תושבי יש"ע (כנראה) אוהדי תיאטרון מובהקים, פרסמו לאחרונה באינטרנט רשימת הצגות המועלות בתיאטרון הקאמרי, חלקן סומנו ב-V כשר, חלקן ב-X משוקץ וטמא. שוועת האמנות הטובה והמצונזרת עלתה מיש"ע. היא נתמכה, בעקיפין, גם בידי לבנת, שרת תרבותנו, שהציעה פרסים מיוחדים ליצירות אמנות ציוניות. זאת ועוד – בעקבות מכתב האמנים, שהצהירו על סירובם לשרת בשטחים הכבושים, בהיכל התרבות בעיר אריאל סרבנית המסים. "קבוצת שוליים סהרורית" קרא ח"כ יריב לוין (ליכוד) ליוצרים כמו דוד גרוסמן, אופירה הניג, חנה מרון ויהושע סובול ולרבים אחרים, אני בכללם.

            אחרי רפרטואר רב-שנים מתקתק וחלקלק פוליטית ואסתטית של רוב תיאטרוני ישראל המסובסדים, הממשיך לרדת לטעמו המתדרדר והולך של הקהל הישראלי, אין מה לתמוה על הסידור שמצאו מנהלי התיאטרונים עם עיריית אריאל ועל ההסכם להמשיך למכור להם את סחורות ומצרכי התיאטרון שלהם. לכן צריך לתמוך בהעלאת הצגות באריאל (לא פחות מאשר באמנים המסרבים להציג שם): קודם כל, כדי שה"אמנות" המשווקת לשם תמשיך לדרדר לא רק את האתיקה של המקום ההוא ודומיו בשטחים, אלא מכיוון שהיא תוסיף לשפר את טעמם הציוני-מעודן ממילא של תושביה.

            המצב בתל אביב קצת יותר טוב, כי כאן, בבועה, נותרו עוד כמה הצגות שמבחינה מוסרית ואסתטית הן נועזות יותר וממלאות את תפקידה של אמנות התיאטרון – בתור צורך, לא "מצרך" – לטלטל, לזעזע ולרגש; בצדק, לא בצדקנות, ברגש, לא ברגשנות. פ"ג לורקה כתב: "אומה שאיננה מעודדת את התיאטרון שלה, אם לא מתה כבר, הרי היא נוטה למות… תיאטרון שאינו חש את דופק המאורעות המשתוללים… אינו זכאי לקרוא לעצמו תיאטרון, אלא אולם בידור או מקום המיועד לביצוע אותו דבר נורא הנקרא 'להרוג את הזמן'."

            גטו מאת סובול עוסק, בין היתר, בדילמה המוסרית אם נכון בכלל להציג תיאטרון על פי תהום ההשמדה בידי הנאצים. קבוצת אנשי יש"ע פסלו את גטו להצגה אצלם וגם בתל אביב לא ילכו לראות אותה, לדבריהם הנזעמים, לא רק מפני שסובול חתם על מכתב האמנים, אלא מאחר שהבינו, יש לקוות, שגם הצגה ליד מחנה פליטים מעלה שאלה דומה, וברור שאין מה להשוות.

            נעים לחשוב על אדית (Non, je ne regrette rien) פיאף, מזמרת באריאל על החיים בוורוד ואיננה מתחרטת על דבר, בעודה מתארחת ומוצגת באריאל. על הפער בין הטקסט של פיאף, התת-טקסט המשתמע ממנו והקונטקסט החברתי והפוליטי בהצגה הזאת המועלית שם, אפשר רק לברך. מוסיקה נהדרת, פזמונים מוצלחים. למתנחלים תרבות, לתיאטרון יירפָּא ואנו, אנא נוליך את החרפה.

פרופ' שמעון לוי

מרצה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב