הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


ביום שני, 6.9.2010, התקיימה בתיאטרון הסמטה ביפו הצגת "מונודיא 2010", ערב מונולוגים-דיאלוגים, שכתבו וביימו חברי קבוצת המנחים, מחזור 13, וביצעו חברי קבוצת המשחק של תיאטרון החדר, מחזור 57. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", קטעים שמתייחסים אל הזמן והמקום שבו אנו חיים. הרצף מתחבר לתמונת פסיפס מקומית אקטואלית. הערב החל ברצף חימום שביצעו השחקנים בנוכחות הקהל. לאחר מכן החל רצף הקטעים. באיגרת השבועית אנו מביאים, בכל פעם קטע מתוך הערב.

 

12. מתגייסים

כתב וביים: קובי שחר. שחקנים: איריס ניצן ובן פינס

(אם ובן עומדים חזיתית. מדברים את המחשבות שלהם)

 

אם: הנה מגיע הרגע.

בן: הנה מגיע הרגע.

אם: לפני שמונֶה-עשרה שנים ושלושה חודשים שמו לי תינוק על הבטן. כבר אז ידעתי שיגיע הרגע הזה.

בן: כל החבר'ה שלי כבר התגייסו. עכשיו תורי.

אם: מהרגע המאושר בחיי לרגע הקשה הזה.

בן: יהיה קשה. אבל התאמנתי חזק. אני מוכן.

אם: הוא חושב שהוא מוכן, רץ כל יום חמישה קילומטרים.

בן: רק להיות חזק בגיבוש, ואז אני בסיירת.

אם: אבל למה קרבי?

בן: אני מוכרח להיות קרבי. אני לא משתמט. אני לא אגואיסט שחושב רק על עצמו.

אם: הוא רוצה להגיע לסיירת. אגואיסט.      

בן: אני מוכרח להוכיח לכולם, לעצמי, שאני גבר.

אם: ילד שגדל על סיפורי פו הדוב והכבש השישה עשר, מאיפה הרצון הזה להיות לוחם?

בן: "להסתער קדימה מול אש חיה".                    

אם: האם טעיתי בחינוך שלו?

בן (שר): בשתיים, שתיים ושלושים

              נכנסנו דרך הטרשים

              לשדה האש והמוקשים

              של גבעת התחמושת.

אם: איזה מזל שהוא לא נסע לפולין ועל השואה הוא למד מסבא שלו. אבל הטפטוף הזה במערכת החינוך, של גאווה לאומית, עשה את שלו.

בן: כן, זה חשוב לתרום למדינה.

(שניהם עוקבים אחר דמות הסמל)

בן: וואו, הנה הסמל.

אם: הנה עוד ילד, והילד שלי יקרא לילד הזה, המפקד.

בן: ראית כמה סיכות יש לו? זה ווסא"ח!

אם: הוא מתלהב מכמה סיכות על החזה. ומה זה בכלל ווסא"ח?        

בן: וואלה סחתיין אחי. אינשאללה בעוד שנה וחצי גם אני מדוגם ככה.

אם: ומה יקרה אם חס וחלילה הוא ייפצע?

בן: הנני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל.

אם: ומה יקרה אם חס וחלילה הוא ימות?      

בן:  לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים.

אם: או ייפול בשבי?                                    

בן: ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל.

אם:  אני אמות יחד איתך.

בן (שר): על בונקרים מבוצרים

             ועל אחינו הגיבורים

             שנשארו שם בני עשרים

             על גבעת התחמושת.

אם: איך אני יכולה לעצור את הטירוף הזה? אולי עכשיו אני בועטת לו בברך.

בן: אימא לא מתלהבת, אני יודע.

אם: הוא יבכה קצת עכשיו. עדיף מאשר כולנו נבכה אחר כך.

בן: אבל אני בטוח שהיא גם גאה בי.

אם: ילד שלי, את הבן-אדם שטרחתי לטפח הם ישברו ויהפכו לחייל.

בן: אני סומך עליה. כמו תמיד היא תתמוך בי ברגעים הקשים.

אם: אני חייבת לעמוד לצידו. זו הבחירה שלו.

אם ובן (יחד): הנה הם קוראים את השם שלו / הנה הם קוראים את השם שלי.

אם: ילד יקר שלי, אל תהייה גיבור.

 

(פונים זה לזה, מתחבקים ונפרדים. הבן יוצא. האם מתבוננת בו)

לאיגרת השבועית של 2010 . 12 . 16