הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


ביום שני, 6.9.2010, התקיימה בתיאטרון הסמטה ביפו הצגת "מונודיא 2010", ערב מונולוגים-דיאלוגים, שכתבו וביימו חברי קבוצת המנחים, מחזור 13, וביצעו חברי קבוצת המשחק של תיאטרון החדר, מחזור 57. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", קטעים שמתייחסים אל הזמן והמקום שבו אנו חיים. הרצף מתחבר לתמונת פסיפס מקומית אקטואלית. הערב החל ברצף חימום שביצעו השחקנים בנוכחות הקהל. לאחר מכן החל רצף הקטעים. באיגרת השבועית אנו מביאים, בכל פעם קטע מתוך הערב.

 

11. יכולה

כתיבה ובימוי: שני לרר.

משחק: דניאלה נובינסקי (הדודה). שני כהן (שירה)

(דודה מבוגרת, נבהלת והיסטרית. שירה, צעירה מופנמת.)

 

דודה: שירושקה, אני מבינה אותך, ואני כבר לא ישנה כמה ימים, תאמיני לי. מאז שאימא שלך סיפרה לי... אני גמורה. איך הוא עשה דבר כזה?  זה נורא והוא מנוול. אבל אין מה לעשות עכשיו, מה שהיה, היה?

שירה: לא.

דודה: כל החיים שלו גם ככה בזבל. הוא נכה אומלל שסובל מחרדות, ואת העונש שלו הוא כבר קיבל. אני מציעה לך לקבור את הסיפור הזה ולהמשיך הלאה.

שירה: לא.

דודה: מה התעוררת עכשיו תגידי?! מה את רוצה מאיתנו אחרי כל כך הרבה שנים? את יודעת שהמשפחה גם ככה הולכת על חבל דק. את מכירה אותנו. כל אחד והמחלה שלו. אם יקרה לו משהו, כולם ייפלו.

שירה: זה לא ממש מעניין אותי.

דודה: אם את אוהבת אותי, תרדי מכל הסיפור הזה? תעשי לי טובה. מה את רוצה?

שירה: אני דורשת לכנס את כולם. אני רוצה להגיד לכולכם מי זה האח החולה שלכם.

דודה: את רוצה כסף. זה מה שאת רוצה! וגם לקחת אותו לבית המשפט! ככה את חושבת שתבריאי? כל העיתונים יכתבו על זה! אני לא אתן שכל העולם יידע שיש לי אח כזה. אני אמות. את תהרסי את כולנו, זה מה שאת רוצה?

שירה: אני רוצה צדק.

דודה: איזה צדק? איזה צדק? תראי אותו, את העונש שלו הוא כבר קיבל. מסכן משותק בכסא גלגלים! מה הנחתת עלינו עכשיו. אני לא אתן לך...

שירה: לא פלא שכולכם סובלים מדיכאון. כל אחד מכם דואג רק לתחת שלו! שהשכנים לא ידעו? ומה איתי? האח שלך הוא קרימינל, סוטה-מין, פדופיל וכל האחייניות שלו עברו תחת הזין שלו. גם הבת שלך. בכל פעם שגבר מתקרב אלי אני רואה את העיניים השחורות של האח שלך שופך עלי את הזרע שלו. אני מבקשת לפתוח קרן מהכסף של האומלל הזה עבור לכל מי שתרצה לקבל טיפול פסיכולוגי. לתמיכה. אם הבנות שלכן לא רוצות להתלכלך, זה עניין שלהן, אני רוצה! ואני צריכה עזרה. במעשים. במעשים, לא במילים ריקות. נמאס לי לשתוק ונמאס לי להעמיד פנים שהכול בסדר. אני עייפה.

דודה: את התחלקת על השכל, את יודעת? מה את רוצה? נקמה? חשבתי שאת אוהבת אותי. אני מבינה את הכאב שלך, אבל את לא יכולה! פשוט לא יכולה!

שירה: אני יכולה!

דודה: את לא יכולה!

שירה: (צועקת) אני יכולה!
(הדודה מתעלפת. שני גברים ניגשים אליה ומוציאים אותה. שירה נותרת לבדה)

לאיגרת השבועית של 2010 . 12 . 9