לכל מדי המים בעיר יש מכסה. סליחה, לרוב מדי המים בעיר יש מכסה והוא גמיש ושחור וקל לפתיחה ולסגירה. הביטו במד המים הקרוב למקום מגוריכם. האם הוא פתוח או סגור? רוב הסיכויים הם שהמכסה פתוח, אלא אם כן, עברתי וסגרתי אותו. אפשר לטעון שבעניין מדי מים, יש מגמה תרבותית מרכזית שלטת והיא שכל מדי המים בעיר, המכסה שלהם פתוח ומורם. מדוע?
בא המודד ופותח את המכסה כדי לרשום את המספר הרץ של כמות המים העוברת לצרכן. אבל לאחר שרשם מה שרשם, הוא מניח את מד המים פתוח ולא סוגר אותו. מדוע לא סוגר? האם הוא משאיר את המכסה פתוח מחמת הקושי הפיסי שבסגירת המכסה? לא נראה לי. הפתיחה והסגירה קלות הן ביותר לביצוע, גם לבעלי מוח רופס ביותר. אולי הוא משאיר את המכסה פתוח כדי לחסוך בזמנו היקר ואז מד מים שמכסהו הורם ונפתח יישאר פתוח עד המדידה הבאה ותיחסך הטרחה מהמודד היגע? אבל כבר מצאנו שהפתיחה והסגירה קלות לביצוע לכל בעלי המוחות המשונים ביותר. זו סתם פעולה אוטומטית. אם כן, מה סוד הפתיחה שאין אחריה סגירה?
הסיבה האמתית והקובעת והבלבדית והנוראה, טמונה באופי המקומי: אנחנו חברה של פראיירים. כלומר חברה שהדבר שהכי מפחיד אותה הוא להיות פראייר. פצצות ופיגועים? קטן עלינו, אבל תחושת הפראייריות קשה מנשוא. לפתוח מכסה מוכרחים, כדי לרשום מספר רץ. אבל לסגור מכסה? מה?! אני פראייר?! או בניסוח נחוש יותר: אני לא פראייר של אף אחד! אני דווקא לא אסגור את המכסה! כנגד פצצות ופיגועים הוא חושב שהוא לא יכול לעשות שום דבר. אבל לסגור מכסה? אף אחד לא יגיד לו מה לעשות! כאן הוא המלך והוא הקובע.
יוצא מזה: הוא אולי מלך, אבל מה זה פראייר?!
(אמיר אוריין)
