יש תאטרון שהוא בידור
ויש שהוא שליחות אישית וחברתית
מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם
(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית
כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)
אתה מדבר על היקום ואני מהרהר לעצמי: מעניין מאד!
אבל, אם אתה מדבר על עצמך, אני מתרגש. עכשיו אני מבין אותך!
אתה משחק דמות במחזה, או ממלא תפקיד ציבורי על במה ואני חושב:
איזה שחקן מוכשר אתה! איזה נואם מוכשר!
אבל, אם אתה גם מגיש את עצמך באמצעות הדמות במחזה וגם פותח עצמך בפני ובפני כל הקהל הזה, על במת התיאטרון או על המסך, או מגיש את עצמך באמצעות התפקיד על הבמה הציבורית, אני מתרגש.
אתה היוצר, אתה הדמות הציבורית, אני מבין אותך, אני אפילו חושב שאתה מבין אותי, אני מבין אותי. פתאום גל של חום מציף אותי ועוד: תחושות, תמונות, מחשבות, רגשות - תובנה. האם זו אהבה? כן, אהבה זה קשר. אני אוהב אותך, אוהב את היקום, את האדם, את עצמי.
ההתרגשות הזאת יכולה לעשות אותי אדם שלם יותר.
אבל לפתע אני נבהל: ההתרגשות הזאת עלולה להרוג אותי.
אני יכול לשאול: באיזו זכות הם נוגעים בי בתוך תאי העצב שלי?! אני לא צועק, חס וחלילה, אני רק אומר. אפילו לא אומר. לוחש בזהירות, בשקט מתוח. באיזו זכות?! הרי זוהי פגיעה רגשית!
האומנם?
אבל, באמת מישהו נגע בעולם הרגשות שלי והתגובה הראשונה, הבלתי נשלטת שלי הייתה: אל תגעו לי בנשמה שלי. היא רגישה מדי. פגיעה מדי. נפחדת מדי. ואז, רגע לאחר מכן אני אומר לעצמי: הרי זו המהות המקורית של האושר. אני מרגיש, משמע אני חי!
משהו קרה.
בעיני זה נראה לרגע מפחיד ואחר כך נפלא.
כי
משהו קרה.
("המעגל הפתוח", גרסת 2017, ע', 46-47)
שלכם באהבה,
אמיר אוריין
