"אימא תראי!" משכתי בחצאיתה של אימא ליד חלון חנות הצעצועים ברחוב יפו-תל-אביב, "בדיוק כמו של מרים, אבל קטן. איזה יפה!"
מרים, הבת של דודה שלי שָׂרִיקָה, למדה אקורדיון, ובכל פעם שביקרנו אצלם הייתי הולך לחדר שחלקה עם דוֹבי, אחיה הצעיר, ומבקש שתנגן לי משהו. מרים תמיד הסכימה. היא הייתה גוררת מתחת למיטתה מזוודה מוזרה, פותחת בטקסיות קודם את הסוגרים המבריקים שמשני צידיה ואח"כ את הסוגר שליד ידית הנשיאה ומרימה את המכסה. חוברת תווים ובד רך וצהבהב כיסו את האקורדיון ששכב לו בפנים. מרים הייתה מרימה את הכלי הכבד אל ברכיה ומשחילה זרועותיה אל הכתפיות. אחר כך הייתה משחררת רצועת עור קטנה שנעלה את חלקו העליון של המפוח, ועוד קליק מתחתיו, והאקורדיון היה משמיע אנחה הרמונית, כשנכנס אויר לקרביו. אהבתי לשבת ולהתבונן באצבעותיה המתרוצצות על הקלידים הלבנים ואפילו על השחורים, מתעכבות לפעמים וחוזרות על רצף מסובך במיוחד, ולפעמים כמעט אפשר היה לשמוע מנגינה.
"תקני לי...", משכתי בחצאיתה של אימא כשעיני נעוצות באקורדיון הקטן. "לא עכשיו. ליומולדת. זה עוד מעט. סבלנות", הבטיחה במהירות, כשראתה את האוטובוס הגדול חוצה בטרטור את הצומת של רחוב הרצל "הנה ארבעים וארבע! מהר! הלו, ר-גע!" התפלאתי לראות את אימא שלי רצה ככה. עם העקבים והכול. לא ידעתי שגם מבוגרים יכולים לרוץ. מצחיק, חשבתי.
בלילות שלפני היומולדת חלמתי שוב ושוב אותו חלום מוחשי להפליא: אני יושב עם שאר הילדים במעגל בגן פולה בן-גוריון, כשלפתע אימא נכנסת כשידיה מאחורי גבה ומתנצלת בלא מילים על ההפרעה. היא חוצה את החדר לעברי, מסמנת לי באצבע על שפתיה – "ששש", ומסתירה מאחורי הוילון שתלוי על החלונות הגדולים שמאחורי גבי קופסה עטופה באריזת מתנה. "האקורדיון שלי!" אני צוהל בדממה, אבל אסור לי לפתוח עד לסוף הריכוז. הקושי להתאפק תמיד העיר אותי בשלב זה.
יומולדת חמש הגיע ואימא מצלמת אותי שעון על מעקה הבטון של ה"מרפסת" – אותו משטח בטון שלפני דלת הכניסה לבית, כשמאחורי שיח היערה הגדול. האקורדיון תלוי על חזי באדום וכסף בוהק, קלידים אמיתיים בשחור ולבן בצד אחד, כפתורי הבאסים בצד השני והמפוח העשוי מקרטון אדום באמצע.. שמש אחר הצהרים של תחילת חודש מרץ מאירה חיוך גדול ועיניים כמעט עצומות, מסונוורות מאושר או מהשמש. יד ימין מונחת על הקלידים ויד שמאל מושכת במקצועיות ברצועה שליד הכפתורים השחורים הקטנים, בדיוק כמו המנגנת שבאה לנגן לנו בימי שישי בגן פולה. ומרים.
"אסתר! יונה! בואו תצטלמו עם אחיכן!" רועמת אימא בקולה המעושן ומעמידה אותן משני צידיי. אין צורך לבקש מהן לחייך. השמש כבר עושה את העבודה. "הנה דובי בא!" זיהתה יונה את הילד הגדול ששיחק עם ג'וני, כלבנו הג'ינג'י שקיפץ סביבו בעודו צועד בשביל הכורכר המוביל אל המרפסת. "תראה דובי," הצטרפתי אל ג'וני, "כמו של אחותך", הבלטתי את גאוותי שעל חזי. "מזל טוב, ילד", דובי פרע את שיערי. בינתיים התקרבו לבית גם אחותו והוריו. "תראי מרים, כמו שלך! דודה שריקה, דוד קרול תראו!" אימא חייכה ברומנית לאחותה וגיסה והזמינה אותם פנימה, ואילו דובי נעלם בחצר עם ג'וני. נכנסתי עם האורחים הביתה, מצפה בהתרגשות למתנה שבוודאי הביאו, ודודה שריקה הוציאה מתיקה חבילה קטנה ארוזה בנייר חום. "מזל טוב אינגלה". "אה, ספר..." חייכתי באכזבה. "קסמי אנדרסון" קראה אסתר מן הכריכה ותקעה את הספר לידי אחותה. "יונה תקריא לך". אבל אני רציתי רק לנגן באקורדיון. בחוץ!
איפה דובי? שאלתי את ג'וני שרק סיים לחפור לו עצם חגיגית שהסתיר לפני כמה שבועות מתחת לאזדרכת והיה מכוסה כולו בוץ, ג'וני הפסיק לכרסם והביט לכיוון חצר העופות. רצתי בין עצי התפוז לחצר העופות אבל דובי לא היה שם. כנראה יצא לטייל בפרדס שמאחורי הבית.
התרנגולות של אמי קרקרו בשמחה למראה המתנה המבריקה שקיבלתי, ואילו האווזים קיצ'קצ'ו בחרדה לא מוסתרת למשמע האקורדים המוזרים שבקעו מהצעצוע ועזבו בנפנופי כנפיים את בריכת השחייה שלהם.
קפצתי על שפת הבריכה הפצפונת ורקדתי לי ריקוד ניצחון קטן, בקושי מאזן את עצמי לאורך שולי הבטון הצרים שהקיפו אותה. סיבוב הניצחון כמעט הושלם, ושיכור מאושר מעדתי היישר לתוך המים הרדודים. צחקתי ורקעתי ברגלי במים שהגיעו רק מעט מעל לקרסוליי אבל ניתזו לכל עבר. חלקי הפלסטיק הכסופים של האקורדיון החדש דחו את המים בקלות, אבל מפוח הקרטון האדום ספג כמות מים שהספיקה כדי ליצור בו קרע קטן שהשתיק אותו לנצח.
ליבי צנח למים. במקום שהוא היה נותר חור גדול ששאב אליו את כל השמחה שמילאה רגע קודם את גופי והשאיר אותי בלי אויר - כמו אחרי מכה חזקה בגב. הבטתי ביגון באקורדיון שהפך אילם. התרנגולות והאווזים מצידם הציצו בי ממקום מסתורם תוהים על השקט הפתאומי שהשתרר בחצר. הדמעות עלו וטפטפו לאיטן על גוש הפלסטיק והקרטון שנח בין ידיי. וכך, בראש מושפל, צעדתי לאט, מנחש את הדרך בין עצי התפוז הביתה לאימא, ששיחקה רֶמי עם הדוד והדודה. הראיתי לה בבכי את המנוח. "אתה רואה מה קורה כשמשתוללים?" הוכיחה אותי דודה שָׂרִיקָה בקול הבס שלה והדליקה סיגריה ארוכה. "לאסה נום פאצ'ה", תעזבי אותו בשקט, לכסנה לעברה אמי בתוכחה ושלחה אותי לחפש את דוֹבי בחוץ. "אולי הוא יצליח לתקן לך".
"המממ... אי אפשר לתקן את זה. זה התפורר לגמרי" פסק דובי בידענות. "אל תבכה ילד, אתה כבר בן חמש. ילדים גדולים לא בוכים". אהבתי את דובי. השנה כבר עושים לו בר-מצווה ובאמת אף פעם לא ראיתי אותו בוכה. בלעתי את דמעותיי בשקט. "בוא, נקטוף תפוזים". הלכתי אחריו לחצר, ראשי מושפל ודובי קטף לי תפוז וקילף אותו באולר אדום. "קח". משכתי בכתפי מבטי עדיין נעוץ בסנדלי הרטובים. "מתנה", אמר דובי. הרמתי את עיני ודובי חייך ושם בכפי את האולר המבריק. חיבקתי אותו בשקט. "רוצה פלח, ילד?"
© אלחי לויט, 05.02.2005
