הצטרפו לאיגרת השבועית

"תיאטרון החדר? קסם של תיאטרון!" (יורם קניוק, סופר)


דירת סטודיו

איה ישבה באמבטיה שהמים בה התקררו, בוחנת כוויה אדומה באמה השמאלית. איך זה קרה? אדי קומקום רותחים. באילו נסיבות? מה גרם הפעם להתעלמות מההקשר הרציונלי, מעיקרון המציאות? היא לא זכרה. יש להניח שרצתה קפה או מים רותחים מהקומקום לקיצור הבישול, שמאז קלקול המיקרו נעשה מסורבל ללא נשוא.

 

אי אפשר להציב פה תנור. כדי לפנות מקום לתנור צריך להזיז משם את המכונה. אין מקום אחר פנוי "בדירת הסטודיו שלי", לגלגה איה. ולבקש רשות משולמית, בעלת הבית שלה, להציב את המכונה בחצר, את לא מעיזה. החצר והגינה כך כך יפים ושולמית עודרת, מגרפת, קוצרת את הדשא, הכול במו ידיה ולא יעלה על הדעת לשלב בתוך הסדר והיופי מכונת כביסה של, בסך הכל, עם כל החיבה, של דיירת.

 

החולצה הנקייה מכסה את הכוויה המחווירה בתאורה האפלולית של "חדר המחשבים" שלה. כבר לא כואבת. החתך באצבע, כן. דומה שזאת האצבע היחידה ששמה הרשמי "אצבע" ואולי זו הקמיצה? זרת, אמה, אגודל. ניראה לאיה שאת האצבע החתוכה שלה קל יותר לקפל. אז זו הקמיצה והשנייה שליד הזרת היא האצבע הרשמית. החתך על הקמיצה פתוח וכואב עדיין, למרות שארע לפני הכוויה.

 

אין מצב שאיה תבשל ולא תחתך. אין מצב. כל בישול הוא טקס הקרבת קורבן מדמם. איה מכניסה את האצבע, סליחה את הקמיצה, שעדיין כואבת לפה ולועסת אותה בטקס ריפוי פרימיטיבי, כמו כלבתה גילי, חשבה, שהגירה גלונים מה זה גלונים? ליטרים? גלונים של רוק על כל פצע.

 

וטלפון הבוקר שלה צלצל וקול אמה שאל על הארנונה, סיפר על מוות בשכונה, קבל על כך שהיא לא יכולה למות, על הפלפון המקולקל שיקר לה, על זה שקר לה ושחלון פתוח לא מזיק, ושהאוכל של שבת ייזרק,  כי אי אפשר כל כך הרבה ימים.

 

ואיה רצתה שגילי תבוא ותלקק את הפצעים הבלתי נראים, שאיה לא יכולה להכניס לפה האנושי שלה כדי לבקש רוק מרגיע, והתקשרה לניבה שלא אוהבת את השם שניתן לה בספר (להחליף לה?) והשאירה לה הודעה ולחצה "עיצוב" כדי לרווח בין השורות, ושלוש פעמים לחצה "גופן" במקום "פיסקה" בטעות.

 

ניבה הופכת יותר ויותר לקול המפכה כמעין טהור בטלפון, אחר הפגישות, יריות באוויר, חילופי מנטרות, חיוכים חששניים, גששניים. לאחר שנה אוראלית משהו. על ההר ירדתי מעליו, זחלתי מתחתיו עם יד מדריכה, מילה מושטת של ניבה. 

לאיגרת השבועית של 2010 . 12 . 23