפיים תנו לי קצב ברגליים, תתרחק ותן כבוד אני רק רוצה לרקוד
אל תתערבו לי בשפתיים שלי. הן ייפתחו אליך בחיוך רחב.
אם אני רוצה לטרוף אותך עכשיו.
אני הופכת לסופה של אהבה ורעב.
אל תתערבו לי בשדיים שלי, הם אולי עושים אותי נחשקת ומפתה.
אההההה... אבל וואללה נשמה לא בא לי לפתות אותך
ומותר לי ומותר לי...
בכפיים, בכפיים, תנו לי קצב ברגליים, תתרחק ותן כבוד, אני רק רוצה לרקוד!
אל תתערבו לי אל תתערבו לי אל
אל תתערבו לי, בכלל!

קישור קבוע

רוק ישראלי ירושלמי משנות השמונים ואז חברי הלהקה הם בני 17. מיתולוגיה ישראלית. צעירים של אז מקשיבים לזה היום בזמן שאוכלים סנדוויץ' בחמישה שקלים ליד השולחן ברשת המזון המהיר ההיא. העברת הקישור: נתי אורנן.


קישור קבוע

אולי יש פה משהו בשבילך.

1. דרוש/ה מפיק/ה לקבוצת התיאטרון "אורתו-דה"...

2. להפקת תיאטרון ברחובות, דרוש שחקן...

מעבר לדף: אודישנים דרושים

קישור קבוע


"המליאה" – דלת פתוחה

(צילום: ירון פרידמן)

דלת פתוחה ליוצרים ולכל אחד ואחת.
פגישה דו-שבועית נינוחה עם קבלת שבת

"מה קורה?", רצף חימום, "מנחה-שחקן",

נושא על הפרק, במה פתוחה.

כל אחד מוזמן להופיע ואפשר גם רק לצפות

מנחה: אמיר אוריין.

משך הפגישה: 3 ש' בערך.
20 שח לכיסוי הוצאות, כולל כיבוד.
הפגישה הבאה:

יום ו', 3.3.2017, בשעה 16:00

תיאטרון החדר, רחוב יוסף הנשיא 5, תל-אביב

טל': 03-5171818, 052-340-1478

או בדוא"ל. (המליאה)

 

היטלר

בקרוב הוא חוזר

טל': 03-5171818, 052-340-1478

 

נו-אקסיט

בקרוב הם חוזרים

טל': 03-5171818, 052-340-1478, 050-849-7715

 

הנוסע הסמוי

בקרוב הוא חוזר.

טל': 03-5171818, 054-524-2461

 

המשרתים

(צילום: יח"צ)

"דווקא כשעלטה גדולה יורדת על התיאטרון הישראלי וכולם פוחדים מהצל של עצמם, מצליח תאטרון החדר של אמיר אוריין לשבור שתיקה, ומעלה את 'המשרתים', עיבוד ישראלי עדכני ל'המשרתות'"

(מעריב, "האור בקצה המנהרה", דנה שוכמכר, 06.12.2015).

בעקבות ז'אן ז'אנה. תרגום: עדה בן נחום

עיבוד חדש: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל (פרס העיבוד בפסטיבל הפרינג' 2015)

בימוי, עיצוב תפאורה ותלבושות: אבי גיבסון בר-אל

שחקנים יוצרים: אביאל שיליאן, טל דנינו, מוטי רוזנצוויג

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר

ע. במאי וייעוץ חזותי: רינת מוסקונה

הפקה: "אורתו-דה" - מנהל אמנותי ינון צפריר

40 שח כולל שתיה קלה ומתוקים

יום ד', 8.3.2017, בשעה 20:30

תיאטרון החדר, רחוב יוסף הנשיא 5, תל-אביב

טל': 03-5171818, 050-849-7715

 

IV כן או iV לא - תיק פוריות    

על נשיות אנושיות וטיפולי פוריות. מה המחיר של להיות אימא בכל מחיר?  יצירתן הנועזת של איריס הרפז ואסנת שנק יוסף בהפקת המרכז לתיאטרון של עכו

מאת ובביצוע: איריס הרפז. בימוי: אסנת שנק יוסף

במאי מלווה : יניב מויאל. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית : שי בן יעקב ואיריס הרפז

יעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

יום האישה בתיאטרון קרוב, יום ד', 8.3.2017 בשעה 20:30. טל': 03-688-5004

 

ובחרת בחיים

ובחרת בחיים - מופע וידויי מרגש יוצא דופן ומעורר השראה של אורנה רב-הון.

כתיבה, הלחנה ושירה: אורנה רב הון. יעוץ אמנותי: עדי עציון-זק.

יום חמישי 9.3.2017, בשעה 7:30 בערב,

בבית הסופר, רח' קפלן 6 תל אביב. הכניסה חופשית.

אמיר היקר,

לאחר שנים של פחדים, היסוסים וכאבים, נולד המופע שלי שהתחלתי לעבוד עליו אצלך. הוא קורם אור וגידים ויוצא לאור. אני מזמינה אותך להיות אתי בערב המרגש הזה בו נחווה יחד את המסע הרוחני שעברתי מכאב לאהבה, מדיכאון לשמחה.

אתה היית הראשון שעודד אותי לעמוד על במה ולצאת מתוך עצמי אל אחרים ולא אשכח זאת לעולם.

אשמח מאוד לראותך. שלך בהוקרה הערכה תודה ואהבה - אורנה

 

במסגרת מנחה בשישי בחדר:

"אחר כך משהו קרה"

סרטו של הבמאי אביגדור וייל, 2013. שחקנים: דינה לימון, אייר וולפה ז״ל, אביגדור וייל.

מאיר שניצר על וייל והסרטים שלו:

"גם לפרינג' יש פרינג'. ובדיוק שם, בשוליים המרוחקים של העשייה הקולנועית, ניתן למצוא את אביגדור וייל, שהמונח אינדי כמו הומצא במיוחד עבורו. וייל, כנר קלאסי בהכשרתו, ואחד מוותיקי תעשיית הסרטים בישראל, שהתמקד בתחומי ההפקה והעריכה, החל לביים בגיל מאוחר יחסית. בשנים האחרונות הוא יצר טרילוגיה תיעודית חושפנית על אודות עצמו ובני משפחתו, וכן שני סרטים עלילתיים.

"העשייה בשוליים, ככל שהדברים נוגעים לוייל, אינה נוגעת רק לתקציבי ההפקה המצומצמים עד מאוד של סרטיו אלא גם לאופי הגיבורים (שאותם הוא עצמו מגלם), ולצורת החיים המעין-הומלסית, שהם כופים על עצמם. בסרטו החדש מגלם וייל דמות זומבית למחצה של דוקומנטריסט העובד לפרנסתו בחנות צילום ובה בעת מכין סרט "על החיים", שבמהלך התקנתו הוא נתקל ברמשים אנושיים כמותו.

וייל מצלם בשחור-לבן הצורב את העין ועם מצלמה שכמו ירדה מהפסים. אופני סיפור העלילה בסרטיו - טלטול מתמיד של הרקע המצולם, כניסות ויציאות מהפוקוס - מזכירים תזמורת סימפונית ברגעים שקודמים לנגינה, כאשר הנגנים עדיין עסוקים בכיוון כליהם. "אחר כך משהו קרה" כולו הוא בבחינת כיוון כלים, שנועד ללכוד את הבלתי ניתן ללכידה, את מה שמצוי מעבר לעולם התופעות, את מה שעמנואל קנט כינה "הדבר כשלעצמו". מי שעדיין מחפש אתגרים באולם ההקרנה, והצפייה היא עבורו מלאכת איסוף ופיצוח קודים, סרטו של וייל ממתין לו בחשיכה."

יום ו', 10.3.17 בשעה 14:00,

תיאטרון החדר, רחוב דון יוסף נשיא 5 ת״א.

10 ₪ בלבד לכיסוי הוצאות. להזמנת מקומות:

טל' החדר, 03-5171818, 0523-401478. טל' אביגדור, 050-522-2670

 

מונולוגים לשחקנים/ות בדוא"ל שלך

קבלו חינם, את קובץ המונולוגים של תיאטרון החדר.

(קובץ PDF המכיל יותר ממאה מונולוגים נפוצים). כתבו אל הדוא"ל שלנו.

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il