הצטרפו לאיגרת השבועית

היצירה היא התגלמות המשאלה לעולם טוב יותר. היא התגלמות התקווה. היא הדרך לעולם טוב יותר. היא הדרך לגאולה.


האיגרת השבועית

יום ה', 2010 . 12 . 16

יש לך קטע? שלח/י אותו אלינו לאיגרת

--------------
לתגובות

--------------
לימודי משחק ובימוי בתיאטרון החדר

טל': 03-5171818

וגם ב-דוא"ל

--------------
אירועים בתיאטרון החדר
--------------

באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: קואליציוני אופוזיציוני - פרק 7 מתוך 7
•   פרשת השבוע: 12. ויחי: בראשית מ"ז 28 - נ'
•   מונודיא 2010: מתגייסים
•   נמר בוער: פרק שלישי: "בחיים צריכים להתחתן" - המשך
•   יואב איתמר: שיר לאוהבים הנבונים
•   אלחי לויט: אקורדיון
•   חמוטל בר יוסף: הַזְּמָן
•   יונתן ברקאי: קתדראלה גותית
•   סמדר שרת: נשאר
•   מיכל גיל: אני רוצה
•   מולי ש. אנג'ל: בַּעֲר ֹב יָמַיִךְ תֵּדְעִי
•   איה רבין: פרק 10. סיכום ביניים
•   נתי אורנן: סע לברלין, פרק ה'
•   רגע של עברית: "נכון!"...
•   תיאודור ממליץ: פני הדור כפני הכלב
•   אירועים: לוח מודעות
מחשבות בעקבות המודל אירוע קואליציוני ואופוזיציוני , 21.12.2008

(שיחה: יואב איתמר ואמיר אוריין)

 

1. יואב איתמר

פעם קראתי קטע הומוריסטי של קישון, על מפיץ סרטים ישראלי, איש נעים הליכות, אשר הפיץ סרטים גרועים וסרטי פעולה. הדרך שלו לדעת אם סרט יצליח היה מדד הבחילה, ככל שהסרט גרם לו לזעזוע ובחילה רבה יותר כך ידע שהסרט ירוויח יותר בקופות ושווה לקנות אותו. יש הרבה מה ללמוד מההומורסקה הזו, ראשית לגבי קישון כמבקר חברתי ודרך ראייתו את החברה הישראלית במחצית השנייה של חייו, אבל יותר מכך, אם נרצה, קיבלנו בהפוך על הפוך את הגדרת חלקה של הביקורת בהגדרת האירוע הקואליציוני או האופוזיציוני. כשהסרט במקרה זה הוא סמל לכל יצירת אמנות כלשהי. זהו משחק מחשבתי מעניין לשאול האם אותו מפיץ סרטים תיאורטי הוא מבקר קואליציוני או אופוזיציוני, כי ברור שבאופן אישי ליבו נוטה יותר לאמנות ומעניין לשער כיצד היה מגיב לו היה נקלע לאירוע אופוזיציוני ומה הייתה תגובתו. אולם משום שקישון נמצא בלב הקונצנזוס, ואף הקדיש ספרים ומחזות לביקורת על אמנות אוונגרדית, אפשר לשער שתגובתו של יציר כפיו של קישון לאמנות אוונגרדית הייתה בחילה לא פחות קשה.

 

1. אמיר אוריין

כדי להבהיר את הכתוב: ממד הבחילה אצל גיבורו של קישון, הוא עניינו האישי. בכל אופן אם האיש סבור שהסרט יהיה להיט, פירושו של דבר שבעיניו הסרט קואליציוני.

יצירה אינה יכולה להיות "כמעט אופוזיציונית" או "כמעט קואליציונית".

בתוך פרק זמן נתון היא יכולה להיות זו או זו בלבד.

 

2. יואב

הבעיה כיום להגדיר אירוע קואליציוני מובהק או אירוע אופוזיציוני מובהק היא בהרחבת הגבולות של הביקורת, כך שהאופן היחיד שבו אנו יכולים לבקר דבר-מה הוא באמצעות אמירות כגון "אני אוהב את זה" או "אני שונא את זה". שתי אמירות בעלות מניות נמוכות, שאין ספק שגם הן זוכות לביקורת על ידי הסובבים אותנו בלי שיתפתח שיח ביקורתי אמיתי.

 

2. אמיר

ע"פ המודל שלנו אין קושי בהגדרת מגמתו החברתית של אירוע. במקרה זה הביקורת היא סימפטום חברתי. בהנחה שהביקורת המקצועית מתייחסת ליצירה בכלים קואליציוניים (או קנוניים), הרי ביקורת זו משרתת את המגמה הקואליציונית. תוכיח זאת ההיסטוריה של אירועים שהיו אופוזיציוניים בשעתם ורוב המבקרים דחו אותם באותו פרק זמן. לדוגמא: "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין בשעת 1970.

 

3. יואב

במילים אחרות, ההפרדה בין קואליציוני ואופוזיציוני איננה מלאכותית, העניין הוא שדמות "המורד" בחברה שלנו, השואף לשנות את החברה מבפנים ומבחוץ מאז אז'ן דה-ראסטיניאק של בלאזק, ברומן "אבא גוריו", היא דמות חלשה וכבושה. ברומן זה שהוא מראשוני הרומנים האנטי-קפיטליסטיים של המאה התשע-עשרה כתוב כבר בפתיחה שהחברה היא כמו מכונה המרסקת לבבות, ומדי פעם יש לב קשה יותר שנלכד בה אז היא מתעכבת רגע ומועכת גם אותו.

כבר אמרנו שהבעיה בלהיות מורד, היא שלא מובטח לך גן של ורדים. העניין טופל ביצירות קואליציוניות ואופוזיציוניות כאחד כמו בסרט "משפט הקופים" ורבים אחרים, אבל השורה התחתונה היא שאם יש מקום בחיי שבו בכלל נידונה שאלת המרד בצורה מסודרת זהו תיאטרון החדר, וככל שיכולתי להתרשם, מתוך ראייה שקולה ומפוכחת, איש לא מאלץ אותך למרוד, במיוחד בעת כזו של קריסת האידיאות והאידיאולוגיות האנושיות ועליית כוחן של אידיאולוגיות מתא-פיסיות, שבסופו של דבר גם אם אתה במצב התנגדות לחברה עדיין אתה נאלץ לתת שירותים לחברה ולקבל ממנה שירותים.

 

3. אמיר

אפשר להגדיר יוצר אופוזיציוני גם כ"מורד". אולם המרד האופוזיציוני אינו התנגדות סתם, אלא הזדמנות להצגת אלטרנטיבה לקיים בזרם המרכזי. העובדה שהמורד בתוך עמו הוא חי, אינה סותרת את חיוב הפעולה. מטרתו של המורד המחויב באופן חברתי היא תיקון מצבו של האדם ושל החברה שבה הוא חי.

 

 

4. יואב

הבעיה הנוספת הניצבת בפני האירוע האופוזיציוני, שהקונצנזוס מחבק את האופוזיציוני חיבוק דוב ובולע אותו, אולי בדומה לאמירתו של הראי"ה קוק, "הקדוש יתחדש והחדש יתקדש". די לראות את האמירות החתרניות כביכול של חנוך לווין או של חזי לסקלי ויונה וולך ואת האופן שבו כעת הם הקדושים של הקונצנזוס ומתרפקים על זכרם, ועוטפים את המרד שלהם בשמאלץ ורומנטיקה. דרך אחרת להחליש מרד הוא להכניס אותו למשבצת שבו המסרים הביקורתיים שלו לא יובנו, וראו רק מה קרה ל"מסעי גוליבר" של ג'ונתן סוויפט.

 

4. אמיר

הקואליציוני "מחבק" את האופוזיציוני? לא תמיד. הדבר תלוי במשתנים רבים וישנם אירועים אופוזיציוניים שנותרו כאלה. יש הטוענים שתיאטרון החדר הוא אירוע אופוזיציוני עד היום, אף שלי יש ספקות בעניין, כי בתיאטרון החדר נלמדת שיטת יצירה שיכולה לשרת כל אירוע - קואליציוני או אופוזיציוני. חנוך לוין, חזי לסקלי ויונה וולך, זכרם לברכה, הגישו אמירות חתרניות למעשה ולא לכאורה. השתלשלות העניינים יכולה להיות כזאת: קיים זרם קואליציוני שהוא בבחינת תזה. מתוכו יוצא הזרם האופוזיציוני, שהוא בבחינת אנטי-תזה. לאחר זמן מה אפשר ששני הזרמים מתאחדים ויוצרים סינתזה חדשה, שמתוכה יוצא זרם אופוזיציוני חדש וחוזר חלילה.

 

5. יואב איתמר

הבעיה הנוספת שמקשה על קיום אירוע אופוזיציוני במיוחד בתחום אמנויות הבמה היא האספקט הכלכלי. הזכרתי קודם את לוין ו"מלכת האמבטיה". האם יש קיום ליצירה אותה איש לא רואה? הרי מחזה לא באמת נועד רק לקריאה. הוא נועד גם לפרשנות בימתית. אם הקהל מחריב את התיאטרון בכל ערב, היכן יציגו השחקנים בערב הבא? אם כל הקהל יוצא באמצע, מי יראה את ההצגה למחרת?

 

5. אמיר אוריין

אכן, הקריטריון הכלכלי הוא אחד מאלו שמגדירים יצירה מבחינה חברתית. בין אם יצירה נחשפה לקהל או לא, היא קיימת, ותמיד יש סיכוי שתיחשף. ע' בעיזבונות יוצרים ובגילויים לאחר מותם (ש,י עגנון ואחרים). אם קהל מחריב את התיאטרון, זהו קודם לכול עניינה של המשטרה והמוסדות המטפלים בכגון אלה. מכאן והלאה הדבר תלוי ביוצרים עצמם, אם הם בוחרים להמשיך בהצגת היצירה או לא.

 

6. יואב איתמר

בדיון הועלתה הנקודה שקשה לקהל להתמודד עם אירוע אופוזיציוני. אולי הוא לא צריך לעשות זאת.  בעיני, אירוע אופוזיציוני אמיתי מכלה את עצמו לאחר שמציגים אותו פעם אחת, כי רק בפעם הזו יש הפתעה ובעתיד הקהל הבא להצגה כבר בא עם מערך ציפיות, עקב דברים ששמע מן המבקרים או מידידים. יתכן והאירוע יכול להשתנות מהצגה להצגה, בלי קשר לשאלה אם הוא קואליציוני או אופוזיציוני, אבל על מנת לחתום את הדברים אני רוצה לתת דוגמה לאירוע אופוזיציוני המקיים את כל הכללים במסגרת התיאטרון:  אנשי תנועת הדאדא בראשית המאה העשרים הזמינו קהל להצגה שלא נראתה כדוגמתה. הקהל נכנס לאולם והתיישב למול מסך סגור. הגיעה שעת ההצגה ואיש לא עלה על הבמה. המסך לא נפתח, במשך דקות ארוכות. הקהל מחא כפיים, רקע ברגליים, שרק ולפתע יד נעלמה פתחה את המסך והקהל ראה לנגד עיניו קהל אחר מהצד השני של הבמה. האם זה קץ התיאטרון? אין ספק שזהו "מיצג" שלא ניתן לחזור עליו פעמיים ואין יותר מקורי ממנו. יש כאן אמירה חשובה לגבי תפקיד הקהל ואף המחאה האולטימטיבית של היוצרים נגדו.

 

6. אמיר אוריין

אירוע אופוזיציוני לא חייב לכלות את עצמו לאחר הצגה אחת. "דם" של תיאטרון החדר מוצג מאז 1992 ועד היום הוא מוצג מפעם לפעם. יש אומרים עליו שהוא אופוזיציוני.

במקרה שהבאת, למחרת יכול לבוא קהל חדש, בין אם יש לו מערך ציפיות אלו או אחרות ובין אם לא. מה שידוע לקהל הופך לחלק מחוויית היצירה, ואותו קהל שבא לראות הצגה שמהלכיה ידועים מראש, מוסיף על הידע הקודם שלו את החוויה האישית המיידית בזמן ההצגה, ועובדה זו היא בלי ספק התפתחות נוספת. יש להניח שבמקרה הזה האירוע הוא אופוזיציוני, אם נתקיימו בו כל הקריטריונים ע"פ המודל.

במהלך הצגת "ארוחת הערב" בתיאטרון החדר בשנת 1985, היה קטע שבו הדמויות על הבמה ממתינות במשך עשרים דקות כדי שהמזון המוגש לקהל יהיה מוכן. השחקנים המתינו והקהל הגיב. תגובתו של הקהל בהצגות אלו הייתה שונה וחדשה בכל ערב והיא הייתה אחד משיאי ההצגה.

לפי שעה - עד כאן

קישור קבוע

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי-יעקב שני חייו, שבע שנים וארבעים שנה ומאת שנה".

 

ספר בראשית מסתיים בפרשת ויחי, בברכת יעקב לבניו, ובמותו של יעקב. ספר דברים, החותם את חמשת חומשי התורה, מסתיים בפרשת וזאת הברכה, בברכת משה לשבטי ישראל אשר יצאו מבניו של יעקב, ובמותו של משה. הבדל בולט בין הברכות הוא שהראשונה, ברכת יעקב, החותמת את ספר בראשית, היא אישית יותר, ומושפעת ממערכת היחסים שבין הבנים. הברכה של משה בסיום ספר דברים מגישה מבט מיתולוגי רחב יותר, והיא גם אופטימית יותר, בבחינת סוף טוב הכול טוב. האב יעקב ביקורתי יותר כלפי בניו. משה, מנהיג העם, הוא סלחן יותר ומחמיא, ואפשר שיש כאן רמז לאופיו של מנהיג המבקש שיזכרו אותו לטובה אחרי מותו.

 

כאמור, סיפורי האבות מכילים מוטיבים חוזרים. לעיתים הסיפורים הללו דומים מאד, וההבדל ביניהם הוא בתיאור הזמן, המקום והנפשות הפועלות. כך גם הדעות והעמדות המקראיות, ובתוכן הברכות והקללות. רצף הסיפורים הוא ספיראלי, מתקדם וחוזר על עצמו, אך לעולם לא חוזר לאותו מקום, אלא שואף לצמוח ולהתקדם, כמו סיפור התפתחותו של האדם, החוזר וחווה חוויות דומות, אך לעולם לא זהות, כי בכל מעגל של חייו הוא נושא עמו את ידע שנצבר עד לאותה נקודה. כך מתפתחת ומתגבשת אישיותו של אדם וגם חברה, בתנאי שהוא משכיל להשתמש בידע הנצבר לתיקון עצמו והסביבה.

 

תחילתה של פרשת ויחי, באזכור שיעקב בן 147 שנים, וחי בארץ מצרים מזה 17 שנה. הוא חש את המוות הקרב ומבקש מיוסף שיקבור אותו בארץ כנען, במערת שדה המכפלה. יוסף נשבע שיעשה כן. הפרשה מסתיימת במות יוסף. גם יוסף מבקש שיקברו אותו בארץ כנען. בינתיים חונטים את יוסף ומניחים במצרים, עד ליציאת מצרים. בזה מסתיימת פרשת ויחי. במרכז הפרשה ברכת יעקב לבניו.

 

הברכה הבולטת ביותר ברצף הברכות של יעקב לבניו, היא הברכה המכוונת ליוסף. בדיעבד, מייצג יוסף את הממלכה הצפונית שלאחר הפילוג - ממלכת ישראל. יהודה מייצג את הממלכה הדרומית - יהודה וירושלים בירתה. יש טוענים כי כותב הדברים, שהוא בן הממלכה הצפונית - ישראל - מבליט את יוסף בכוונה תחילה. מאוחר יותר נראה שהתרבות הירושלמית של תקופת הבית הראשון דגלה במונותיאיזם, בתיאוקרטיה ובריכוז הפולחן, וקידשה לפיכך את בית דוד, את מעמד הכוהנים ואת הקנאות הדתית ("ויאמר משה אל שופטי ישראל: הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל-פעור". "ויאמר אליהו להם תפשו את נביאי הבעל איש אל ימלט מהם ויתפשום ויורידם אליהו לנחל קישון וישחטם שם"), ואילו התרבות הצפון-ישראלית דגלה במיזוג תרבויות, ולפיכך התירה ואף עודדה נישואי תערובת וייבוא של אלים ומנהגים נוכריים. לעומת זאת סיפור מגילת רות מבסס את מלכות בית דוד דווקא על נישואי תערובת. 

 

נראה שהסיפורים על כיבוש הארץ, ההתנחלות, המקור של הישראלים, הממלכה המאוחדת, הניסיון להעצים את ממלכת יהודה לעומת הממלכה הצפונית (ישראל), הם בעלי מגמה דתית-פוליטית.

 

יוסף, בהיותו צעיר הבנים, כמו יצחק בנו של אברהם ויעקב בנו של יצחק, מועדף על ידי אביו וגם בעיני האל, כרמז למוטיב הצעירוּת, העובר כחוט השני לאורך החומש. הדת המונותיאיסטית הייתה צעירה יחסית לדתות האחרות בארץ כנען וסביבותיה ומחבר הכתובים מבקש להדגיש שדת צעירה זו מועדפת בעיני האל...

קישור קבוע

ביום שני, 6.9.2010, התקיימה בתיאטרון הסמטה ביפו הצגת "מונודיא 2010", ערב מונולוגים-דיאלוגים, שכתבו וביימו חברי קבוצת המנחים, מחזור 13, וביצעו חברי קבוצת המשחק של תיאטרון החדר, מחזור 57. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", קטעים שמתייחסים אל הזמן והמקום שבו אנו חיים. הרצף מתחבר לתמונת פסיפס מקומית אקטואלית. הערב החל ברצף חימום שביצעו השחקנים בנוכחות הקהל. לאחר מכן החל רצף הקטעים. באיגרת השבועית אנו מביאים, בכל פעם קטע מתוך הערב.

 

12. מתגייסים

כתב וביים: קובי שחר. שחקנים: איריס ניצן ובן פינס

(אם ובן עומדים חזיתית. מדברים את המחשבות שלהם)

 

אם: הנה מגיע הרגע.

בן: הנה מגיע הרגע.

אם: לפני שמונֶה-עשרה שנים ושלושה חודשים שמו לי תינוק על הבטן. כבר אז ידעתי שיגיע הרגע הזה.

בן: כל החבר'ה שלי כבר התגייסו. עכשיו תורי.

אם: מהרגע המאושר בחיי לרגע הקשה הזה.

בן: יהיה קשה. אבל התאמנתי חזק. אני מוכן.

אם: הוא חושב שהוא מוכן, רץ כל יום חמישה קילומטרים.

בן: רק להיות חזק בגיבוש, ואז אני בסיירת.

אם: אבל למה קרבי?

בן: אני מוכרח להיות קרבי. אני לא משתמט. אני לא אגואיסט שחושב רק על עצמו.

אם: הוא רוצה להגיע לסיירת. אגואיסט.      

בן: אני מוכרח להוכיח לכולם, לעצמי, שאני גבר.

אם: ילד שגדל על סיפורי פו הדוב והכבש השישה עשר, מאיפה הרצון הזה להיות לוחם?

בן: "להסתער קדימה מול אש חיה".                    

אם: האם טעיתי בחינוך שלו?

בן (שר): בשתיים, שתיים ושלושים

              נכנסנו דרך הטרשים

              לשדה האש והמוקשים

              של גבעת התחמושת.

אם: איזה מזל שהוא לא נסע לפולין ועל השואה הוא למד מסבא שלו. אבל הטפטוף הזה במערכת החינוך, של גאווה לאומית, עשה את שלו.

בן: כן, זה חשוב לתרום למדינה.

(שניהם עוקבים אחר דמות הסמל)

בן: וואו, הנה הסמל.

אם: הנה עוד ילד, והילד שלי יקרא לילד הזה, המפקד.

בן: ראית כמה סיכות יש לו? זה ווסא"ח!

אם: הוא מתלהב מכמה סיכות על החזה. ומה זה בכלל ווסא"ח?        

בן: וואלה סחתיין אחי. אינשאללה בעוד שנה וחצי גם אני מדוגם ככה.

אם: ומה יקרה אם חס וחלילה הוא ייפצע?

בן: הנני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל.

אם: ומה יקרה אם חס וחלילה הוא ימות?      

בן:  לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים.

אם: או ייפול בשבי?                                    

בן: ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל.

אם:  אני אמות יחד איתך.

בן (שר): על בונקרים מבוצרים

             ועל אחינו הגיבורים

             שנשארו שם בני עשרים

             על גבעת התחמושת.

אם: איך אני יכולה לעצור את הטירוף הזה? אולי עכשיו אני בועטת לו בברך.

בן: אימא לא מתלהבת, אני יודע.

אם: הוא יבכה קצת עכשיו. עדיף מאשר כולנו נבכה אחר כך.

בן: אבל אני בטוח שהיא גם גאה בי.

אם: ילד שלי, את הבן-אדם שטרחתי לטפח הם ישברו ויהפכו לחייל.

בן: אני סומך עליה. כמו תמיד היא תתמוך בי ברגעים הקשים.

אם: אני חייבת לעמוד לצידו. זו הבחירה שלו.

אם ובן (יחד): הנה הם קוראים את השם שלו / הנה הם קוראים את השם שלי.

אם: ילד יקר שלי, אל תהייה גיבור.

 

(פונים זה לזה, מתחבקים ונפרדים. הבן יוצא. האם מתבוננת בו)

קישור קבוע
(נפוליון - חי או מת!)

חיבור חשוב ביותר של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר (ללא הערות השוליים).

 

כבר בנעוריו פחד נסים מכוחן האפלולי של נשים, אבל ידע כמה הוא זקוק להן עד שקילל אותן בזעם: "הבנות מבית הספר 'גאולה' יש להן הגוף שקודם הזכרתי. זה מעורר רטט בידיים. ייקחן האופל", כתב ביומנו. הוא ראה אותן על שפת הים עם בגדי הים האלסטיים העבים, הנדבקים לגוף, וכתב: "כל כך הרבה תאווה בגוף קטן ומפותח זה עד אשר מוכרח הגוף למלא את משאלותיו. היא אישה במובנה הרע של המילה. אישה עם אותן הבטחות מעוררות, והחיוך הזנותי והזול שאינו יורד מהפנים".

 

קדושה וזנות, קסם והרס, היו ההבטחה הנשית. אחרי שצפה בסרט חלף עם הרוח בגיל חמש-עשרה התנבא ביומנו: "יש לו סיכויים להיות אחד הסרטים הגדולים של המאה. לא ירבו הימים ויתוסף לנו עוד מושג כללי: 'אהבה כמו אהבת רט בטלר וסקרלט אוהרה'. זה יציין בני אדם ששנאו זה את זה, ורק לעתים רחוקות חיבבו זה את זה, ואולי תמיד שנאו זה את זה במלוא מובן המילה ולא ידעו שהם אוהבים זה את זה".  זה היה דגם האהבה המטולטל והשסוע של אהבותיו, כל חייו.

 

ההתעוררות הלאומית באמצע שנות הארבעים בארץ התערבבה בריגושיו המיניים של נסים. הורמון מדינה ליבה את הורמון התאווה. גיבורי נסים אלוני הם המחנך הנאצל יאנוש קורצ'אק שהלך עם תלמידיו לכבשנים, המשורר שאול טשרניחובסקי שכותב במוזיקליות מרהיבה, וגם אהרון אהרונסון שהקריב את חייו למען גירוש השלטון הזר הטורקי. לכבוד גיוסו של זלמן, מדריך הגדוד שלו ב"מכבי", לארגון "ההגנה", הלך נסים בראש תהלוכה בתל אביב. במבוכה ובהתרגשות הניף את דגל ישראל, שאת המוט שלו העמיד בתנוחה לא נוחה, מעל מבושיו.

תערובת גירויים משונה הציפה את חייו: השואה חלחלה לתודעת המקום והרעידה אותו, אבל האמפרי בוגארט הוא עדיין אליל, הרדיו ממשיך לשדר את מצעדי הפזמונים המופלאים באנגלית, וכוכבות הוליווד עם השיער האדום, הגלי, הן מופקרות אך נעים לצפות בהן. התשוקה תעתעה בו, היא פריכה כל כך: "ביום שישי יצאתי עם דינה. דמי סער בקרבי... הלוא ברגע שאשכב עמה תהיה בעיני כסמרטוט"...

קישור קבוע

באחת עשרה בלילה התנשקנו נשיקת לילה טוב. כיסיתי אותה והתכסיתי בעצמי. הראש כרגיל קדח ממחשבות, אבל באמת ובתמים רציתי לישון. ספר היה מרגיע אותי ומקל קצת על המועקה הזו בראש, כמה זמן רב שלא קראתי ספר לפני השינה, אבל האור מפריע לה. ומכיוון שאינני רוצה להטריד את מנוחתה, אני ממתין כמו סוכן כפול, שתירדם וברגע שהיא נרדמת מדליק את האור.

 

- מה אתה עושה?

- יש לי שיר בראש.

 

ועכשיו קוראים יקרים וקוראות נכבדות, אני חייב להתוודות. אני בן אדם בלתי אפשרי. אני עבד למוזה, עבד למשהו גדול יותר ממני אף שאינני יודע מהו. אני מנסה להנציח תשדורת מלווין ריגול. תשדורת שאינני יודע מה טיבה או אם אי פעם תתממש ביצירה, אבל כאשר מבין סבך המחשבות המתרוצצות מגיע המסר, אני כותב אותו. יש לי מזל שהיא סובלת אותי, במיוחד בלילות, אני בלתי נסבל, משום שלהרף עין הראש חופשי משעבוד לאחרים.

 

- אתה אוהב אותי?

- מובן שאני אוהב אותך.

- אז למה אתה מעיר אותי?

- אני חייב לכתוב.

- אז תכתוב בסלון.

- אבל אני גם מוכרח לשכב.

- אוף איתך.

 

מתנשקים, מתכסים ואז משהו מטריד אותי בסדר היום. שוב אני מדליק את האור, כותב, מחפש את ספר האזרחות. לבסוף אני מוצא אותו מתחת לשולחן בסלון. איך הוא הגיע אל מתחת לשולחן?

 

- לדברים בבית יש חיים משל עצמם, אני אומר לך.

- שוב הערת אותי.

- סליחה.

 

דממה.

ואז אני חש כאילו בעט בי פרד, אבל זו רק אשתי.

 

- אתה ישן?

- מה את רוצה?

- אתה חושב שהבטן שלי גדלה?

 

לשאלות כאלה אין תשובה נכונה, ואת הווייתך כדביל מוחלט אפשר רק לדחות בשאלה נגדית.

 

- למה את חושבת?

- ותראה, יש לי נקודת חן.

- היא הייתה שם גם אתמול.

- אתה בטוח?

- אני בטוח. יש לי זיכרון צילומי.

 

עכשיו כבר ברור שלא נישן עד זהרורי בוקר.

 

- תביא לי מים, ומשהו מתוק, פרי, אה... וקוביית שוקולד.

 

השעון כבר מורה שתיים.

 

- יש לי כאב בטן.

- אני לא מתפלא.

- וכאב ראש.

- גם לי.

- וכאב גב.

- זו תחרות מי יותר מסכן?

- אתה אוהב אותי?

- בטח שאני אוהב אותך.

 

עכשיו אני כבר לא בטוח. איך אני אקום לפגישה מחר?

 

- אני לא יודעת אם לא הטעיתי ילדה אחת.

- היא תחייה. למה את מאמללת אותי?

- תודה רבה באמת.

- לא, תשמעי, היה לי יום קשה, אני רוצה לישון.

 

בנקודה הזו נכנס החתול לראות מה האקשן. לאחר משחק קצר בשוטרים וגנבים, הוא מוצא אחר כבוד מהחדר. אני מחבק אותה עד שנמאס לה ומתגלגל על הצד שלי והולך לישון, רק כדי לגלות למחרת שהיא לא ישנה כל הלילה. החיזיון הזה יעלה שוב מחר עם רדת יום.

---------------------

 

ציטוט

הרב דרוקמן:"להבדיל בין ערבי טוב לערבי רע!"

אילו סימנים נותנים בערבי טוב? הוא יותר יהודי מיהודי. אבל מצינו גם שערבי טוב הוא ערבי מת. מכאן שנו חכמינו שערבי טוב הוא יותר יהודי מיהודי מת, ויהודים מתים זה כבר עניין של סיעות החרדים. מכאן שערבי טוב מצביע ליהדות התורה פעמיים. פעם אחת כיהודי טוב ופעם אחת כערבי מת.

קישור קבוע

"אימא תראי!" משכתי בחצאיתה של אימא ליד חלון חנות הצעצועים ברחוב יפו-תל-אביב, "בדיוק כמו של מרים, אבל קטן. איזה יפה!"

 

מרים, הבת של דודה שלי שָׂרִיקָה, למדה אקורדיון, ובכל פעם שביקרנו אצלם הייתי הולך לחדר שחלקה עם דוֹבי, אחיה הצעיר, ומבקש שתנגן לי משהו. מרים תמיד הסכימה. היא הייתה גוררת מתחת למיטתה מזוודה מוזרה, פותחת בטקסיות קודם את הסוגרים המבריקים שמשני צידיה ואח"כ את הסוגר שליד ידית הנשיאה ומרימה את המכסה. חוברת תווים ובד רך וצהבהב כיסו את האקורדיון ששכב לו בפנים. מרים הייתה מרימה את הכלי הכבד אל ברכיה ומשחילה זרועותיה אל הכתפיות. אחר כך הייתה משחררת רצועת עור קטנה שנעלה את חלקו העליון של המפוח, ועוד קליק מתחתיו, והאקורדיון היה משמיע אנחה הרמונית, כשנכנס אויר לקרביו. אהבתי לשבת ולהתבונן באצבעותיה המתרוצצות על הקלידים הלבנים ואפילו על השחורים, מתעכבות לפעמים וחוזרות על רצף מסובך במיוחד, ולפעמים כמעט אפשר היה לשמוע מנגינה.

 

"תקני לי...", משכתי בחצאיתה של אימא כשעיני נעוצות באקורדיון הקטן. "לא עכשיו. ליומולדת. זה עוד מעט. סבלנות", הבטיחה במהירות, כשראתה את האוטובוס הגדול חוצה בטרטור את הצומת של רחוב הרצל "הנה ארבעים וארבע! מהר! הלו, ר-גע!" התפלאתי לראות את אימא שלי רצה ככה. עם העקבים והכול. לא ידעתי שגם מבוגרים יכולים לרוץ. מצחיק, חשבתי.

 

בלילות שלפני היומולדת חלמתי שוב ושוב אותו חלום מוחשי להפליא: אני יושב עם שאר הילדים במעגל בגן פולה בן-גוריון, כשלפתע אימא נכנסת כשידיה מאחורי גבה ומתנצלת בלא מילים על ההפרעה. היא חוצה את החדר לעברי, מסמנת לי באצבע על שפתיה – "ששש", ומסתירה מאחורי הוילון שתלוי על החלונות הגדולים שמאחורי גבי קופסה עטופה באריזת מתנה. "האקורדיון שלי!" אני צוהל בדממה, אבל אסור לי לפתוח עד לסוף הריכוז. הקושי להתאפק תמיד העיר אותי בשלב זה.

 

יומולדת חמש הגיע ואימא מצלמת אותי שעון על מעקה הבטון של ה"מרפסת" – אותו משטח בטון שלפני דלת הכניסה לבית, כשמאחורי שיח היערה הגדול. האקורדיון תלוי על חזי באדום וכסף בוהק, קלידים אמיתיים בשחור ולבן בצד אחד, כפתורי הבאסים בצד השני והמפוח העשוי מקרטון אדום באמצע.. שמש אחר הצהרים של תחילת חודש מרץ מאירה חיוך גדול ועיניים כמעט עצומות, מסונוורות מאושר או מהשמש. יד ימין מונחת על הקלידים ויד שמאל מושכת במקצועיות ברצועה שליד הכפתורים השחורים הקטנים, בדיוק כמו המנגנת שבאה לנגן לנו בימי שישי בגן פולה. ומרים.

 

"אסתר! יונה! בואו תצטלמו עם אחיכן!" רועמת אימא בקולה המעושן ומעמידה אותן משני צידיי. אין צורך לבקש מהן לחייך. השמש כבר עושה את העבודה. "הנה דובי בא!" זיהתה יונה את הילד הגדול ששיחק עם ג'וני, כלבנו הג'ינג'י שקיפץ סביבו בעודו צועד בשביל הכורכר המוביל אל המרפסת. "תראה דובי," הצטרפתי אל ג'וני, "כמו של אחותך", הבלטתי את גאוותי שעל חזי. "מזל טוב, ילד", דובי פרע את שיערי.  בינתיים התקרבו לבית גם אחותו והוריו. "תראי מרים, כמו שלך! דודה שריקה, דוד קרול תראו!" אימא חייכה ברומנית לאחותה וגיסה והזמינה אותם פנימה, ואילו דובי נעלם בחצר עם ג'וני. נכנסתי עם האורחים הביתה, מצפה בהתרגשות למתנה שבוודאי הביאו, ודודה שריקה הוציאה מתיקה חבילה קטנה ארוזה בנייר חום. "מזל טוב אינגלה".  "אה, ספר..." חייכתי באכזבה. "קסמי אנדרסון" קראה אסתר מן הכריכה ותקעה את הספר לידי אחותה. "יונה תקריא לך". אבל אני רציתי רק לנגן באקורדיון. בחוץ!

 

איפה דובי? שאלתי את ג'וני שרק סיים לחפור לו עצם חגיגית שהסתיר לפני כמה שבועות מתחת לאזדרכת והיה מכוסה כולו בוץ, ג'וני הפסיק לכרסם והביט לכיוון חצר העופות. רצתי בין עצי התפוז לחצר העופות אבל דובי לא היה שם. כנראה יצא לטייל בפרדס שמאחורי הבית.

התרנגולות של אמי קרקרו בשמחה למראה המתנה המבריקה שקיבלתי, ואילו האווזים קיצ'קצ'ו בחרדה לא מוסתרת למשמע האקורדים המוזרים שבקעו מהצעצוע ועזבו בנפנופי כנפיים את בריכת השחייה שלהם.

 

קפצתי על שפת הבריכה הפצפונת ורקדתי לי ריקוד ניצחון קטן, בקושי מאזן את עצמי לאורך שולי הבטון הצרים שהקיפו אותה. סיבוב הניצחון כמעט הושלם, ושיכור מאושר מעדתי היישר לתוך המים הרדודים. צחקתי ורקעתי ברגלי במים שהגיעו רק מעט מעל לקרסוליי אבל ניתזו לכל עבר. חלקי הפלסטיק הכסופים של האקורדיון החדש דחו את המים בקלות, אבל מפוח הקרטון האדום ספג כמות מים שהספיקה כדי ליצור בו קרע קטן שהשתיק אותו לנצח.

 

ליבי צנח למים. במקום שהוא היה נותר חור גדול ששאב אליו את כל השמחה שמילאה רגע קודם את גופי והשאיר אותי בלי אויר - כמו אחרי מכה חזקה בגב. הבטתי ביגון באקורדיון שהפך אילם. התרנגולות והאווזים מצידם הציצו בי ממקום מסתורם תוהים על השקט הפתאומי שהשתרר בחצר. הדמעות עלו וטפטפו לאיטן על גוש הפלסטיק והקרטון שנח בין ידיי. וכך, בראש מושפל, צעדתי לאט, מנחש את הדרך בין עצי התפוז הביתה לאימא, ששיחקה רֶמי עם הדוד והדודה. הראיתי לה בבכי את המנוח. "אתה רואה מה קורה כשמשתוללים?" הוכיחה אותי דודה שָׂרִיקָה בקול הבס שלה והדליקה סיגריה ארוכה. "לאסה נום פאצ'ה", תעזבי אותו בשקט, לכסנה לעברה אמי בתוכחה ושלחה אותי לחפש את דוֹבי בחוץ. "אולי הוא יצליח לתקן לך".

 

"המממ... אי אפשר לתקן את זה. זה התפורר לגמרי" פסק דובי בידענות. "אל תבכה ילד, אתה כבר בן חמש. ילדים גדולים לא בוכים". אהבתי את דובי. השנה כבר עושים לו בר-מצווה ובאמת אף פעם לא ראיתי אותו בוכה. בלעתי את דמעותיי בשקט. "בוא, נקטוף תפוזים". הלכתי אחריו לחצר, ראשי מושפל ודובי קטף לי תפוז וקילף אותו באולר אדום. "קח". משכתי בכתפי מבטי עדיין נעוץ בסנדלי הרטובים. "מתנה", אמר דובי. הרמתי את עיני ודובי חייך ושם בכפי את האולר המבריק. חיבקתי אותו בשקט. "רוצה פלח, ילד?"

 

© אלחי לויט, 05.02.2005

קישור קבוע

הַזְּמָן! הַזְּמָן שֶׁלּוֹקֵחַ לְךָ לְהָבִין

שֶׁזֶּה קָרָה.

שֶׁאֵין. אָבוּד. הָיָה, אֲבָל עַכְשָׁו אֵינֶנּוּ.

מֵת, מֵת! וְלֹא יָקוּם לִתְחִיָּה.

לֹא יוֹפִיעַ בְּהֶסַּח הַדַּעַת.

לֹא יָשׁוּב בְּמַפְתִּיעַ.

הַזְּמָן שֶׁל הָרַעַל

בִּפְנִים וְהַחוּצָה.

הַזְּמָן שֶׁל לִנְקֹם. שֶׁל לִשְׂנֹא.

הַזְּמָן שֶׁל לִשְׂרֹף אֶת הַכֹּל

בִּפְנִים וְהַחוּצָה.

הַזְּמָן שֶׁל לָמוּת כָּל הַזְּמָן.

הַזְּמָן שֶׁהַכֹּל נִהְיָה אֶבֶן

גְּדוֹלָה, אֲפֹרָה, חֲשׁוּדָה, זוֹמֶמֶת.

 

זְמַן הַעִוָּרוֹן לַהֶבְדֵּלִים

בֵּין גּוֹנֵי הַוָּרֹד,

זְמַן הַחֵרְשׁוּת לַבֶּכִי שֶׁל חֲתַלְתּוּל אַשְׁפָּתוֹת

וְלַצְּרִיחָה שֶׁל גּוֹזַל עוֹרֵב  מִתְעַלֵּף.

 

זְמַן הַהַחְלָטָה לִשְׂרֹד.

עִם הַשִּׁנִַּים. עִם הַצִּפָּרְנַיִם.

זְמַן הַצְּעָקָה שֶׁהִשְׁתַּתְּקָה. זְמַן הַדָּם.

 

כַּמָּה - שָׁנָה? עֶשֶׂר? מֵאָה? אֶלֶף?

לִי זֶה לָקַח שְׁלשִׁים.

בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה רַק עֶשֶׂר.

אַחַר כַּךְ הִתְחַלְּתִי לִחְיוֹת,

לֶאֱהֹב, לְהַקְשִׁיב.

 

"השתוות", ספר שיריה של חמוטל בר-יוסף, רואה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

זהו מבחר מקיף  משיריה של המשוררת הוותיקה, הכולל גם שירים חדשים. בר-יוסף פרסמה עד כה תשעה קובצי שירה, תרגומי שירה וסיפורת מאנגלית, צרפתית ורוסית (לאחרונה הופיע תרגומה לכל כתבי איסאק באבל ב-3 כרכים), סיפורים וספר ילדים. היא כלת פרס אקו"ם (1987), פרס קרן תל-אביב (1987), פרס קרן ירושלים לשירה (1990) פרס האישה היוצרת (1999), פרס הנשיא לספרות (2002), פרס ברנר (2005). שיריה הופיעו כספר בתרגום לרוסית (פטרבורג 2004), אנגלית (ניו יורק 2008), הונגרית (בודפשט 2009) ולאחרונה גם לערבית (קהיר 2010). חמוטל בר-יוסף היא גם חוקרת ספרות, העוסקת בעיקר בהקשר הרוסי של הספרות העברית החדשה ובזיקת הספרות העברית אל המיסטיקה. בימים אלה מופק סרט תיעודי על חייה ועל יצירתה בידי עומרי ליאור.

לרכישת הספר:www.kibutz-poalim.co.il   או במחלקת ההפצה של הוצאת הקיבוץ המאוחד, 03-5785810 שלוחה 220

הספר בחנויות - באמצע ינואר 2011.

קישור קבוע

אני בוהה בחלונותיה הצבעוניים

של קתדראלה גותית.

תהלוכה איטית של נזירות ופרחי כהונה ערומים

מפזרים פרחים לפני הצלב.

האור חודר דרך החריצים, אורו האפרפר של השחר.

אני מתבונן בזר הקוצים המדמם של ישו

ודגלים מצוירים עם צלבי קרס הולכים ותופחים

וכובשים את השמים.

שערי הופך לבלונד.

אני משיל מעלי כל סממן יהודי.

אני ממלמל פסוקים מוטרפים של סלנג נורווגי

וגרמנית צווחנית.

אני נרדף על ידי ספרי תורה משתוללים,

נושם עמוק,

עומד לפני הראי, בוחן את צלליתי ומאונן.

אני שר pater noster  בלטינית,                              

עוצם את עיניי. בעיני רוחי גן עדן.

אני מצחצח שיניים,

קושר ברצועה את כלבי הגוסס

ומתפלל לשלומו.

רואה את מלאכי השרת המודיעים על האבדון.

מגמגם

שירת המקהלה משתקת

Gloria, gloria

אני רוצה לחיות

לאהוב,

לזיין, להוליד ילדים.

הללויה

עיניי נפקחות

אני עיוור.

השירה נחלשת,

תנו לי יד

אני רוצה את אמא,

אבא,

איפה הם?

למה נטשו אותי?

אני שומע קולות מלחמה.

אני מסתתר במרתף,

בבונקר,

מכה אגרוף בקיר.

קישור קבוע

איריס אחותו מתה ואורלי נשארה

הוא מחוספס ורך בפנים

פוגש את בת זוגו רק שלוש

פעמים בשבוע

בוכה פעם בשבע שנים

 

בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת

ומכל החברים

נשאר מה שזוכרים.

קישור קבוע

אני רוצה אותך כל-כך חזק

גופי בוער ומתכווץ

הניחי לי לאחוז בידך

לטלטל אותך במרחב, למשוך בשיערך

עד שתצרחי בכאב מתפרץ וענוג

זונה קטנה שלי, זונה קטנה ומתוקה

אפרוס אותך, אנעץ בך שיניים,

אמצוץ לך עד שתיפלי על הראש.

במטבח נשתה וויסקי בכוסות זכוכית

ננפץ אותן על הקרקע ונדרוך בהנאה

בגן הקסום שלנו, המלא בפירות מתוקים רקובים.

תני לי אותך, תני לי להכאיב ליופייך, רק שחררי

את עצמך אליי ובחזרה.

קישור קבוע

לְעוֹלָם לֹא אֻרְגַּל לְיָפְיֵךְ

לָכֵן אֲכַעֵר אוֹתָךְ בְּדִבְרֵי סָרָה

וְאֹהַב אוֹתָךְ בְּסֵתֶר

אַתְּ יַקִּירָתִי תִּהְיִי יָפָה וְתִשְׁתְּקִי

בַּעֲרֹב יָמַיִךְ אָסִיר הַלּוֹט מִכִּעוּרֵךְ

אָז תֵּדְעִי כִּי עֲדַיִן לֹא הֻרְגַּלְתִּי בְּיָפְיֵךְ

קישור קבוע

איה מתבוננת בתשעת הפרקים שהוציאה מתחת ידה בעשר שנות כתיבת האוטוביוגרפיה שלה. פרק לשנה? נדאגה. בקצב כזה אסיים את הכתיבה על ערש דווי וייפול העט? המחשב? באמצע הכתיבה, כמו שביאליק נפל "באמצע התפילה".

 

מהי ההכללה הנושבת מתשעת הפרקים שכתבתי? כנראה נכר נפשי ופיזי. אחרי חמישים שנה, עמוק בלבה הג'ינג'י, היא לא הצברית שהתימרה להיות מתוך חיקוי והתבוללות. מעולם לא הצלחתי לגדל בלבי צבר קוצני חסין שמש. לבה של איה נכווה שוב ושוב מקרני השמש. נותרתי עולה חדשה, צוחקת איה ומדברת בקול רם במבטא פולני מודגש: אני איה רבין, לא אני רעיה רבין, הייתי ונשארתי עומדת ביום הראשון בבית הספר בבת-ים, בין הילדות הקטנות מכיתה ב', הממששות את כפתורי הסוודר שסרגה בשכר הלנה, השכנה הפולנייה, לפני הנסיעה הגורלית לפלשתינה. תשלחו תפוזים, בקשה הלנה שסרגה את האותיות הראשונות של שם הבנות כקישוט לסוודרים.

 

תחושת הנכר. תחושת הנכר הייתה בי כמעט מלידה, העלייה רק העניקה לה פנים אחרות והיו בה הרבה יתרונות. היא הקלה על איה לשמור ולפתח את ייחודה במעגל המשפחתי יותר מאשר בפולין. לנוכח אם שנעדרת מהבית שעות רבות ואיננה שולטת בשפת הארץ ובחוקיה, התרחקה איה ממשפחתה ת"ק פרסה בעוד אחותה ממשיכה לדבר את שפות הגלות, להתלבש ולהסתרק כפולניה קטנה, נענתה איה לצו הקטגורי של בן גוריון: "עברי דבר עברית!" רק עברית.

 

'רק' באידיש 'סרטן', ואמה של איה ארסית. הלשון חזרה וקיללה מאחרי הגב את כל קולטיה המאכזבים: פקידי סוכנות, פקידי לשכת העבודה ואיחלה להם באידיש שיחלו בסרטן, בנצלה את העובדה שרובם מעדות המזרח.

 

מול הקומיסר העליון, דוד בן גוריון והמרגלת הקטנה שלו, איה, הפכה אמה של איה את הדירה הקטנה בשיכון העולים בבת ים למחלקה אונקולוגית של ממש.

 

בעוד אמי כובשת את הארץ בלשונה ובחריצותה התזזיתית אני התמחיתי שקרים, צוחקת איה צחוק עצוב. העמדת פנים בבית ובחוץ כדי לשרוד בבית ולהתקבל בחוץ. קיום מתוך תחושה שכל רגע איחשף ומה? יוקיעו אותי, יגרשו, יכניסו לבית הסוהר? ולכן בחרתי, לאחר עשר שנות הערצה לשחקנים, תיאטרון ועולם הקולנוע. ללמוד משחק. נרשמתי לאוניברסיטה, תחת פרגול לשונה המצלפת של אימא, שאהיה שחקנית של התיאטרון השרוף בוורשה: "היא תהיה שחקנית בתיאטרון השרוף!" הכריזה לקול צחוקה של משפחת שטיין הוורשאית, שבאה לשחק פוקר ביום שישי בערב, ליהנות מהסטנד-אפ הארסי השבועי שלה. איה נרשמה גם דווקא ללימודים הלא פרקטיים, תיאטרון וספרות, במטרה להפוך את מצבה האקזיסטנציאליסטי למקצוע. כעבור מספר שנים הצטרפה אחותה לאוניברסיטה ללמוד חשבונאות במטרה להיות רואה חשבון. לפחות אחת תהיה "מענטש!", בן אדם!, הכריזה האם בגאווה בסטנד-אפ השבועי.

קישור קבוע

הפרק הארוך ביותר - כאן

נתי

שבוע טוב,

--------------------

לכל פרקי "יום בחייו"

רק טוב,
בברכה, נתי אורנן
www.ornanati.com 

קישור קבוע

"נכון" היא מילת הסכמה מקובלת לדברי הזולת. נניח שא' אומר: "תיאטרון החדר הוא מקום מרתק", ואז ב' עונה לו: "נכון!". לכאורה, תגובה לגיטימית ושפויה. אבל אם נקשיב לרגע לתוכן התגובה, נוכל לשמוע בה גם שמץ של מתן ציון לזולת במובן של "תשובה נכונה!" או "תגובה נכונה!", ועל סיפה של זו כבר ניצבת רעותה השלילית: "לא נכון!". איש אינו אוהב שנותנים לו ציונים ואפילו ציון טוב יוצר היררכיה בין נותן הציון למקבל, ואולי יש בתגובה גם מעט התנשאות. היפוך מעניין: צליל המילה נכון הוא רך, במיוחד אם הוגים כף חלקה ולא מחוספסת, ואילו הצליל של כן קשה. אבל מהותה של נכון הוא קשה, ואילו כן היא רכה ומקבלת.

על כן, אפשר בפשטות לומר: כן,

ועל ענווה נדבר בפעם אחרת.

קישור קבוע

"רבי יהודה אומר: דור שבן דוד בא בו בית הוועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן יאשם, ואנשי גבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, ופני הדור כפני כלב, והאמת נעדרת" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ז, עמוד א').

 

לא הייתי נזקק לאמירה זו מתוך המסכת, אם לא היה יו"ר הכנסת ראובן ריבלין נזקק לתיאור הזה ביום ג' השבוע בכנסת בפגישה עם צעירי הליכוד. על מה הקטע? על כך שהכלב רץ לפני האדם כאילו הוא מנהיג אותו, אבל כשמגיעים לצומת, הכלב פונה אל האדם לראות לאן יפנה ואז עוקף אותו ושוב רץ לפני האדם.

 

לעניות דעתי, אכן משל זה מתאים לראש ממשלתנו. הוא רץ לפני העם כאילו הוא מנהיג אותו וכשמגיעים לצומת (השרפה בכרמל, גיור חיילי צה"ל ומה לא?) הוא פונה אל העם לגלות את רחשי לב העם או לפחות את רחשי ליבם של השותפים שלו לקואליציה. לכאורה מה רע בלהקשיב לרחשי הלב של העם? אבל העם, כפי שמצינו לא פעם, לא תמיד יודע מה הוא רוצה ולא תמיד הוא מוכיח אי.קיו. גבוה במיוחד, וגם השותפים לקואליציה מוציאים לילותיהם כימים בשמירת כסא השלטון ואחיזתם בקהל בוחריהם שלהם.

 

ראשית, נמאס לי. אני מוחה על השימוש החוזר ונשנה בנו הכלבים לתיאור כל מיני פגעים וביזיונות אנושיים. האין לכלב עיניים? אוזניים? לב? אם יכו אותנו האם לא נזוב דם? אם ילטפונו האם לא נהיה אסירי תודה? וכן הלאה.

 

שנית, כשמדובר בנו הכלבים, לפעמים אנחנו מנהיגים את האדם ולפעמים מונהגים, הכול על פי תכונות השותפים לקשר, אבל תמיד אנחנו נאמנים, ולכם יש עכשיו מנהיג שהוא נאמן לעצמו בלבד, כלומר לכיסא שלו. אתם צריכים מנהיג עם ראש חושב וחזון מובהק לתיקון מצבו של האדם ולא תחת נצמד לכיסא השלטון. איפה מוצאים כאלה?

 

שלכם באהבה
- תיאודור

ברגע האחרון: 100000 (מאה אלף!) כלבים מומתים כל שנה בגלל שאי אפשר למצוא להם בית. אלפי כלבים ננטשים כל שנה, רבים מהם מתים מוות נורא. סירוס? אין ברירה. אומרים זה בריא. אני בכול אופן בריא, טפו,טפו, טפו, וברוך השם.

(ת.)

קישור קבוע

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 17.12.2010, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

 

"זה מסתובב"

התנגשות אלימה וחסרת פשרות בין שני אנשים הכלואים יחדיו במוסד טיפולי, ב"תא להסתכלות ממושכת". האחד מדמה כי הוא הסופר פרנץ קפקא והשני מדמה כי הוא בנימין זאב הרצל. העלאתו המחודשת של המחזה הינה מחווה ליוסף מונדי, יוצר ישראלי ייחודי וחתרני, אחד מאבותיו הרוחניים של תיאטרון הפרינג' הישראלי. 

מאת: יוסף מונדי. בימוי עיבוד ותפיסת חלל: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: אמיר ירושלמי, מוטי רוזנצוויג ורונן יפרח. 

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.   

20, 21 בדצמבר  21:00

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

"בבפנוכו"

שתי נשים צעירות, הילי וברי, מצטרפות לסדנה העוסקת במתן ביטוי אישי לזיכרונות, מאוויים ומשאלות אנושיות. במהלך המפגש, נחשפים הרבדים היותר עמוקים שבנפשן, עד להארה האישית המתקנת. הקהל נחשף לאופן שבו תפיסות אישיות שלנו את עצמנו, קולות ודימויים צובעים את המציאות, מנהלים אותנו ואת הקשר שלנו עם העולם שמחוצה לנו.

יוצרות ומבצעות: הילה שרעף - גלמר, טלי ליברמן, רינה לביא
האירוע נוצר תחילה בקבוצת המנחים של תיאטרון החדר.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

22  בדצמבר 20:30     

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

"מילות מפתח" – מבית היוצר של תיאטרון אותו- דה 

פרויקט ניווט תיאטרלי בתוך ארכיון הכיבוש. ההצגה מבוססת על ווריאציה של משחק הכיסאות המתרחש בזמן אמת מול הקהל. הארכיון מתבסס על כתביו של העיתונאי גדעון לוי, עדויות של נשות ארגון "מחסום וואטש", "טוקבקיסטים" וקולות רבים נוספים המהווים חלק מתוך בליל מילות המפתח הכרוכות בכיבוש. ההצגה מתרחשת כמבנה של משחק אמיתי, משמע היא מתרחשת בזמן אמת – On line .

מאת: אלדר גלאור. בימוי: מרטין מוגילנר.

משחק: גבריאל הדר, לוטוף נוייסר, דורית אבנט, איילת הלפרן, איברהים סקלה, מירי קירמאיר

23 בדצמבר 21:00

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

אנסמבל קוקייה מציג: "תחושת בטן"

תיאטרון תנועה נשים. סיפורה של אישה הנקרעת בין שני עולמות עד שיגעון. היא מנסה לרצות את הסביבה ולהתנהג בהתאם לציפיות החברה ממנה, אך שואפת לממש עצמה. היא נעה בין מחשבות מסרסות שמשתלטות על תודעתה לבין מערכות יחסים עם נשים כוחניות ודכאניות. במהלך המסע היא מגלה את הנשיות. 

בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. כוריאוגרפיה: שרון שלומי.
משחק ומחול: אדרה שפיגל, ליאור ג'ייקובס, מירב סקאל-רוז'נקו, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי.
עיצוב תפאורה ותלבושות: סיון יחזקאלי וענת בילו. תאורה: ענת בילו. עריכת סאונד: איתן בהר. עיצוב גרפי: בלה מלכין

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.
מוצ"ש, 1.1.2010, התיאטרון הערבי עברי ביפו, טל': 0545-335135.

 

פסטיבל תיאטרון קצר מס' 13

22-25.12.2010, ימים ד'-מוצ"ש

מחיר מיוחד 40 ש"ח לכרטיס (במקום 90 שח).

הכרטיס הינו למקצרון הכולל 2 או 3 הצגות קצרות

כרטיסים בקופות צוותא 6950156 . קוד קופה לקבלת ההנחה 2010.

כל הפרטים באתר הפסטיבל: http://katzar.tzavta.co.il/   

מבזקים מהפסטיבל - מה יש בו:

טלנובלה מוסיקלית... קומדיה סאטירית לא מגויסת... דרמת נעורים מאוחרת... דרמה פיוטית על הישרדות ושפיות... פרודיה פסיכולוגיסטית... דרמה תיאטרלית ל-5 שחקנים ומנעול... קומדיה קצרה אך עגומה... "קומדיה פסיכוסומטית"...

 

יהודית ברדיו החיים הטובים

כל יום ראשון באינטרנט, בין 21:00:-22:00 "יחסים עם יהודית קונפורטי".
טלפון לעלייה לשידור: 077-3000909.
יהודית קונפורטי , 054-6240131, 03-6051459
מוסיקאים
מוסיקאים בראשית דרכם שיצירתם איננה רשומה באקו"ם מוזמנים לשלוח אלי מוסיקה להשמעה בתוכנית "יחסים עם יהודית קונפורטי", רדיו החיים הטובים באינטרנט. לך תדע לאן זה יגיע:
kjud59@gmail.com

אהבה חדשה

יום חמישי, עשר בלילה עד אחת עשרה בלילה, יש לך הזדמנות למצוא אהבה חדשה. כל מה שאת צריכה לעשות זה להעז ולהרים טלפון לרועי בפורטל החיים הטובים. בתוכנית תוכלי להתארח באולפן ביפו התקשרו: 054-488-9999 והדרך סלולה ♥.
יהודית קונפורטי

 

גפילטע פיש

הסרט הקצר שלי "גפילטע פיש" נבחר כסרט החודש בפסטיבל הסרטים היהודיים בסן פרנסיסקו, ובשל כך יוצג און ליין במהלך חודש דצמבר באתר הפסטיבל: http://www.sfjff.org/

הסרט הוא קומדיה המגוללת את קורותיה של אישה צעירה שצריכה להכין גפילטע פיש מדג חי.
שלי קלינג

 

אלי הוז - קורא סיפורים

מוכר סיפורים יום-יום בסמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה.
עונה לטלפון 050-5606670
ועכשיו גם מקבל דואר בג'י-מייל: elie.hoz@gmail.com

 

קול קורא לפסטיבל עכו ה-32

פסטיבל עכו ה-32 לתיאטרון ישראלי אחר

מזמין יוצרי תיאטרון, מיצג ומופעי רחוב להגיש הצעות לפסטיבל עכו 2011

פניה זו מיועדת ליוצרים ולהקות לא ממוסדות שאינן נתמכות באורח קבוע והמשכי, המעוניינות להעלות יצירות חדשות בבכורה בפסטיבל עכו ה- 32 לתיאטרון ישראלי אחר שיתקיים בעכו בין ה- 16-19  לאוקטובר 2011 חוה"מ סוכות.

את ההצעות יש להגיש לא יאוחר מהתאריך 1.1.2011 לפי ההנחיות שבטופס ההגשה.

הוועדה האומנותית של הפסטיבל לתיאטרון אחר מעוניינת ביצירות השואפות לפתח שפה תיאטרונית מקורית, חדשה או שונה, יצירות הקוראות תיגר על אתוסים מרכזיים בחברה הישראלית, נותנות ביטוי להלכי רוח אלטרנטיביים ומציבות סימני שאלה במקום בו מונצח המוסכם.

יצירות הבודקות את גבולות מושגי התיאטרון והרחבתם, יצירות בינתחומיות, יצירות המציעות גישה מקורית לחלל תיאטרוני, לבימוי, ליחסי קהל-מופע, ושמבקשות לייצר תהליך עבודה ארוך טווח.

הוועדה תעודד הצעות שתהיה להן זיקה וקשר לעיר עכו ברמה של חלל, תוכן והשראה וכן תעודד הצעות המתכוונות לעבוד לאורך תהליך יצירת המופע והחזרות בעכו עצמה.

להצעות שיתקבלו יוענקו תקציבי הפקה וליווי אומנותי והן תוצגנה במסגרת הפסטיבל. האחריות הכוללת להפקת ההצגות \ מיצגים מוטלת על מגישי ההצעות.

את ההצעות יש להגיש לפי הטופס המצורף בהמשך.

הנהלת הפסטיבל אינה מתחייבת להחזיר את חומר ההצעות שתישלחנה.

טופס הגשת מועמדות להצגה בפסטיבל עכו 2011:

את ההצעות יש לשלוח אך ורק דרך המייל. במידה ולא קיבלתם תשובת אישור על משלוח המייל תוך שבועיים מיום המשלוח נא ליצור קשר טלפוני במספר 054-589-7954.

נא למסור את ההצעה בקובץ וורד אחד בלבד (נא לא לשלוח גרסת 2007),

במידה ואתם מצרפים נספחים ותמונות, נא להדביקם על מסמך הוורד.

בראש כל הצעה נא להוסיף את הסעיפים הבאים כפי שהם מופיעים מיד:

1. שם ההצעה

2. שם מגיש ההצעה ותפקידו בהפקה

3. פרטי התקשרות: שם, כתובת אי-מייל, כתובת דואר רגיל ומספר טלפון.

4. סינופסיס \ תקציר ההצעה – לא יותר מחצי עמוד.

5. קורות חיים מקוצרים של היוצרים והמשתתפים ותפקידם בהפקה (גם אם זו רק רשימה חלקית נכון לעכשיו).

6. גוף ההצעה: במידה ומדובר במחזה; את המחזה בשלמותו. במידה ולא מדובר במחזה; את פרוט המופע.

7. הצהרת כוונות אומנותית לגבי המימוש הבימתי של המופע - חזון בימתי.

8. נספחים: תמונות, שרטוטים וכ"ו .

נא לא להגיש הצעות להצגות יחיד והצגות שעלו כבר בעבר ואינן מוצעות להעלאה בבכורה.

את ההצעות יש לשלוח לכל המאוחר עד לתאריך ה- 1.1.2011 למייל: storgepit@gmail.com

בהצלחה

 

יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי ב - 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח - ראשון ב-10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו

לשלוח מייל לכתובת : yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן – באתר אקטיבי.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות,
תגובות והצעות ניתן לפנות במייל: 
yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il