יש תאטרון שהוא בידור
ויש שהוא שליחות אישית וחברתית
מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם
(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית
כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)
בבקשה, ספר על דבר אחד טוב, שראית, שעשית, שאמרו לך, אחד.
גם אם אתה בדיכאון והעולם רע וקר בחוץ ובודד בבית, אמור דבר אחד טוב. אמור לי או אמור לעצמך, אפילו מן השפה והחוצה ואפילו אם הדבר הטוב שונה מחווייתך הפנימית וגם אם הוא נשמע לך ברגע זה טיפשי, לא חשוב, בנלי. אמור דבר אחד טוב. לא ציני, לא אדיש, לא לועג וכל השאר. מה נשאר? הטוב.
ראיתי פרח וריחו הילך עלי קסם. נערה נאה. גבר נאה. אמרתי תודה. השמש הייתה חיננית. הירח מקסים. איש ברחוב הקדים לי שלום בחיוך. איש ברחוב רק חייך אלי. חייכתי אל איש ברחוב.
אמרתי מחמאה שלצורך הניסוח שלה, הייתי חייב להבין את מעשיו של הזולת, יותר מאשר את החוויה שנגרמה לי על ידו. לרגע ארוך התאמצתי לנסח אמירה שכל כולה מחשבה על הזולת ואפשר גם רק לומר שהדבר נאה הוא, טוב הוא, או מצוין.
צופה: זה פתטי!
מנחה: למה אתה מתכוון, פתטי? שני פירושים למילה. האחד הוא "מעורר רחמים". השני הוא "מעורר התרגשות". כל עוד אנשים מאמינים שפתטי מעורר רחמים יותר מאשר התרגשות, המשיח לא יראה את קצה אפו בעולם הזה. התרגשות חסרה לנו. זו שבאה במחמאה. מחמאה מעוררת התרגשות וזו החוויה הפתטית שחסרה לנו.
מזה זמן רב אני עוקב אחר תגובות של אנשים ואצל רבים מהם ניתן לאבחן את התכונה הזאת. הם נמנעים מלתת מחמאות לזולתם. מספר פעמים ביקשתי מאנשים להגיב על סרט שראו, הצגה שביקרו בה. הם אמרו: "מה שחסר לי בסרט הזה...!" לא ביקשתי שיאמרו מה חסר להם בסרט. ביקשתי שיאמרו מה יש בו. כל כך קשה היה להם! תחילה היו בהלם. אחר כך כעסו וסופם שהיו מבולבלים. לרגע ניטלה מהם משענת ההרגל השוללני, שכל כך קל להישען עליו והם נדרשו להיות אמפטיים לזולת.
הדיאלוג הבא הוא קטע מתוך "מנחה-שחקן-בסיסי", כפי שהוא נעשה בתיאטרון החדר.
שימו לב לתגובות המנחה.
מנחה: מה קורה?
שחקן: אני שמח.
מנחה: טוב. האם אפשר להגדיר תחושה?
שחקן: כן. אני חש את התרחבות הריאות עם כל נשימה.
מנחה: טוב. תמונה?
שחקן: אני רואה את הקתדרלה של ונציה ובתוכה אגם.
מנחה: טוב. מחשבה?
שחקן: החיים בזבל אבל אני בכל זאת ממשיך.
מנחה: טוב. רגש?
שחקן: אהבה.
מנחה: טוב. מכל מה שאמרת, מה קיים עכשיו אצלך בצורה בולטת יותר או אולי יש חוויה חדשה?
שחקן: חוויה חדשה.
מנחה: טוב. מה היא?
שחקן: אני רואה את עצמי רוקד זומבה במועדון.
מנחה: טוב. אם זה שרוקד זומבה במועדון, היה אומר את הטקסט של המונולוג שלך, איך הוא היה נשמע?
שחקן: (מגיש את הטקסט)...
מנחה: טוב. מצוין! תודה!
האם יש דבר מוזר בדיאלוג הזה? האם מוזר הוא שמנחה חוזר שוב ושוב על המילה "טוב"? אצל מי שעשה "מנחה-שחקן" בתיאטרון החדר, זה כלל לא מוזר אלא חלק מנוף יצירתו. כך גם מי שמחמיא לזולתו, אבל רבים מדי לא עושים זאת ולעיתים קרובות מדי הדבר נראה להם מוזר.
צופה: אם אני אחמיא לכל אחד, הם יחשבו שאני רוצה מהם משהו ויתקפו אותי! או יותר גרוע: אם אומר להם שהם טובים הם יעלו את המחיר שלהם!"
מנחה: זו חשיבה מחפצנת. המקור שלה הוא בתפיסה הקפיטליסטית שהשתלטה על התודעה. רק אומללות היא גורמת. היא הופכת בני אדם לחפצים שיש להם מחיר ומשלמים אותו כדי להשתמש בהם. אבל באמת, בני אדם אינם חפצים. הם צדדים בדיאלוג אנושי יוצר.
צופה: ולמה צריך להגיד "טוב" אחרי כל מילה שהוא אומר?
מנחה: לאו דווקא אחרי כל מילה. אפשר אחרי כל קטע, או לפי התנהלותו של הדיאלוג. זהו מסר לזולת על כך שמקבלים אותו, מעודדים אותו, מאמינים בו, מודים לו על התשובה שנתן.
צופה: מה, זה לא ברור מאליו?
מנחה: לא.
צופה: מה, זה כדי שאני ארגיש טוב עם עצמי?
מנחה: לא. זה לא כדי שאני ארגיש טוב עם עצמי, אלא כדי שהוא ירגיש טוב עם עצמו.
צופה: זה כבר ממש יותר מדי! מה אכפת לי אם הוא מרגיש טוב עם עצמו או לא? העיקר שאני מרגיש טוב עם עצמי. מה, לא ככה?
מנחה: לא ככה. להפך, אתה מחמיא לזולתך, לא כי זה מגביר את האהדה אליך. אתה מחמיא כי המחמאה יש לה ערך סגולי בפני עצמה והיא נכונה בפני עצמה בלי קשר לכל טובת הנאה שניתן לקבל באמצעותה. היא לעצמה נכונה!
תחילה אני מחמיא כי כך נכון לעשות. אחר כך אני מלמד את עצמי להחמיא באהבה.
כל כך הרבה מדברים היום על תיקון עולם. לומר מחמאה זה לפחות אחד משישים של תיקון עולם, אם לא למעלה מזה.
שלכם באהבה,
אמיר
