הבמה היא משל לחיים.
היא מיקרו-קוסמוס המלמד על מה שמעבר לה. מה שמתרחש על הבמה הוא ניסוי בהתמודדות עם מצבי חיים חוץ בימתיים. על כן כל מה שנאמר כאן, יכול לשמש מדד לחיים.
החזרה הגנרלית נסתיימה בהצלחה. השחקנים טעונים באנרגיה מחשמלת. חברים באים לברך אותם מאחורי הקלעים. אחר כך מחליפים בגדים ומתיישבים לרגע של מנוחה ואז באה הנפילה. עייפות מסתמנת באיברים ובתודעה וכבר מבצבצת לה מחשבת כשל: החזרה הגנרלית הרי היא הצגה לכל דבר, כלומר, היא למעשה "ההצגה הראשונה", ואילו ההופעה הבאה היא באופן פורמאלי "הבכורה", אבל בחווייתו של השחקן היא כבר "ההצגה השנייה".
מאחורי הקלעים מתרוצצות להן הרבה אמונות טפלות ולעיתים הן מניעות את השחקן לקיים טקסים בעלי אופי מאגי, במטרה להשיג תוצאות טובות על הבמה. בין האמונות הללו ישנה גם באמונה ב"סינדרום ההצגה השנייה": אם החזרה הגנרלית היא "טובה", ההצגה הבאה עלולה להיות "רעה". לכאורה, לאמונה זו יש על מה להסתמך. "ההצגה הראשונה", בין אם היא חזרה גנרלית או כל הופעה בנוכחות קהל, מפיקה מתוך השחקן את מירב המשאבים הפסיכו-פיזיים שלו ולאחר מכן הוא תשוש. בדרך כלל מגיע שחקן להופעה הבאה אחריה כשהוא נישא על זרי הדפנה של ההצגה הראשונה והוא מנסה לשחזר את ההצלחה הקודמת. התנהגות כזאת יוצרת שאננות מסוימת המחבלת בביצוע הבימתי ובדרך כלל אחר כך יוצא השחקן מהבמה מתוסכל ומגדיר את ההצגה כ"הצגת התנגדות". אמונה טפלה אחרת: אם החזרה הגנרלית היא לא מספקת, ההצגה תהיה טובה. גם כאן עלולה להתעורר שאננות מחבלת.
זה באמת לא חייב לקרות. אפשר להתגבר על "סינדרום ההצגה השנייה". השחקן חייב לגייס אל כל כוחו הפיזי והנפשי, מתוך שכנוע עצמי שהוא יכול לאותו סינדרום דמיוני. לקראת ההצגה הבאה עליו לבצע פעולת הכנה מלאה כפי שהוא נוהג לעשות בכל פעם שעומדת בפניו הצגה טעונה. הוא מרגיע את עצמו ונכנס אל ההצגה הבאה עליו לטובה כאילו הייתה "ההצגה הראשונה". אז מובטח לו שהסינדרום לא יופיע.
כבר נאמר שלעולם אי אפשר להיכנס לאותו נחל פעמיים.
לעולם גם אי אפשר להיכנס לאותה הצגה פעמיים.
כל הצגה היא "הצגה ראשונה".
