הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש אנושיות, יש הקשבה, יש קבלה" (מרטין מוגילנר, במאי, בוגר תיאטרון החדר)


מחשבות בעקבות המודל אירוע קואליציוני ואופוזיציוני , 21.12.2008

(שיחה: יואב איתמר ואמיר אוריין)

 

1. יואב איתמר

פעם קראתי קטע הומוריסטי של קישון, על מפיץ סרטים ישראלי, איש נעים הליכות, אשר הפיץ סרטים גרועים וסרטי פעולה. הדרך שלו לדעת אם סרט יצליח היה מדד הבחילה, ככל שהסרט גרם לו לזעזוע ובחילה רבה יותר כך ידע שהסרט ירוויח יותר בקופות ושווה לקנות אותו. יש הרבה מה ללמוד מההומורסקה הזו, ראשית לגבי קישון כמבקר חברתי ודרך ראייתו את החברה הישראלית במחצית השנייה של חייו, אבל יותר מכך, אם נרצה, קיבלנו בהפוך על הפוך את הגדרת חלקה של הביקורת בהגדרת האירוע הקואליציוני או האופוזיציוני. כשהסרט במקרה זה הוא סמל לכל יצירת אמנות כלשהי. זהו משחק מחשבתי מעניין לשאול האם אותו מפיץ סרטים תיאורטי הוא מבקר קואליציוני או אופוזיציוני, כי ברור שבאופן אישי ליבו נוטה יותר לאמנות ומעניין לשער כיצד היה מגיב לו היה נקלע לאירוע אופוזיציוני ומה הייתה תגובתו. אולם משום שקישון נמצא בלב הקונצנזוס, ואף הקדיש ספרים ומחזות לביקורת על אמנות אוונגרדית, אפשר לשער שתגובתו של יציר כפיו של קישון לאמנות אוונגרדית הייתה בחילה לא פחות קשה.

 

1. אמיר אוריין

כדי להבהיר את הכתוב: ממד הבחילה אצל גיבורו של קישון, הוא עניינו האישי. בכל אופן אם האיש סבור שהסרט יהיה להיט, פירושו של דבר שבעיניו הסרט קואליציוני.

יצירה אינה יכולה להיות "כמעט אופוזיציונית" או "כמעט קואליציונית".

בתוך פרק זמן נתון היא יכולה להיות זו או זו בלבד.

 

2. יואב

הבעיה כיום להגדיר אירוע קואליציוני מובהק או אירוע אופוזיציוני מובהק היא בהרחבת הגבולות של הביקורת, כך שהאופן היחיד שבו אנו יכולים לבקר דבר-מה הוא באמצעות אמירות כגון "אני אוהב את זה" או "אני שונא את זה". שתי אמירות בעלות מניות נמוכות, שאין ספק שגם הן זוכות לביקורת על ידי הסובבים אותנו בלי שיתפתח שיח ביקורתי אמיתי.

 

2. אמיר

ע"פ המודל שלנו אין קושי בהגדרת מגמתו החברתית של אירוע. במקרה זה הביקורת היא סימפטום חברתי. בהנחה שהביקורת המקצועית מתייחסת ליצירה בכלים קואליציוניים (או קנוניים), הרי ביקורת זו משרתת את המגמה הקואליציונית. תוכיח זאת ההיסטוריה של אירועים שהיו אופוזיציוניים בשעתם ורוב המבקרים דחו אותם באותו פרק זמן. לדוגמא: "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין בשעת 1970.

 

3. יואב

במילים אחרות, ההפרדה בין קואליציוני ואופוזיציוני איננה מלאכותית, העניין הוא שדמות "המורד" בחברה שלנו, השואף לשנות את החברה מבפנים ומבחוץ מאז אז'ן דה-ראסטיניאק של בלאזק, ברומן "אבא גוריו", היא דמות חלשה וכבושה. ברומן זה שהוא מראשוני הרומנים האנטי-קפיטליסטיים של המאה התשע-עשרה כתוב כבר בפתיחה שהחברה היא כמו מכונה המרסקת לבבות, ומדי פעם יש לב קשה יותר שנלכד בה אז היא מתעכבת רגע ומועכת גם אותו.

כבר אמרנו שהבעיה בלהיות מורד, היא שלא מובטח לך גן של ורדים. העניין טופל ביצירות קואליציוניות ואופוזיציוניות כאחד כמו בסרט "משפט הקופים" ורבים אחרים, אבל השורה התחתונה היא שאם יש מקום בחיי שבו בכלל נידונה שאלת המרד בצורה מסודרת זהו תיאטרון החדר, וככל שיכולתי להתרשם, מתוך ראייה שקולה ומפוכחת, איש לא מאלץ אותך למרוד, במיוחד בעת כזו של קריסת האידיאות והאידיאולוגיות האנושיות ועליית כוחן של אידיאולוגיות מתא-פיסיות, שבסופו של דבר גם אם אתה במצב התנגדות לחברה עדיין אתה נאלץ לתת שירותים לחברה ולקבל ממנה שירותים.

 

3. אמיר

אפשר להגדיר יוצר אופוזיציוני גם כ"מורד". אולם המרד האופוזיציוני אינו התנגדות סתם, אלא הזדמנות להצגת אלטרנטיבה לקיים בזרם המרכזי. העובדה שהמורד בתוך עמו הוא חי, אינה סותרת את חיוב הפעולה. מטרתו של המורד המחויב באופן חברתי היא תיקון מצבו של האדם ושל החברה שבה הוא חי.

 

 

4. יואב

הבעיה הנוספת הניצבת בפני האירוע האופוזיציוני, שהקונצנזוס מחבק את האופוזיציוני חיבוק דוב ובולע אותו, אולי בדומה לאמירתו של הראי"ה קוק, "הקדוש יתחדש והחדש יתקדש". די לראות את האמירות החתרניות כביכול של חנוך לווין או של חזי לסקלי ויונה וולך ואת האופן שבו כעת הם הקדושים של הקונצנזוס ומתרפקים על זכרם, ועוטפים את המרד שלהם בשמאלץ ורומנטיקה. דרך אחרת להחליש מרד הוא להכניס אותו למשבצת שבו המסרים הביקורתיים שלו לא יובנו, וראו רק מה קרה ל"מסעי גוליבר" של ג'ונתן סוויפט.

 

4. אמיר

הקואליציוני "מחבק" את האופוזיציוני? לא תמיד. הדבר תלוי במשתנים רבים וישנם אירועים אופוזיציוניים שנותרו כאלה. יש הטוענים שתיאטרון החדר הוא אירוע אופוזיציוני עד היום, אף שלי יש ספקות בעניין, כי בתיאטרון החדר נלמדת שיטת יצירה שיכולה לשרת כל אירוע - קואליציוני או אופוזיציוני. חנוך לוין, חזי לסקלי ויונה וולך, זכרם לברכה, הגישו אמירות חתרניות למעשה ולא לכאורה. השתלשלות העניינים יכולה להיות כזאת: קיים זרם קואליציוני שהוא בבחינת תזה. מתוכו יוצא הזרם האופוזיציוני, שהוא בבחינת אנטי-תזה. לאחר זמן מה אפשר ששני הזרמים מתאחדים ויוצרים סינתזה חדשה, שמתוכה יוצא זרם אופוזיציוני חדש וחוזר חלילה.

 

5. יואב איתמר

הבעיה הנוספת שמקשה על קיום אירוע אופוזיציוני במיוחד בתחום אמנויות הבמה היא האספקט הכלכלי. הזכרתי קודם את לוין ו"מלכת האמבטיה". האם יש קיום ליצירה אותה איש לא רואה? הרי מחזה לא באמת נועד רק לקריאה. הוא נועד גם לפרשנות בימתית. אם הקהל מחריב את התיאטרון בכל ערב, היכן יציגו השחקנים בערב הבא? אם כל הקהל יוצא באמצע, מי יראה את ההצגה למחרת?

 

5. אמיר אוריין

אכן, הקריטריון הכלכלי הוא אחד מאלו שמגדירים יצירה מבחינה חברתית. בין אם יצירה נחשפה לקהל או לא, היא קיימת, ותמיד יש סיכוי שתיחשף. ע' בעיזבונות יוצרים ובגילויים לאחר מותם (ש,י עגנון ואחרים). אם קהל מחריב את התיאטרון, זהו קודם לכול עניינה של המשטרה והמוסדות המטפלים בכגון אלה. מכאן והלאה הדבר תלוי ביוצרים עצמם, אם הם בוחרים להמשיך בהצגת היצירה או לא.

 

6. יואב איתמר

בדיון הועלתה הנקודה שקשה לקהל להתמודד עם אירוע אופוזיציוני. אולי הוא לא צריך לעשות זאת.  בעיני, אירוע אופוזיציוני אמיתי מכלה את עצמו לאחר שמציגים אותו פעם אחת, כי רק בפעם הזו יש הפתעה ובעתיד הקהל הבא להצגה כבר בא עם מערך ציפיות, עקב דברים ששמע מן המבקרים או מידידים. יתכן והאירוע יכול להשתנות מהצגה להצגה, בלי קשר לשאלה אם הוא קואליציוני או אופוזיציוני, אבל על מנת לחתום את הדברים אני רוצה לתת דוגמה לאירוע אופוזיציוני המקיים את כל הכללים במסגרת התיאטרון:  אנשי תנועת הדאדא בראשית המאה העשרים הזמינו קהל להצגה שלא נראתה כדוגמתה. הקהל נכנס לאולם והתיישב למול מסך סגור. הגיעה שעת ההצגה ואיש לא עלה על הבמה. המסך לא נפתח, במשך דקות ארוכות. הקהל מחא כפיים, רקע ברגליים, שרק ולפתע יד נעלמה פתחה את המסך והקהל ראה לנגד עיניו קהל אחר מהצד השני של הבמה. האם זה קץ התיאטרון? אין ספק שזהו "מיצג" שלא ניתן לחזור עליו פעמיים ואין יותר מקורי ממנו. יש כאן אמירה חשובה לגבי תפקיד הקהל ואף המחאה האולטימטיבית של היוצרים נגדו.

 

6. אמיר אוריין

אירוע אופוזיציוני לא חייב לכלות את עצמו לאחר הצגה אחת. "דם" של תיאטרון החדר מוצג מאז 1992 ועד היום הוא מוצג מפעם לפעם. יש אומרים עליו שהוא אופוזיציוני.

במקרה שהבאת, למחרת יכול לבוא קהל חדש, בין אם יש לו מערך ציפיות אלו או אחרות ובין אם לא. מה שידוע לקהל הופך לחלק מחוויית היצירה, ואותו קהל שבא לראות הצגה שמהלכיה ידועים מראש, מוסיף על הידע הקודם שלו את החוויה האישית המיידית בזמן ההצגה, ועובדה זו היא בלי ספק התפתחות נוספת. יש להניח שבמקרה הזה האירוע הוא אופוזיציוני, אם נתקיימו בו כל הקריטריונים ע"פ המודל.

במהלך הצגת "ארוחת הערב" בתיאטרון החדר בשנת 1985, היה קטע שבו הדמויות על הבמה ממתינות במשך עשרים דקות כדי שהמזון המוגש לקהל יהיה מוכן. השחקנים המתינו והקהל הגיב. תגובתו של הקהל בהצגות אלו הייתה שונה וחדשה בכל ערב והיא הייתה אחד משיאי ההצגה.

לפי שעה - עד כאן

לאיגרת השבועית של 2010 . 12 . 16