(חיבור חשוב ביותר של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר)

...רותה זיידמן הנעימה והישירה, שאינה יפיפייה אך גופה שרירי ומותניה צרים, גרמה לו להאמין שאם ישכב איתה לא יבוז לה כמו לאחרות. אותה נשא לאישה. כשהכיר אותה בתנועה היה בן שבע-עשרה, אבל הקשר הפך קרוב ובלבדי בגיל שמונה-עשרה. כמו רוב הנשים בחייו, הייתה רותה אישה פגיעה, ניצולת בית מכאיב, וגם טובת לב וקורבנית. אביה, שהיה עובד דפוס וסדרן בקולנוע, התפרנס בדוחק, אמה הייתה אישה דיכאונית. רותה גדלה בעריסה עשויה ארגז תפוזים מצופה תחרה. הוריה ואורחיהם ישבו בביתם בשכונת נווה צדק על כיסאות שהיו פעם פחי זבל.

הגבר שמלך על רותה כל חייה, גם לאחר פרידתם כעבור שתים-עשרה שנות נישואים, לא הקסים אותה באופן מיוחד בהיכרות ראשונה שהייתה מין מהתלה. הבנים בגדוד אהרון בתנועה התחרו ביניהם מי יצליח לנשק נערה שבה יבחר. נסים בחר ברותה בזכות שערה הבהיר, והצליח לחזר אחריה באופן מבויש ונרגש עד שנישק אותה כשקטפו נרקיסים על שפת הירקון. כשנחשפה מזימת הבנים זעמו הנערות והכריזו על מרד וגירוש. נסים שאל את רותה בחשש: "אולי נמשיך?" רותה הזדקפה ואמרה בגאווה: "תפסת מרובה לא תפסת!" זו הגאווה שלא איבדה מעולם, גם אחרי שפגע בה כשנישאו.

ועם זאת, מתוך חובה אזרחית, נסעה רותה לבקר אותו כשהיה נוטר בתל-עמל. כשליווה אותה בסוף הביקור חשה במבטו העז העוקב אחריה, והוא אכן כתב לה: "כשהלכתי ממך במוצאי שבת נראה היה לי ששכחתי משהו, הן יודעת את ההרגשה הזאת, הן יודעת את מה זה אשר חסרתי, נשבע אני בחיי אבי סבי שלא קראתי את זה בשום ספר או שיר, האמיני, רותה, היה חלל בזרועי". 

בחופשתו הראשונה מהנוטרות גילה בפני רותה את השנאה שלו למפקדיו. הוא כתב על כך ביומנו בפליאה ובחשש: "והייתי כועס על הכול מלבדה... אהבתי הַרְבּה. יודע אני, אבל רק ליום, לשעה קלה, ליומיים לכל היותר. אחר נמאס הדבר. והנה נערה אשר כל חודש רץ אני לראותה... אם יש לי מצב רוח רע, מעלה אני את זכרה. כשהולך אני עמה, שוכח אני הכל ומביט אני בה, ולכן מה הדבר לכל הרוחות? משום מה קשה לי להביע את רגשותיי כלפי חוץ. אבל עלי להיות ישר, לומר גלוי ובפָּנִים". 

כעבור שבוע, באביב 1945, בגן לונדון על שפת הים, דיווח ביומנו על ירח מלא, כמו שדורשת מוסכמת האוהבים ברגעי השיא שלהם: "אמרתי לה שמעולם לא הייתי כה טהור רגשות כלפי נערה. עם רותה אין זו אהבה אפלטונית. הו לא, אך אני טהור רגשית מאוד כלפיה, יודע אני... כשאגדל ואזדקן ויעבור זמני ויבוטל קורבני, אזכור את הרגעים האלה או השעות האלה. נשבע אני שאזכור".

(המשך יבוא)