לפני זמן מה התפרסמה ידיעה שרגשה אנשי מדע בעולם: מדענים הצליחו לבודד לראשונה אטומים של אנטי-חומר, ואנחנו שאיננו פיסיקאים נדנו ראש בתנועת הבנה שאין בה הבנה ממש והמשכנו בדרכנו.
אבל מי שמכיר את המונח "התנגדות" בתחום מדעי ההתנהגות, בתחומי הבמה והמציאות החוץ בימתית, יכול לתהות על דמיונה של ה"ההתנגדות" ל"אנטי-חומר" הפיסיקאלי, ואמנם כבר בעבר הגדרנו מצב של התנגדות אנושית כ"אנטי-חומר" במובן של מאבק בין חומר יצירה לתגובה מתנגדת לה.
("התנגדות" – סירובו של האדם-היוצר לתת ביטוי לעצמו. זהו מצב אוניברסאלי המתגלה במקרים של הצפת יתר של גירויים או כתגובה לטראומה. במצב של התנגדות הפעולה היצירתית נמשכת, אבל היא כרוכה בקושי פיסי ומנטאלי. שחקנים מגדירים זאת לפעמים כך: "אני לא מחובר למה שאני עושה". ע' "המעגל הפתוח" עמוד 360).
אמנם ההשוואה בין אנטי-חומר בתחום הפיסיקה למצב ההתנגדות בתחום ההתנהגות האנושית, היא רק אנלוגית ולא מושלמת. אבל התנהגותו של "אנטי-חומר" פיסיקאלי דומה באופן חשוד ומקסים להתנהגות אדם במצב של "התנגדות".
"על פי הדמיון בין החומר לאנטי-חומר ניתן היה להניח שתיווצר כמות שווה שלהם.. לחומר ולאנטי חומר אותה המסה, עם אותו סימן, ולכן מבחינה כבידתית, אנטי-חומר מתנהג כחומר רגיל" (שם).
מעניין לציין שאחת מהתופעות המתרחשות אצל מי שנמצא במצב של התנגדות היא, מצד אחד הרצון להביא את עצמו לידי ביטוי, ומצד שני החולשה וחוסר היכולת לעשות זאת או לשנות את מצבו. בכל אופן ודאי שלא נגדיר "התנגדות" כ"חומר רגיל".
"הסימטריה בין חומר לאנטי-חומר אינה מדויקת, וקיימים הבדלים קטנים במסה בין חלקיקים לאנטי-חלקיקים, ובתכונות אחרות שלהם. תופעה זו מכונה בשם שבירת סימטריית CP.
מעניין. גם במצב של התנגדות אנושית אין סימטריה בין חומרי יצירה למצב ההתנגדות. ניתן לומר, בהשאלה, שברוב המקרים, המסה של חומרי יצירה היא גבוהה יותר מזו של ההתנגדות שהרי היצירה בכל זאת נמשכת במקביל למצב ההתנגדות.
"כאשר חלקיק אנטי-חומר בא במגע עם חומר רגיל, החלקיקים משמידים זה את זה ומשחררים תוך כדי כך את האנרגיה האצורה בהם כקרינה או כחלקיקים חדשים..."
יצירה היא מטבעה "חומר חדש". תופעה חדשה יוצרת תגובת נגד, ועל כן, על סיפה של כל יצירה אורבת ההתנגדות כפוטנציאל הרסני. ההתנגדות אכן שואפת "להשמיד" את היצירה או לפחות לעכב אותה. אילו היינו מניחים לה לעשות זאת, שום יצירה לא הייתה מתקיימת מעולם.
"...אבל אם זה היה בדיוק כך, החלקיקים היו משמידים אחד את השני ולא היינו פה בשביל לדבר על זה. העובדה שהיקום שלנו הוא יקום של חומר, היא תוצאה של איזושהי שבירה מאוד קטנה בשוויון בין כמות החומר לאנטי-חומר".
אם אכן הייתה המסה של חומר היצירה שווה למסה של ההתנגדות, האדם היוצר היה פשוט קורס או משתתק, ואז היינו יכולים להגדיר את מצבו כמי שנמצא בדיכאון עמוק, מצב שבו היצירה אינה אפשרית.
"התקווה הגדולה של המדענים היא שבסופו של דבר נוכל להבין מה גרם לשבירה הזו".
עם כל הענווה הראויה, נראה לנו שלפחות בתחום היצירה, התשובה לשאלה "מה גרם לשבירה הזאת" ידועה לנו והיא מוגדרת כך: "רוח האדם ותבונתו". כלומר, יש תקווה בהתמודדות עם מצבי התנגדות והתשובה שלנו היא המאבק בה. ההתנגדות מצד עצמה אינה מכילה בתוכה את פוטנציאל המאבק כי מטבעה היא נוטה להתכנסות בבועה של עצמה, לאדישות, להגדרות שליליות של מצבים, לתמונות מעורפלות, חסרות מבע, לאטימות. אבל כוח החיים הקיים בכל אחד מאיתנו יכול, מתוך החלטה תבונית, להתמודד בהצלחה עם ההתנגדות, לפרק אותה ולהמשיך ביצירה חופשית וזורמת.
וזהו כמובן גם משל לחיים.
