"וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו, אני יהוה. וָאֵרָא אל-אברהם אל-יצחק ואל-יעקב, באל שדי, ושמי יהוה לא נודעתי להם.
שוב האל מציג את עצמו בפני משה. הדיאלוגים הקודמים ביניהם לא הניבו את התוצאות המקוות. האל שלח את משה להוציא את בני ישראל ממצרים, אבל אצל בני ישראל מסתמנת התנגדות לשינוי ההיסטורי. זו תופעה ידועה אצל חברות או פרטים שהשינוי קשה להם.
למשל, בישראל, בשנות התשעים של המאה העשרים, מסתמנת חוויה עתידית, במעבר בין עידן המלחמות לעידן השלום, ואז גם מתעוררת בקרב ישראלים רבים ההתנגדות לחוויה החדשה של השלום. התנגדות זו מחוזקת באמצעות טיעונים כגון: "אכן, צריך שלום, אבל לא עכשיו! עכשיו התנאים לא מתאימים! אנחנו רוצים בשלום, אבל הם לא רוצים! מי צריך שלום? גם במצב הנוכחי אנחנו חיים לא רע!" וכו'. אמונות אלו, שמקורן בתרבות המלחמה הישראלית, מושרשות עמוק בתרבות הישראלית, ורק תהליך לימוד ארוך-טווח עשוי לשנותן. בדיעבד מתברר שההתנגדות לשלום גברה על האפשרות לשלום.
ניסיונותיו הראשונים של משה, לגרום לשינוי במצבם של בני ישראל, דווקא גורר החמרה במצבם. במקרה זה ההתנגדות לשינוי נובעת מבפנים, מתוך העם עצמו, ומחוזקת על ידי ההתנגדות מבחוץ.
הפסוק הראשון בפרשה הוא פתיחה כוללת לתורת משה. תחילה האל חוזר ומזכיר, את ההבחנה שבין אלוהים כשם כללי המייצג את תבנית התופעה האלוהית, לבין יהוה כשם עצם פרטי המגלם את תוכנו של האל המסוים. זהו הפסוק המציין את המושג הכולל של התורה המונותיאיסטית, שתלך ותתפתח בהמשך הטקסט.
כזכור, ספר בראשית נפתח בסיפורן של שתי גרסאות לבריאה. בגרסה הראשונה השמים והארץ נבראו על ידי אלוהים: "בראשית ברא אלוהים". בגרסה השנייה הבריאה היא בידי יהוה אלוהים: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים". כאן מופיעה הכפילות אלוהים ויהוה.
הגרסה הראשונה היא בבחינת פריסת המושג הכולל של תכנית הבריאה. הרעיון המרכזי והסיפור הכללי. שם אלוהים בורא אדם בצלמו. לאדם כמושג כולל, יש אלוהים כמושג כולל. הגרסה השנייה היא הביצוע למעשה, ההפקה של תכנית הבריאה, הלכה למעשה. כאן לראשונה מופיע אל מסוים לאדם מסוים. מכאן שאלוהים הוא מושג כולל של כוח עליון יוצר. על כן אלוהים יכול להופיע בתרבותו של כל אדם, בלי הבדל גזע או מין. אני יהוה הוא האל המסוים של התורה העברית.
למה הדבר דומה? ליוצר הקובע שהמושג הכולל של יצירתו העתידית יהיה אהבה. הרי מושג זה יכול לשרת גם יצירות אחרות. אבל בהמשך דרכו מגדיר היוצר, באמצעות הרעיון המרכזי, המיקום, הסיפור ושאר מרכיבי האירוע, את מהותה המסוימת של אותה אהבה: אם אוהבת, אהבת שלושת התפוחים, החיפוש אחר האהבה, וכו'.
יהוה הוא שם פרטי של האלוהות העברית, וכבר נרמזנו שזהו כינוי המתייחס למסגרת ולתוכן מסוימים. מצד המסגרת של דמות האל, הוא מייצג את עיקרון הזמן: הוא היה, הוא הווה והוא יהיה, כלומר אחדות העבר, ההווה והעתיד. אחדות זו מאפשרת תנועה בין הזמנים.
האל העברי הוא מושג הנמצא בתוך הזמן, בתוך הדרמה העולמית האנושית. מצד התוכן והמהות, מייצג האל העברי את עקרון המוסריות שבאדם, שמשמעותה ההבחנה שבין טוב לרע. על כן, האל העברי הוא מושג המכיל בתוכו, את עקרון הטוב והרע, כפי שהדבר יבוא לידי ביטוי בעשרת הדברות להלן. מבחינה זו תרבות האל המונותיאיסטי שונה במהותה מתרבות דואלית, שבה מפרידים בין האל הטוב לאל הרע, ושונה גם מתרבות של ריבוי אלים בכלל. האל העברי מגלם דואליות בתוך עצמו. על כן, הוא יכול להיות "אל קנוא ונֹקם", וגם "ארך אפיים ורב חסד ואמת".
בסיפור הבריאה מופיעה דמותו של אלוהים כדמות האב, הבורא הטוב, שמבטיח לבניו את כל העולם כולו. אבל בפרק השני, בסיפור גן העדן, מופיע יהוה כדמותו של האב השמרן, המצווה על בניו לעבוד את הגן ולשמור עליו, כלומר, לשמר את מסורת האב. ולא רק זאת אלא שהוא מגלם גם את דמות האב המגביל את האדם, ואוסר עליו לאכול מפרי עץ-הדעת פן ימות. באותה עת הוא גם מעורר באדם פחד וסקרנות. הסקרנות לבדה היא ערובה לשינוי והתפתחות ולשבירת הסטאטוס קוו של אדם בגן-עדן. כאמור, דווקא הנחש מייצג את העמדה האופוזיציונית המהפכנית הוא הזרז ליציאה מגן העדן ולהתפתחותו של האדם כישות חשה, רואה, מתבוננת, חושבת ומרגישה.
