יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)

במאי ביקש להציג מחזה בתיאטרון החדר. הוא נכנס אל החדר ואמר שהוא צריך להיות עכשיו עם עצמו ולהתרכז. יצאתי כדי להניח לו להיות עם עצמו ולהתרכז. לאחר שעה ארוכה הוא הזמין אותי להיכנס ולראות כיצד עיצב את המקום להצגה שלו. נכנסתי ונתקפתי הלם.

דבר לא נותר על מקומו. החדר נראה כמו לאחר פשיטה של כוחות הביטחון. ערבוביה של חפצים. רהיטים וחפצים הועברו ממקומם והונחו בנקודה אחרת. רק המזנון נותר על מקומו. אולי כי היה כבד מדי להזזה. המקום נראה בלגן. אולי זוהי הפרשנות של הבמאי למחזה? בלגן? קודם לכן, קראתי את המחזה שהוא מביים ולא הבנתי את הקשר שבין זה לבין החדר במצבו הנוכחי. אולי הוא יודע דבר שאני לא יודע? ודאי שכך הוא. או אולי הוא רצה ליצור מקום "מעניין"? אבל גם אם במאים אחדים מתפתים לעשות "במה מעניינת", שזה לעצמו חטא מסדרת חטאים תעשייתיים מקובלים, הרי רבים מהם יודעים את הפיתוי הזה והמלכודת הטמונה בו והם מעדיפים לעשות "במה נכונה".

הבמאי הזה כאן הבחין במבוכה שלי ושאל בדאגה מה דעתי על העיצוב שלו. אמרתי שאני בהלם. הוא נדם. רציתי להרגיע אותו ואמרתי שהסידור הזה נראה מעניין מאד ושאני צריך להתרגל אליו. נשמתי נשימה עמוקה והבנתי שאני צריך קודם לכול להרגיע את עצמי. 

אדם נכנס למקום חדש. מה הוא שואל את עצמו?

איך אני מתאים את המקום הזה לצרכים שלי?

או:

איך אני מתאים את עצמי למקום הזה?

התשובה שייתן תלמד אותנו לפחות דבר אחד על השקפת עולמו.

החדר המרכזי בתיאטרון החדר, כשמו כן הוא: חדר. חדר אורחים שאפשר לגור בו ואפשר להעלות בו מחזות. ככל חדר אורחים יש לו תכונות משלו. החדר אינו "חלל". הוא "מקום".

בתיאטרון קלאסי, כמו התיאטרון הלאומי ודומיו, יש אולם חזיתי ויש אחורי קלעים ובמה ולפעמים מסך וחדר כניסה וכיו"ב. אולם זה אינו "מקום", אלא "חלל". הוא אדיש למה שמוצג בו. בערב אחד אפשר להציג בו מחזמר. למחרת אפשר להציג בו דרמה יוונית קלסית או מחזה מודרני. האולם מארח את ההצגה, הוא שותף סביל לה אבל אינו פעיל במובן של "דמות" בהצגה. יש לסייג ולומר "בדרך כלל" כי בעבר נעשו ניסיונות להפוך חלל קלאסי כזה, על הבמה והאולם שבו, לחלק מן ההצגה. ניסיונות אלו נדירים היום.

החדר בתיאטרון החדר הוא "מקום". הוא בעל צורה מסוימת ותכנים מסוימים ואי אפשר להציג בו כל דבר, אלא רק מה שמתיישב עם החדר ואם האפשרות לתת אמון בכך שהמחזה אכן יכול להתקיים בו.

לדוגמה: אפשר להפוך את המקום הזה לחדר אורחים בדיור מוגן של קשישים, כבהצגת "הנוסע הסמוי", או לחדר שבו מופיע היטלר שמבקש מהנוכחים, בחוג הבית הזה, שיהרגו אותו, בהצגת "היטלר", או שהוא יכול להיות סלון בביתה של מאדאם, בהצגת "המשרתים". על כן, החדר אינו "חלל" לכל דורש, אלא "מקום" המשתף פעולה עם האירוע המסוים והופך ל"דמות" מטעם עצמו באירוע.

אפשר להוסיף לחדר או לגרוע ממנו אובייקט זה או אחר: להוסיף שולחן מתאים, זר פרחים, כורסה מתאימה, להוציא ממנו כסאות וכן הלאה. יש בו "מזנון" באורך של שני מטרים והוא כבד מאד. אי אפשר להזיזו ממקומו ולהחזירו לעיתים תכופות. אם המזנון הזה מתאים לחזונו של היוצר, מה טוב. לא מתאים? אפשר להוסיף למזנון זה פריטים שיהפכו אותו למתאים לאירוע המסוים, כבהצגת "המשרתים", או למצוא מקום אחר או חלל אחר.

כלומר, אפשר להציג בחדר כל דבר שמתיישב עם "הטבע של החדר".

וזהו סדר הדברים הראוי:

א. תחילה על האירוע להיות מתאים לחדר.

ב. בשלב השני נבדק כיצד החדר יכול להיות מתאים לאירוע.

כלומר, תחילה עלינו להתאים את עצמנו למקום ורק אחר כך לבחון כיצד המקום מתאים לנו.

זה אינו בהכרח סדר הדברים המקובל ספונטנית על רבים. יש הבאים אל מקום חדש ומיד מנסים לשנות אותו ו"להתאים אותו לצרכיהם". אם יעשו זאת לאורך זמן ובלי להתחשב בטבעו של המקום, התוצאה עלולה להיות הרס המקום. 

אסונו של הטבע העולמי הוא שלעיתים קרובות מדי, אדם שואל את עצמו איך הוא מתאים את הטבע לצרכים שלו, במקום לשאול את עצמו איך להתאים את עצמו אל הטבע.

בחדר, תחילה עלינו להתאים את עצמנו ל"מקום". אחרת אנו עלולים ליצור מצבי מופע מביכים. בטבע שמחוץ לבמה, אם לא תתאים עצמך, אולי זה לא יהיה רק מביך כי עלול להיגרם אסון מסכן חיים. בחדר עלול להיות בלגן, אבל אף אחד לא ימות מזה. הנה כי כן, תאטרון הוא אתר ללימוד החיים. הוא מיקרו-קוסמוס של הטבע. הוא משל לחיים. בתאטרון ניתנת לנו האפשרות לבחון התנהגות אנושית בסביבה מוגנת. אחר כך נביא את הידע הזה לעולם. 

ומה באשר לאותו במאי בחדר? הוא הביט בי ואז אמר: "הבנתי. בבקשה המתן לי מעט" ואז החזיר את כל האביזרים למקומם. אחר כך עמד והרהר רגע, הזיז שולחן אחד מספר סנטימטרים הצידה, הניח לידו כיסא ואמר: "זו הבמה שלי!"

(ספר המעגל הפתוח, ע' 50. גרסת 2017)

שלכם באהבה,
אמיר