הבמה היא משל לחיים.

היא מיקרו-קוסמוס המלמד על מה שמעבר לה. מה שמתרחש על הבמה הוא ניסוי בהתמודדות עם מצבי חיים חוץ בימתיים. על כן כל מה שנאמר כאן, יכול לשמש מדד לחיים.

החזרה הגנרלית נסתיימה בהצלחה. השחקנים טעונים באנרגיה מחשמלת. חברים באים לברך אותם מאחורי הקלעים. אחר כך מחליפים בגדים ומתיישבים לרגע של מנוחה ואז באה הנפילה. עייפות מסתמנת באיברים ובתודעה וכבר מבצבצת לה מחשבת כשל: החזרה הגנרלית הרי היא הצגה לכל דבר, כלומר, היא למעשה "ההצגה הראשונה", ואילו ההופעה הבאה היא באופן פורמאלי "הבכורה", אבל בחווייתו של השחקן היא כבר "ההצגה השנייה".

מאחורי הקלעים מתרוצצות להן הרבה אמונות טפלות ולעיתים הן מניעות את השחקן לקיים טקסים בעלי אופי מאגי, במטרה להשיג תוצאות טובות על הבמה. בין האמונות הללו ישנה גם באמונה ב"סינדרום ההצגה השנייה": אם החזרה הגנרלית היא "טובה", ההצגה הבאה עלולה להיות "רעה". לכאורה, לאמונה זו יש על מה להסתמך. "ההצגה הראשונה", בין אם היא חזרה גנרלית או כל הופעה בנוכחות קהל, מפיקה מתוך השחקן את מירב המשאבים הפסיכו-פיזיים שלו ולאחר מכן הוא תשוש. בדרך כלל מגיע שחקן להופעה הבאה אחריה כשהוא נישא על זרי הדפנה של ההצגה הראשונה והוא מנסה לשחזר את ההצלחה הקודמת. התנהגות כזאת יוצרת שאננות מסוימת המחבלת בביצוע הבימתי ובדרך כלל אחר כך יוצא השחקן מהבמה מתוסכל ומגדיר את ההצגה כ"הצגת התנגדות". אמונה טפלה אחרת: אם החזרה הגנרלית היא לא מספקת, ההצגה תהיה טובה. גם כאן עלולה להתעורר שאננות מחבלת. 

זה באמת לא חייב לקרות. אפשר להתגבר על "סינדרום ההצגה השנייה". השחקן חייב לגייס אל כל כוחו הפיזי והנפשי, מתוך שכנוע עצמי שהוא יכול לאותו סינדרום דמיוני. לקראת ההצגה הבאה עליו לבצע פעולת הכנה מלאה כפי שהוא נוהג לעשות בכל פעם שעומדת בפניו הצגה טעונה. הוא מרגיע את עצמו ונכנס אל ההצגה הבאה עליו לטובה כאילו הייתה "ההצגה הראשונה". אז מובטח לו שהסינדרום לא יופיע.

כבר נאמר שלעולם אי אפשר להיכנס לאותו נחל פעמיים.

לעולם גם אי אפשר להיכנס לאותה הצגה פעמיים.

כל הצגה היא "הצגה ראשונה".

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים)

15. בֹּא: שמות י' - י"ג 16

"ויאמר יהוה אל משה, בוא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי אותותי אלה בקרבו: ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך, את אשר התעללתי במצרים, ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני יהוה".

תרגום לשפה מדוברת: "אלוהים אמר למשה: בוא עימי אל פרעה ותגיש בקשה שישחרר את העברים ללכת לארץ כנען. אבל, וזה העוקץ, אני אגרום לפרעה שיהיה קשוח ויסרב לך. וזו תהיה הזדמנות להראות לו עם איזה מאצ'ו של אלוהים הוא מסתבך. ולמה אני עושה את זה? כדי שאתה תוכל לספר לבנים שלך ולנכדים שלך, לאיזה שיאים של התעללות בבני אדם אני יכול להגיע, איזה סרטים אני יכול לעשות – אם אני רק רוצה! שתדעו איזה אלוהים גדול אני!"

לכאורה נובע מזה שלפרעה אין חופש בחירה. אין לו שיקול דעת אישי אם לשחרר את העברים או לא לשחררם. על פי דבר האל פרעה כפוי להחזיק בעברים עד שהאל יחליט אחרת. כאן מופיע אלוהים כדימוי לעקשנות האנושית, לאנוכיות ואכזריות. אפשר לטעון שזהו האל שפעולתו מושפעת מתהומות היצר, ללא שליטה של אני יוצר או אני עליון. אבל כל אלו הם רק לכאורה.

משה, יותר מאחיו העברים, מודע למצב הדיכוי שבו שרויים העברים במצרים. הוא צופה בהם כאדם-יוצר, שבתוך עמו הוא יושב, וגם צופה עליו מבחוץ. הוא נוכח לדעת שדווקא אותם אלו שנמצאים תחת ההשפעה המרבית של הדיכוי, בדרך כלל אינם מודעים לו, או שאינם מאמינים שיש ביכולתם לעשות משהו כדי לשנותו.

מנקודת מבטו של משה נראה הדיכוי כמצב בלתי נסבל ועל כן הוא מחייב שינוי. משה צופה בעמו בחמת-זעם. מי שגדל כנסיך מצרי ונמלט על נפשו אל המדבר, וחווה מותרות ויוקרה, חוסר-כל ובדידות, הוא כבר אינו יכול להיות מצרי גמור, אבל גם אינו יכול להיות עברי גמור. זהו גורלו של אדם-יוצר. בתוך עמו הוא גולה. זהו תנאי הכרחי לצמיחתה של היצירה המהפכנית. וכך, בעמדו בתוך העם, כחלק ממנו, וגם צופה בו מנגד, הולכת ומתפתחת היצירה: יצירת האמנות או יצירת העם. הזעם המבעבע באל, ובא לידי ביטוי במילים הקשות ההן, הוא הזעם המבעבע במשה, והוא חומר הגלם ליצירה.

חופש הבחירה: אם אלוהים מקשה את לב פרעה, ופרעה הוא אך כלי בידי האל, האם עדיין יש לפרעה חופש בחירה? או אולי האל עושה שימוש באדם כבכלי? לכאורה, הרי זהו אל פסימי, וכאמור, דכאני. אל שאדם בריא בנפשו לא ירצה לעבוד אותו. אבל אם לפרעה יש חופש בחירה, אלוהים יכול לטרוח ולהתאמץ, ולהקשות את לב פרעה מעתה ועד סוף הקדנציה ופרעה יעשה את הנכון בעיניו.

ניסיון אנושי עשוי ללמד שאדם או עם שהחליטו להשתחרר מדיכוי - דבר לא יעצור בעדם. אנו מניחים שפרעה יודע כי במוקדם או במאוחר, יהא עליו לשחרר את העברים. הוא רק מנסה להוציא את המקסימום מעסקה בלתי אפשרית. הוא משחק עם משה במשחקי דחייה. מבטיח הבטחות ולא מקיים. מדוע זוהי עסקה בלתי אפשרית? "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל". ככל שמתגבר הדיכוי המצרי, כך מתגברת בקרב שבטי העברים ההתנגדות לדיכוי.

מדכא שמבקש להנציח מצב של דיכוי, חייב ליצור בתחום שלטונו, איזון בין מצבי הדיכוי שהוא מפעיל, לבין מצבי רווחה, זמניים או הזויים ככל שיהיו. אבל המשחק האכזרי הזה אינו יכול להימשך לבלי סוף. במקודם או במאוחר יופר האיזון. כאן הופר האיזון. גזרות המצרים הולכות ומתרבות. זהו מעגל סגור של רשע. בדרך כלל, כדי לייצב מצב של דיכוי אל מול ההתנגדות לו, על המדכא להקשיח את עמדותיו. זהו פועל יוצא לתמונת עולמם של מדכאים הנתונים במבוי סתום. הם מנסים להנציח מצב שזמנו ההיסטורי עבר. ההקשחה גורמת להתגברותה של ההתנגדות. ההתנגדות גורמת להקשחת-יתר, וכן הלאה. ברגע מסוים, בגלל גזרה אחת יותר מדי, מתחילה התפוררותו של הסדר הקיים. "ויצו פרעה לכל-עמו לאמר, כל-הבן הילוד היאורה תשליחוהו וכל-הבת תחיון". זוהי גזרה אחת יותר מדי, והיא הנוראה מכולן. היא מאיימת על עצם קיומה של הקהילה העברית.

ברגע שבו פרעה חותם על גזרה זו, הוא מסמן את תחילתו של עידן השחרור של שבטי העברים. הפסוק הזה חותם את פרק א' בספר שמות. בפרק ב' מתחיל סיפורו של משה, המנהיג שהוציא את העם ממצרים.

ביום שני, 6.9.2010, התקיימה בתיאטרון הסמטה ביפו הצגת "מונודיא 2010", ערב מונולוגים-דיאלוגים, שכתבו וביימו חברי קבוצת המנחים, מחזור 13, וביצעו חברי קבוצת המשחק של תיאטרון החדר, מחזור 57. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", קטעים שמתייחסים אל הזמן והמקום שבו אנו חיים. הרצף מתחבר לתמונת פסיפס מקומית אקטואלית. הערב החל ברצף חימום שביצעו השחקנים בנוכחות הקהל. לאחר מכן החל רצף הקטעים. באיגרת השבועית אנו מביאים, בכל פעם קטע מתוך הערב.

15. סער

כתיבה ובימוי: יואב איתמר

שחקנים: בן פינס - הבעל. יפעת אהרוני - האישה,

(גבר חבוש כובע קורא בעיתון. אישה קוראת בספר)

גבר: סער חזר הביתה?

(האישה מתעלמת)

סער חזר הביתה?

(האישה נאנחת)

את מתחרשת?

אישה: לא.

גבר: שאלתי אם סער חזר הביתה?

אישה: שמעת את הדלת נפתחת?

גבר: את יודעת שאני לא שומע טוב.

אישה: סער לא חזר הביתה.

גבר: מתי סער יחזור הביתה?

(האישה נאנחת)

מתי סער יחזור הביתה?

אישה: יותר טוב שתקרא מה כתוב בעיתון שלך.

גבר: זה לא עיתון חדש.

אישה: תקרא, תקרא, שום דבר לא משתנה במדינה הזאת.

גבר: זה לא נכון.

אישה: כל יום שחיתות, כל יום יש תאונות, תקרא את מודעות האבל. אתה אוהב לקרוא את מודעות האבל.

גבר: זה "ישראל היום", אין כאן מודעות אבל.

אישה: אז תקרא על תאונות הדרכים, גם זה טוב, זה מעודד, זה מראה שלמדינה איכפת מהאזרחים שלה.

גבר: סער כהן, בן עשרים וארבע, נהרג כשהתנגש בעץ עם אופנועו.

אישה: מה אנחנו למדים מזה?

גבר: כשסער יחזור הביתה אני אקח לו את המפתחות של האופנוע ואזרוק אותם לאסלה.

אישה: אנחנו לא למדים מזה כלום. אולי רק שהשבץ גמר לך את הזיכרון.

(שתיקה)

גבר: סער חזר הביתה?

(היא קמה. מסייעת לו לקום. מוליכה אותו. יוצאים) 

חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

בימי האהבה לרותה מגלה נסים מין פיצול משונה ביחס לרגשותיו: "גופה גוף יפה היה. תמיד מזכיר הוא לי גופות צעירים מתגוששים... ישבנו כך שנינו, כל הדבר דומה בעיני כעת מוזר מאוד, רחוק מן המציאות, דבר שאין לו אסמכתאות בחיי יום-יום, וכשאפנה היום לא אדע שהיא הייתה הנערה של אתמול".

נסים הטיל ספק ברגע הרגשי שלו, החוויה הקרובה הופכת זרה, מפוקפקת. השסע החריף אחרי השירות הצבאי עד שהפך למין מום.

"נשקנו בלשונותינו. מין שיגעון. מן שיגעון של חוויה להחזיק הכול בכל. להרגיש כל איבר ואיבר לחוד... תמה אני אם אני הוא שעמדתי שם ואני הוא אותו שלחשה באוזני ואני הוא אותו שליטפתי את ירכיה... הפשטתי נערה אחת או שתיים, וכאן היה הכול שונה". 

לרגע נדמה לנסים שמה שקורה לו לא קורה באמת. באחד הערבים הוא מתבקע שוב לשני קולות מנוגדים: "אחר כך הלכתי הביתה ונתיישבתי על ספסל בשדרות רוטשילד, תפסתי את נסים השני וישבנו לשוחח. קודם כל שאלתיו אם אוהב הוא את הנערה הזאת. כרגיל ענה הטיפש שאיננו יודע מה זו אהבה".

ויום אחד תקפה אותו תחושת איבון: "עצוב אני, אינני יודע מה היה לי... לעזאזל אני לא אהבתיה זה ימים מספר... רוצה אני לאהוב, אך לא יכולתי. ביום חמישי נסענו לירקון והיא פלטה הערות טיפשיות אחדות".

ב-1947, כשהיה בן עשרים-ואחת, עבד כפקיד דואר המקבל מברקים ((Cable Wires. בשכונת פלורנטין נפוצה שמועה שהוא עוזר לאחיו פעיל הלח"י, שגם הוא עובד בדואר, ומדווח לו על מברקים חשובים. החיים נטולי כיוון ברור. מה תהיה תעסוקתו בעתיד? נסים משחק פוקר עם חברים, הולך לים, ועוד ים, ושוב קולנוע.

באוקטובר 1947, על פי דיווחי יומנו, חדרה רותה למסלול המייסר והמתיש של אהבת רד בטלר וסקרלט אוהרה: "כל היום חושב אני בה. יוצא שמתחת לסף ההכרה אוהב אני אותה, ודבר בעולם לא יוכל להפריד בינינו. ואולם לפעמים רוצה אני לשנוא אותה שנאה עזה על שמקלקלת היא לי את אהבתי".

נשים חצופות, נשים מחריבות. נסים מסור לאהבה שלו. האהבה היא אהובתו.

ימי אופוריה טעונים ריח חרוך של מלחמה מתקרבת. ההצבעה באומות המאוחדות, הריקודים ברחובות, הנפת הדגלים על גגות בתים ואוטובוסים, נשיקות ברחוב בין זרים, שירת "התקווה". נסים רוצה להגשים את חלומו ולנסוע לפריז, אבל אי-אפשר, זו בגידה. הוא מתגייס לצבא, וכבר בתחילת השירות שלו, באמצע מאי 1948, הוא שולח לרותה מכתב הדרכה כיצד להיות אישה רוחנית המנגנת בפסנתר ולנצח בכך את ההתבהמות, זו שהוא פוגש בצבא:

"רותה יקירתי, הנה אני מניח את ידי על סנטרך ורצוני הוא שתביטי בי בעיניים גדולות, והנה במשפט אחד כל כוונת המכתב: אל נא תפריעי לי לאהוב אותך... אין בכוונתי לומר שרצוני אותך כליל השלמות... אך אינני אוהב את החולין... לִמדי לנגן. כשתדעי לפרוט על פסנתר, יהיה אופקך רחב יותר בהיר יותר ויפה יותר". הוא מזהיר אותה מהרגלי בהמה שעלולים לדבוק בה. הוא מבקש שתטפל בריח שנודף מהפה שלה. ריח פה, אמיתי או מדומה, רדף אותו תמיד. הוא רחרח פיות, גם של זרים, מחפש סימני זיהום או ריקבון.

רותה ונסים נישאו בערב לח בחודש אוגוסט 1949, בקפה "גלינה" בכיכר הרברט סמואל על שפת הים בתל אביב, וגרו שלוש שנים בדירת חדר על גג שקנו בדמי מפתח ברחוב הקישון, קרוב לבית הולדתו של נסים. הוריהם שילמו חלק מעלות הדירה, ואת השאר מימנה הלוואה שהחזריה הורדו ממשכורתה של רותה שעבדה בבנק. רותה הפכה למפרנסת הראשית. 

(המשך יבוא)

למעשה לא הייתי צריך להיות שם. הלכתי לפרזנטציה באותו יום ראשון רק בגלל שבמערכת האתר חשבו שעומדים להציג בפנינו את העיבוד של הקאמרי ל"רומיאו ויוליה". קידם את פניי מגש עוגות ענק, עמוס בכל טוב ושלושה עובדי מזנון חייכנים שנכונו להיענות לכל בקשה. הסתפקתי בקפה הפוך ועוגת פרג כי אינני חזיר וגם כי אינני אוהב לנצל.

אט אט התאספו כתבים מכלי תקשורת גדולים יותר ופחות. האווירה הייתה ידידותית מאוד, ויותר מזה, הייתה שם הסתחבקות של חלק מהנוכחים עם השחקנים כך שניכר היה שכדי להיות כתב תרבות טוב, מוטב שיהיו לך שורשים עמוקים בברנז'ה, וכפי שזה נראה, עדיף להיות אישה. אלון דהן הסתובב שם וגם שמואל וילוז'ני ושמעתי פיסות רכילות גם לגבי הצגות עתידיות, כך שחקן אחד עתיד להופיע בתפקיד ראשי בשתי הצגות: אחת כי המוסד דרש ממנו ואחת כי הוא רצה.

ראיתי ראיונות מבוצעים על הדרך והתחושה הייתה שאינני יודע אם אני יכול שתהיה לי נחלה בזה או איך מבקיעים באמת לתוך עולם זה, שחשתי שהוא בעצם גבולות המטריקס התרבותי, האופן בו מעצבים תרבות והתיאטרון והכתבים מנהלים את הפינג-פונג הזה שלמעשה מעצב תרבות.

התיישבתי ליד שולחן ועברתי על התוכניה. לפי העמוד הראשון אודות ויליאם שייקספיר הוא בכלל חי במאה העשרים, היות והתאריכים התבלבלו. הסבתי את תשומת ליבם של האחראים ואמרתי שיבדקו טוב כי בטח יש עוד טעויות. נכנסנו לאולם, וקיבלנו אוזניות מיוחדות שאמורות היו להשמיע גם התרחשויות שמתרחשות מאחורי גבנו. היו שם מסכי וידאו, סרטים והכול היה מעוצב לעילא ולעילא. עמרי ניצן, המנהל האמנותי של התיאטרון דיבר, וראינו סצנה ואחריו הבמאי, נועם שמואל, שסיפר מה היו מקורות ההשראה להפיכתן של משפחת מונטגיו וקפולט למשפחות פשע, המתרגם אלי ביז'אווי שאמר שנקודת המוצא שלו לתרגום הייתה כבוד לשפה השייקספירית ואילוציה.

למרבה הפלא כל מה שהפריע לי בעיבוד של המעבדה לרומיאו ויוליה, עבד כאן, אולי דווקא בגלל שהקפידו לשמור על השפה המקורית בתרגום חכם של מתרגם צעיר ולא ניסו להתחנף לקהל. דן שפירא, השכן שלי, משכנע בתור רומיאו, ולא כי ביתו מרוהט באהבה, אלא משום שאולי זהו הטייפקאסט שלו. נלי תגר מביאה תמימות וילדותיות כובשת לבמה, והכימיה ביניהם מוצלחת מאוד.

כשראיתי את הצלמים למיניהם עם הבומים והמצלמות מתקבצים סביב רומיאו ויוליה כמו זבובים לא יכולתי שלא לחשוב על השורה של ניסים אלוני שבו האהובה אומרת לאהוב "היזהר, הם רוצים להקליט את מחשבות ליבנו" ולחשוב שלעיבוד המוצלח הזה היה אפשר להוסיף את הצלמים, אלמלא היו מסתירים לנו ללא הרף.

מכל מקום אם כל ההצגה היא כמו הסצנות המרכזיות שראינו, אני מאמין שההצגה תתחרה ב"המלט" מבחינת של אחריות ותכתיר סופית את דן שפירא כנסיך התיאטרון במעמד שווה לזה של איתי טיראן. עצם העובדה שההפקה מגדירה את הקהל כבני משפחות הפשע של רומיאו ויוליה, מראה אולי כי חלק מעקרונות "שיטת אוריין - המעגל הפתוח", במישרין או בעקיפין, חודרים לתיאטרון הרפרטוארי. באופן רשמי לסיום נאחל החלמה מלאה  לדן שפירא ששבר את רגלו ולכן נדחתה עלייתה של ההצגה למועד לא ידוע.

"בוקי" - הורתה ללא רחמים משנכנסתי על סודי הכמוס שניצב במלא עליבותו כשהוא שעון על הקיר – "איזה מן תיק זה? גול-נפש, איפה התיק החדש שלך?"

"די!" - צעקתי ונמלטתי עימו לחדרי

"ולמה גברת פלדמן" - המשיכה בשלה - "אמרה שהשפרצת מים? ולמה הפח היה הפוך?"

"די!" - מילאתי את החלל בזעקה.

"אתה פשוט פראדם, פשוט פראדם" - המשיכה לטחון באומץ לב שהזכיר את אומץ ליבה של הדיירת שמתחת לבית.

"זה לא אני הפכתי, זו החתולה שלך!"

"אתה שקרן! תתבייש לך! זו חתולה גם שלך! אתה פשוט רע!"

"היא רעה"- ניסיתי להתגונן - "למה היא מוציאה לי ציפורניים?"

"כי אתה מן גרוב כזה"

"אבל אני הבאתי לה חלב כל יום בזמן שהייתה בהיריון"

"כי היא מגינה על הגורים שלה - טיפש"

"אבל הם כבר לא שם"

"טוב אז ככה היא, זו האישיות שלה, היא חתולה עם אישיות!" - אמרה בנימה של גאווה

"ומה איתי" - אמרתי כמעט בקול בוכים - "לי אין?"

"אתה צריך ללמוד להתחשב "

"במי?"

"בזולת, אבל בעיקר בחלשים כמו: כלבים עזובים וחתולות בלי בית"

"אבל" - מילאה אותי תחושת קיפוח ראשונית וצורבת - "היא רצתה לשרוט אותי! כמו שכולכן רק רוצות לשרוט! לשרוט, לשרוט! לשרוט לי את הנשמה מבפנים!"

"אם הייתה לך נשמה אז היית מתנהג איתנו יפה, מדבר אלינו בעדינות, לא כמו מן גרוב כזה" - אפה התקמט.

"לא נכון!"

                                                            * * *

"בוקי" - אורו פתע עיניה ותוך שהיא נוקפת אצבע לחשה: "תקשיב"

הטיתי אוזן בהיסוס, והנה, עלה מן הערביים, קול זעיר, ואם זאת נוגה, כמהה, תם, קול שנענה במקהלה של ציוצים.

"קודם שמתי להם פירורים, ואז הם התקרבו בקפיצות קטנות קטנות, ולקחו ככה מהר מהר, כאילו הם  ממהרים לקונצרט שלהם".

שתקתי מקשיב לקונצרט.

"אתה שומע איזה קול עדין, יפה"

למשך רגע ארוך התמסרתי לצלילים שהוזלפו בטיפות זעירות, אלא שאז החלו להדהד לתוכם דבריה,  ומשהו, כמו הבנתי דבר, החל להתקדר. ענן אפור עלה וכשכיסה שמיי הפניתי עורף ופסעתי לחדרי. שוב התיק הסרוח הזה שלרגליי. כה כהה, מסורבל, ממש כמותי. לעולם לעולם לא ארים כנף, לא אדע את רזי השירה הזו, לא אשייט בענני מרום עם מפרש חף, נקי, קליל ורגיש שכזה, משא ה"תתבייש!" הזה ירבוץ לעד על שכמי. אני שאינני אלא בטטה. אבל לעזאזל! הרי כל מגביהי העוף, כל עדיני העיניים האלו, הרי כלל אינם מלאכים! כלל וכלל! לא!

* * *

שעת ערב הגיעה. מן החדר הגדול עלה ה"קווץ"  של הלחיצה על קופסת החזיונות כשמיד אחריו בקע ממנה קול הבס המנסר את החלל, קולו של הקריין. הטיתי אוזן והנה דומה ששומע אני אי-אילו דברים אודות מרגלים. חייב הייתי להאזין ועל-כן יצאתי בחשאי. דובר על מרגל, כן, מרגל אנגלי שערק אל מעבר למסך הברזל והוציא שם, כלומר בעולם המושלג  והאפרפר שמעבר לו, ספר זיכרונות שבו הודה שבכל השנים שבהן שירת כביכול את הביון האנגלי היה בעצם מרגל שלהם.

"מעניין מה הוא כתב?" - אמרתי, אך הוא השיא סנטרו ואמר: "הכול פרופוגנדה"

"פרופוגנדה של מי? של..." - היססתי כמו קרב הייתי לחפץ חשוד - "ברית המועצות?"

"שוב אתה עם הזבל הזה שמכניסים לכם ראש?!"

"אז של מי?"

"בוקי" - העלה חיוך מן העלטה - "אני הייתי תלמיד גימנסיה בלודג' כבר בתחילת שנות השלושים,  כבר אז היה רדיו והיו שידורי תעמולה, כבר אז הייתי עד לדברים כאלו, זה הכול קנוניה!"

"של מי!"

"של כוחות הריאקציה כנגד הסוציאליזמוס והקומוניזמוס העולמי!" - שיצף בחרון-אפו.

הקריין המשיך והעלה פרטים נוספים. בין השאר סיפר שהמרגל אף היה מועמד לראשות ארגון הביון האנגלי, אך כבר אז הועלו נגדו חשדות, אבל עכשיו, אחרי שערק, לא רק שהודה אלא שאף קיבל אות-הצטיינות ממארחיו שהיו חנוטים במדי גנרלים דוביים.

"אבל הנה, הם אומרים שהוא קיבל אפילו אות-הצטיינות מהם" - ניסיתי להיאחז במילים.

"אתה פשוט תמים"

"למה!!"

"כי זה מה שהם מוכרים לך!"

"מה הם מוכרים לי?"

"הכול! מכנסיים של מוקיונים, שירים שעושים חור באוזניים, כל מיני גלגלים טיפשיים שמסובבים מסביב לתחת!" - יצא מעורו.

"מה?" - תמהתי

"כן, וגם מחשבות"

"מחשבות?" 

"בוקי, זה לא רק העיתונים, הרדיו והטלוויזיה, שכל היום שוטפים לכם את המח איתם, כי היום יש גם מחשבים. פעם" - הצטננה פתע רוחו תוך שנימה של חשאיות  מסתננת לדבריו - "ביקרתי במקום כזה. זה מקום שמקבל ומעבד מיליוני נתונים. בחוץ מוצבים משדרים ומקלטים ובפנים אלפי גלגלים שמחוברים למן מוח ענקי שמסוגל לנתח ולחשוב מיליוני צעדים קדימה. בעצם כל מה שנדמה לך שאתה יודע, זה מה שהם מכניסים לך לראש. בוקי!" - הביט בי עתה במבט מלא רחמים - "בכל רגע הם יודעים עליך הכול. ולא רק עלייך" - העלה חיוך דק - "אלא גם על כל  מה שיש לך בראש, שזה בעצם מה שהם בעצמם הכניסו לתוכו".

"אבל מי זה הם?" - נחרדתי

"זה לא ברור?"

"לא... לא... תגיד... מי אלו!?"

הוא שתק.

"אבל הנה... הם הקומוניסטים... בעצמם... אמרו.." - עוד ניסיתי להיאחז במשענת הקנה הרצוץ כשהוא מביט עלי כעל עולל בן יומו - "אז מה... מישהו... גם... הכניס... לכל הגנרלים שלהם? אז מה... כל המחשבות הם של...של...מי? של מי! של מי!"  

הוא החל להסתגר משאיר את שאלתי ביתמותה.

"של מי!" - חזרתי על שאלתי בחרדה ובזעם בעוד פניו מוסיפות ומתקשות ומצחו מתייצב למולי כבונקר אטום.

סירנה עלתה לי בראש, ואז קרבתי וניצבתי מעליו - "של מי! של מי!" תבעתי, עיוויתי, זעקתי בייאוש תוך שאני נוקש באצבעי על הבונקר העגלגל, האטום וחסר המוצא הזה שהאדים תחתי.

"מרטה!" - הפקיעו שם, ממטה, עיניים בהולות - "הוא לא נורמאלי!"

היא מהרה מהמטבח והנה לא חלף רגע וחשתי בחבטה, עזה, צורבת, על המקום שהיה בבחינת טאבו מזה שנים. בבעתה סבתי, והנה היא אוחזת בידה במטה, מטה הזעם שכבר שנים שבת ממלאכה, המטה לניעור שטיחים.

"זה בשביל שתירגע!" - הביטה בי בפני קלף צהבהבים. אלם אחז בי והייתי ממשיך ומביט בה  שעה שמישמיש היה מתרוצץ אחוז התרגשות. לבסוף הוא נעץ שיניו בסיבי הקש של הדבר הזה ותוך השמעת חרחורים סחבו אליו בנחישות של ילד העומד בתוקף על קבלת חפצו.

"מרטה, אני לא מבין מה קורה פה!" - נזעק ממקומו.

"מישמיש" - צחקקה צחוק שחור, קודר - "בא לעשות פה קצת סדר"

"אף אחד לא שפוי פה בבית הזה?!" - נזעק פעור עיניים ממקומו.

"אתה לא שפוי!" - העזתי פני למולו.

הוא מלמל אי-אילו הברות, הרים גבותיו בהשתוממות מהולה בביטול ואמר: "אני לא מבין. אני חושב בצורה שפויה, מתונה, רציונאלית, לוגית, קונסטרוקטיבית ואתם... טוב" - קטע עצמו - "אפשר לבקש קצת שקט?!"

קולו הטיל הס. אף מישמיש הרפה מטרפו והתכנס שפל ראש לפינה. חלף רגע שבו עמדה כתורן שדגלו קופל, ואזי מהרה למטבח.

כך, כשהיא "שם", משקשקת עם מחבתות וכלים, המשיך הקריין להמהם ולזרות הבהקים תכלכלים,

"בואו לאכול" - קראה לבסוף בקול רפה.

© מיכאל פבזנר, מתוך רומן בכתובים.

יֵשׁ אֶצְבַּע מְיַשֶּׁרֶת אֶת צַלְמִי

כְּמוֹ נְיַר כֶּסֶף שֶׁמַּחֲלִיקִים עַל הַשֻּׁלְחָן

בִּזְהִירוּת

לָתֵת אוֹתוֹ מַתָּנָה לְתִינוֹק

וְהוּא רוֹעֵד וּמַשְׁמִיעַ צִלְצוּל

דַּק מְאֹד.

בְּיָדִי הַקְטַנָּה שֶׁבֶר זְכוּכִית

מַנְצִיץ אֶת שִׂיחֵי הַפֶּטֶל וְכוֹתְרֵי הָאַמְנוֹן-וְתָמָר.

הַדֶּשֶׁא חָג, מִזְדַּעֲזֵעַ בְּקַשְׁתּוֹת אוֹר

וַאֲנִי מֻטֶּלֶת מִמּוּל, בְּכַפִּי קַו דָּם.

אני רוצה לדעת מי אני

הורי הם ניצולי שואה

והם מתו

אני רוצה לדעת מי אני

שיבואו אנשים ויגידו מי אני

אנשים לועגים לי

עשו בי לינץ'

אני רק רוצה שיבואו

אנשים מוסמכים

ויגידו מי אני

מי

אני.

היא מתנדנדת בין יפו לתורכיה

על הגלים

כל רגע נופלת לים קופסת שימורים

היא לא יודעת לא יודעת מה לעשות

ואיך תיגמר לה כל ההפלגה הזאת

בסוף הם יפלו שניהם מחובקים

המים סביבם יהיו פתאום מתוקים

ועל הגלים יצופו פרחים

וככה יזכרו אותם המלאכים.

כוססס, משהו תקוע בתוך הפה שלי

אגלגלו על הלשון, שיזיז את השרירים הקטנים

משחק פה, כוססס, המילה לא יוצאת

שולחת מסר למוח, תתאמצי! יא עצלנית

שולחת יד למקרר, נפתח בכבדות, מוציאה וודקה

אבל כבר שלושה ימים אני שותה ושותה ושותה

כנראה שאלכוהול מוציא את העצלן שבי,

גם זו טעות, אני לא מפסיקה להתרוצץ ברחבי העיר

ממש חיה! והעיר לא נחרבה, הכול עומד במקומו

רק עייף יותר, ומרוצה יותר,

הכרית שלי כבר קיבלה כל סופרלטיב אפשרי

אבל תמיד אפשר לחדש, אני הרוסה

השעה חמש, חדשות ברדיו, עצוב,

מישהו בטח יתאבד בקרוב, בטוח שלא אני

מחזירה את הוודקה, בא לי חלב, מרגישה בת שלוש, שוב.

בַּעֲבֻתּוֹת שֶׁל שִׂנְאָה וְאַהֲבָה

קָרַעְתִּי מֵעָלֶיהָ הַהִינוּמָה

הִיא קָשְׁרָה אוֹתִי

וַאֲנִי קָשַׁרְתִּי אוֹתָהּ

הַטַּבַּעַת שֶׁהֶחְלִיקָה עַל אֶצְבָּעִי, הִתְהַדְּקָה

וְהָפְכָה לְשַׁלְשֶׁלֶת בַּרְזֶל

הַטַּבַּעַת שֶׁהֶחְלַקְתִּי עַל אֶצְבָּעָהּ

הָלְמָה אוֹתָהּ כְּאֵשֶׁת אִישׁ מְהֻגֶּנֶת

הַחֻפָּה הָיְתָה נְתוּנָה בְּמָצוֹר

שֶׁל נֶאֱמָנֶיהָ וְאוֹיְבַי, אוֹהֲבַי

כְּשֶׁהֻתַּר הַסֶּגֶר, נִשְׁאָר הַקֶּשֶׁר

אבל היום שתינו בבוקר קפה ביחד, עם סוכרזית, כי פרלה בדיאטה.

- את דומה לשחקנית ספרדית אמרתי לה.

- שחקנית יפה?

- שחקנית שקוראים לה אנה אוברגון.

- באיזה ערוץ?

- TVE

- מה?

- הטלוויזיה הספרדית. הערוץ הראשי שלי כשגרתי בחו"ל עם ספרדי שרמנטי.

- איה תראי איך את אישה יפה, איך!

- פרלה, את התיקים שלך תמכרי בסלון שלך "ביוטי תיק". בדירה שלי תתנהגי יפה.

- למה מה?

- למה השפתיים שלי נפוחות.

- זה זמני!

- מוקפות שפם שחור ואני לא פרידה קאלו.

- זמני.

- כל בוקר אני משפשפת את המקום עם אצטון ואפילו עם טרפנטין!

- סבלנות. צריך לסבול בשביל היופי.

- אבל אני אישה יפה, אז למה סובלת?

- כדי שתהיי עוד יותר יפה!

- איך התיק?

- יותר טוב מתיק-השפתיים. גם הארנק סביר.

- את רואה' לואי ויטון אוריגינל!

- אני כבר לא יודעת מה הרווחתי ומה הפסדתי במסדר התיק שלך.

- נתתי לך את התיק ב-500 במקום 750, והאיפור 1350 במקום 1500 והמחט החשמלית 150 במקום 200 ותראי איזה שפתיים יצאו לך!

- איזה שפתיים? שפתיים של ליצן אפרו-אמריקני שמכור לקרטיב אדום?

- הנפיחות תרד. התוחם יהיה יותר בהיר, שיהיה לך יום בהיר. תשתי את הקפה.

- גמרתי את הקפה שלי. הוא היה טעים, לא כמו הפושר שנתת לי אתמול.

- מה?! הקפה של פיני לא היה טוב?

- היה נהדר. אבל הגעתי אליו לאחר שנסעתי על סקטים, הלוך וחזור לבנקומט, כדי לממן את כל התיקים שדחפת לי.

- נו?

- ובסוף לא החזרת לי את הצ'ק, שנתתי לך לפני שעברנו לתשלום במזומן. לא החזרת לי אותו והביטול עלה לי כסף.

- מה?! חשבת שאעביר אותו הלאה?

- לא ידעתי מה לחשוב. לא רציתי לקחת סיכון.

- בין כה לא היו מקבלים אותו. הוא היה קרוע.

- את היית לוקחת סיכון על 3000 שח?

- תעשי לך עוד קפה, אישה יפה.

"אישה יפה" תשתי את הקפה שלך עם השפתיים הכושיות החדשות, אחזי בספל באצבעותייך עטורות ציפורניים חדשות, מלוכלכות ושפכי אותו על חולצת התיק החדשה שלך, ואם לא יהיה לך כסף, אל תאשימי אף אחד.

ביקור שני בביוטי תיק מרינה

ליתר ביטחון הלכתי לבנקומט לפני הכניסה לסלון של פרלה. היה סגור.  נכנסתי לבנק כדי להוציא כסף ואיחרתי לפרלה.

פרלה חילקה את פניי להרבה חלקים והטיפול הסתכם בכמה מאות שקלים כמובן בהנחה. 27.5 במקום 30.56 במקום 60 וכן הלאה עד שמגיעים למאות.

הפעם התעקשתי על פְרֵנְץ' לבן וזך וטיפלה בי מרינה, איתה הרגשתי כמו בן אדם. מרינה הבטיחה לי מילים של שיר רוסי ידוע, שאני  אולי צריכה למחזה שאני כותבת. אני צריכה להיזהר מהתיקים של פרלה כשאבוא לקחת את המילים.

- תבואי בערב, נאפר אותך, רק שלוש מאות.

פוסטים מהגולה הדוויה בברלין

פרק ז'

"...מאתיים שקל עבור כתבה של שמונה מאות מילים. זו ההצעה שקיבלתי מאחד הפורטלים באינטרנט. אין המדובר על שמונה מילים כפי שכותב הח"מ בבלוג זה – הגיגים, חוויות, זיכרונות וכיוצא בזה, אלא ממש כתבה שעל מנת לייצר אותה יש לכתת רגליים בשלג. מאתיים שקל עבור עבודה של מינימום עשר שעות. עשרים שקל לשעה, וגם זה רק במידה שהכתבה מתקבלת. לצורך השוואה, עבור עבודה בבית קפה כאן צפוי הח"מ לקבל יותר משלושים שקל לשעה. אני יודע שאלו הסכומים עליהם מדובר בדרך כלל עבור כתיבה לאתרים ישראלים נקראים ברשת, אך כרגע נראה לי שאתמקד יותר בכתיבה בבלוג זה, (זהירות משפט משתפך מגיע) התגובות שזוכה לקבל מקוראי בלוג זה שוות עבורי הרבה יותר מעשרים שקלים לשעה. מנצל הזדמנות זו להודות לך שקורא/ת בלוג זה ולכל מי שמגיב/ה..."

הפוסט כאן

שתהיה שנה אזרחית משמחת ומרגשת

שבוע טוב,

בברכה, נתי אורנן
www.ornanati.com

שחקן גדול, חבר, הלך לעולמו.

השחקן יוסף שילוח (9 ביולי 1941 - 3 בינואר 2011), הלך לעולמו בלילה שבין יום א' ליום ב' השבוע, בגיל 69, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. את עיקר פרסומו קנה שילוח בזכות הופעותיו הבלתי נשכחות בקומדיות קולנועיות, וביניהן "ספיחס", "חגיגה בסנוקר" ו"אלכס חולה אהבה". את תפקידיו המשמעותיים עשה בתיאטרון.

שילוח נולד בכורדיסטאן ב-1941, ועלה לישראל בגיל 9. הוא היה בין בוגרי המחזור הראשון של בית הספר למשחק בית צבי, וב-1964 הופיע בסרטו הראשון, "משפחת שמחון". מאז הופיע בעשרות סרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה. בין היתר, הופיע בשלושה סרטים שהיו מועמדים לאוסקר עבור הסרט הזר מטעם ישראל - "השוטר אזולאי" (1970) של אפרים קישון, "אני אוהב אותך רוזה" (1972) ו"הבית ברחוב שלוש" (1973) של משה מזרחי. כן הופיע, בין היתר, ב"חגיגה בסנוקר" (1973), "הצילו את המציל" (1977), "מלך ליום אחד" (1982), "ספיחס" (1983) מסדרת סרטי "אסקימו לימון", "אלכס חולה אהבה" (1986), "לילסדה" (1995) ו"כיכר החלומות" (2001) - סרט שהופעתו בו זיכתה אותו בפרס אופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר. סרטו האחרון היה "ימים של אהבה" שביים מנחם גולן ב 2005.

שילוח הופיע בסרטים רבים שזכו לכינוי "סרטי בורקס", וגילם לא פעם דמויות קומיות, וביניהן קריקטורות של גבר ממוצא פרסי בעל מבטא כבד. לאורך השנים הוא השתתף גם בהצגות תיאטרון, ועסק בפעילות חברתית ופוליטית. הוא נחשב לפעיל בחוגי השמאל, וקרא לדו קיום יהודי ערבי ולשוויון הזדמנויות לישראלים ממוצא מזרחי. ב-1998 קיבל פרס על הישגים מקצועיים מטעם האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה, וב-2009 בפרס על מפעל חיים מטעם פסטיבל הקולנוע ירושלים.

אדם-יוצר שהיה פעיל חברתי ונאבק לשלום, לקירוב לבבות ותיקון מצבה של החברה.

יהי זכרו ברוך.

הסצנה האהובה על יוסף שילוח:

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 14.01.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

מיוחד:
בפגישה זו בין השאר,
יוקרן סרטה התיעודי של תום פאואר
(חברה בקבוצת השחקנים של החדר):
"מזוודה היא לא חדר ילדים",
על משפחתה החצויה בין היהדות לנצרות,
בין תרבות גרמניה לתרבות ישראל.
הסרט הוקרן בטלוויזיה הגרמנית.
בחדר זו תהיה הקרנה פומבית ראשונה בישראל!
תרגום לעברית בגוף הסרט.
מומלץ!

מאיה אלרון - Free Of Me

חברים וחברות יקרים,

ב- 11.1.11 אני משיקה את אלבום הבכורה שלי בהופעה חגיגית במועדון הסאבליים בת"א ומאוד אשמח אם גם אתם תהיו שם !! יהיה אלבום טרי וחם למכירה. יהיו שירים מהאלבום ועוד כמה. יהיה חשמל באוויר וחגיגה גדולה. ילוו אותי:

ישי זומר - בבס יצירתי ומלא רגש. טל כוכבי -  בתופים גדולים מהחיים.

יואב יינון - בגיטרות אפלות ונוהמות. זיו לביא - בקלידים קורעי לב.

11.1.11, יום ג', 22:00, מועדון הסאבליים - סלמה 53, ת"א.

כרטיס: 40 ש"ח בקופה או 30 ש"ח או כאן במכירה מוקדמת.

שתפו, השתתפו, ותעבירו הלאה את השמחה...

מאיה אלרון,   www.mayaelron.com

עמוד האירוע בפייסבוק.

"אבנים"- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

"אבנים" הינו מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). שישה שחקנים, אשר באמצעות משחק מאופק, פס קול ייחודי ודימויים ויזואליים מקוריים, מספרים סיפור על ניצחון הרוח, ויוצרים שפה תיאטרונית חדשה.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאים שותפים: דניאל זעפרני, אבי גיבסון בר-אל

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן/עמית ברעם, נוגה דאנגלי/הילה ספקטור, מייקל מרקס/יניב מויאל.

תודה לתיאטרון החדר

יום ה', 6.1.2011, בשעה 20:30

יום ה', 10.2.2011, בשעה 20:30

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה,

טל': 036812126. 

"משחק מהחיים" – מבית היוצר של תיאטרון פלייבק 

תיאטרון סיפורי חיים ואימפרוביזציה. חוויות הקהל והסיפורים האישיים של הצופים

הופכים לרצף של סצנות תיאטרליות, דימויים ורגשות, בידי קבוצת שחקנים מיומנת ומנחה. מפתיע, מרגש, מצחיק, נוגע ובלתי נשכח.

מנחה: אביבה אפל. מוסיקאים: איתי אורן, נעם רפפורט, עידו זלזניק

שחקנים: הילל שמעון, נורית שושן, ערן יעקובי, רינה לביא, שושה קסטנברג, שירלי ליגום

מוצ"ש, 22.1.2011, בשעה 20:30,

מוצ"ש, 26.2.2011, בשעה 20:30,

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

"אסקוריאל"- זוכת פרס הצגת השנה בפרינג' ובמאי השנה בפרינג' 

שעה בחייו של המלך, הנחשב לאחד האכזריים בתולדות האנושות.

"אסקוריאל" הוא שמה של טירה שבנה פיליפ השני, מלך ספרד, במאה ה-16. המחזה פורש את מערכת היחסים שבין מלך פסיכופת לבין פוליאל, ליצן החצר שלו, המייצג את מידת המוסר המצויה באדם.

מאת: מישל דה גילדרוד.

בימוי, עיבוד ותפיסת חלל: אבי גיבסון בר-אל        

שחקנים: אורן יאדגר, אלחי לויט, עמית ברעם

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

יום ב', 10.1.2011, בשעה 20:30,

יום ג', 11.1.2011, בשעה 20:30,

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

"יומן ההיריון שלי"

ע"פ ספרה של הילה שרעף גלסר

במהלך הכתיבה התפרסם היומן אחת לשבוע באיגרת השבועית של תיאטרון החדר בעריכת אמיר אוריין.

אישה נכנסת להיריון ומתכננת לידה טבעית. היא נתקלת בנורמות חברתיות המאיימות על חופש הבחירה שלה. במהלך ההיריון היא מגלה שהביקורת שלה אינה מופנית רק כלפי הממסד והחברה, אלא גם כלפי עצמה. כדי לחוות את חוויות הלידה כפי שהיא מבקשת, עליה להישיר מבט אל כאביה הנפשיים והפיזיים ולפרוץ את גבולות עצמה. בתוך הכאב הגדול היא מגלה עוצמה, שמחה וכוחות גדולים שלא ידעה כי קיימים בה.

"לא בעצב כי אם בשמחה, בריקוד ובשירה, נלד את עצמנו, ואחר כך את ילדינו".

עיבוד למחזה: רינה לביא, הילה שרעף גלסר

משחק: הילה שרעף גלסר

בימוי: רינה לביא

ייעוץ אומנותי: אמיר אוריין

יום ג', 25.1.2011, בשעה 21:00,

יום ד', 9.2.2011, בשעה 21:00,

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 
 

"בטולות שידוך"

חנה אזולאי הספרי ומיכל ורד כתבו את המחזה בהשראת הסיפור שהתפרסם בעיתונות בשנת 1978, על שתי אחיות ממאה שערים בירושלים שהתאבדו. האחת עומדת לפני שידוך והשנייה מבוטלת שידוך. הן מגלות בתוכן יצרים טבעיים שכמעט ונשכחו ויצרים שפורצים את מסגרת התרבות השמרנית בה הן חיות.

מחזאיות: חנה אזולאי-הספרי ומיכל ורד. בימוי: אפרת נתניאל. במאי בפועל: יניב מויאל. משתתפות: הילה מצקר וליאת קיסלוביץ

יום ה', 13.1.2011, בשעה 20:30,

יום ה', 17.2.2011, בשעה 21:00,

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

"זה מסתובב"

התנגשות אלימה וחסרת פשרות בין שני אנשים הכלואים יחדיו במוסד טיפולי, ב"תא להסתכלות ממושכת". האחד מדמה כי הוא הסופר פרנץ קפקא והשני מדמה כי הוא בנימין זאב הרצל. העלאתו המחודשת של המחזה הינה מחווה ליוסף מונדי, יוצר ישראלי ייחודי וחתרני, אחד מאבותיו הרוחניים של תיאטרון הפרינג' הישראלי. 

מאת: יוסף מונדי. בימוי עיבוד ותפיסת חלל: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: אמיר ירושלמי, מוטי רוזנצוויג ורונן יפרח. 

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.   

יום ב', 21.2.2011, בשעה 21:00,

יום ג', 22.2.2011, בשעה 21:00,

יום ד', 23.2.2011, בשעה 20:30

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

"בבפנוכו"

שתי נשים צעירות, הילי וברי, מצטרפות לסדנה העוסקת במתן ביטוי אישי לזיכרונות, מאוויים ומשאלות אנושיות. במהלך המפגש, נחשפים הרבדים היותר עמוקים שבנפשן, עד להארה האישית המתקנת. הקהל נחשף לאופן שבו תפיסות אישיות שלנו את עצמנו, קולות ודימויים צובעים את המציאות, מנהלים אותנו ואת הקשר שלנו עם העולם שמחוצה לנו.

יוצרות ומבצעות: הילה שרעף - גלמר, טלי ליברמן, רינה לביא
האירוע נוצר תחילה בקבוצת המנחים של תיאטרון החדר.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

יום ג', 18.1.2011, בשעה 21:00,

יום ד', 2.2.2011, בשעה 21:00,

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

"מילות מפתח" – מבית היוצר של תיאטרון אותו- דה 

פרויקט ניווט תיאטרלי בתוך ארכיון הכיבוש. ההצגה מבוססת על ווריאציה של משחק הכיסאות המתרחש בזמן אמת מול הקהל. הארכיון מתבסס על כתביו של העיתונאי גדעון לוי, עדויות של נשות ארגון "מחסום וואטש", "טוקבקיסטים" וקולות רבים נוספים המהווים חלק מתוך בליל מילות המפתח הכרוכות בכיבוש. ההצגה מתרחשת כמבנה של משחק אמיתי, משמע היא מתרחשת בזמן אמת – On line .

מאת: אלדר גלאור. בימוי: מרטין מוגילנר.

משחק: גבריאל הדר, לוטוף נוייסר, דורית אבנט, איילת הלפרן, איברהים סקלה, מירי קירמאיר

יום ב', 31.1.2011, בשעה 20:30.

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

"אורטל חייבת למות!"

אורטל היא פרי מוחו של הסופר בציר קרמניצר. "היא גם דוגמנית, היא גם בלשית, היא גם מרגלת ומומחית לאמנויות לחימה, ובכל ספר בסדרה היא מצליחה להציל את העולם, להשכיב את הגברים הכי שווים ולהגיע בזמן לתצוגת אופנה מבלי לאבד שערה מתלתליה..."

בציר קרמניצר בא לפגוש את קהל קוראיו, ואז נחשפים הסודות בסערה של אמת, דמיון, זיוף ומלחמת הישרדות.

בהשראת "על אמת" של רוני גלבפיש. כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.

בימוי: יניב מויאל. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.

עוזר במאי: רן בן עזרא. עיצוב גרפי: ירון פרידמן.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

יום ה', 27.1.2011, בשעה 21:00. בית הסופר, רחוב קפלן 6, תל-אביב.

עלות כניסה: 60 ש"ח. מומלץ להגיע כחצי שעה לפני.

כרטיסים באמצעות רן בן עזרא: 052-5284234 ובמקום האירוע עצמו.

יהודית ברדיו החיים הטובים

כל יום ראשון באינטרנט, בין 21:00:-22:00 "יחסים עם יהודית קונפורטי".

טלפון לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459
מוסיקאים: מוסיקאים בראשית דרכם שיצירתם איננה רשומה באקו"ם מוזמנים לשלוח אלי מוסיקה להשמעה בתוכנית "יחסים עם יהודית קונפורטי", רדיו החיים הטובים באינטרנט: kjud59@gmail.com

אהבה חדשה: יום חמישי, עשר בלילה עד אחת עשרה בלילה, יש לך הזדמנות למצוא אהבה חדשה. כל מה שאת צריכה לעשות זה להעז ולהרים טלפון לרועי בפורטל החיים הטובים. בתוכנית תוכלי להתארח באולפן ביפו התקשרו: 054-488-9999 והדרך סלולה ♥.
יהודית קונפורטי

האישה שנשמה יותר מדי

מיכל סבירוני בסולו מצחיק, אינטימי, מרגש ואמיץ.

המופע הועלה בפסטיבלים בשווייץ, צרפת (פסטיבל שאלון, קיקלוש, ועוד..), גרמניה, קפריסין, ספרד וכמובן בישראל (פסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות ירושלים, פסטיבל תיאטרונו, פסטיבל אישה ועוד..) ממש לפני נסיעה לקור הווינאי, אנחנו שמחים להזמין אתכם להופעה חמה במיוחד (תשאלו את מי שהיה) בתיאטרון הידית שבפרדס חנה.

בחלקו השני של הערב תופיע ליאור שוב המדהימה עם מופע מוזיקלי: "שיטוטי לילה בחדר המשחקים שלי"

מוצ"ש, 8.1.2011 בשעה 20:30.
כרטיסים: 046289681, 0522538531 במייל: hayadit@gmail.com, 50 ש"ח.

דן וולמן, גיא אוני - גרילה

שלום חברים,

הסרט שלי "גיא אוני" (על פי הרומן הידוע של שולמית לפיד), יוצא להפצה מסחרית החל ב- 13 בינואר 2011, ב"יס פלאנט" חיפה, בסינמטקים של תל אביב וירושלים, ב"רב חן" ראשון לציון וב"רב חן" פתח תקווה, סינמטק ראש פינה ובמקומות אחרים.

החלטתי, לאחר התחבטויות רבות, להפיץ את הסרט באופן עצמאי. (האלטרנטיבה היא לאבד את השליטה על הסרט בכל הפרמטרים לתקופה של לפחות עשר שנים).

לצערי אין בידי הממון לצאת בשיווק מאסיבי עם פרסומות בטלוויזיה ומודעות ענק בעיתונות, ואני זקוק לעזרה שלכם "טו ביט דה סיסטם" - כדי לשווק אותו בסגנון "גרילה". אנא הפיצו בין המכותבים שלכם את מועד יציאת הסרט ובתי הקולנוע בהם יוקרן.

אתר הסרט: www.geioni.com

אתר "יס פלאנט":

http://www.yesplanet.co.il/ComingSoonIn.aspx?curid=15&month=1

והכי חשוב: לבקש מאנשים להשתדל וללכת לבתי הקולנוע ולצפות בסרט כבר בשבועיים הראשונים.

בברכת "הלאה הטייקונים".

דן וולמן, הפרש הבודד

אלי הוז - קורא סיפורים

מוכר סיפורים יום-יום בסמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה.
עונה לטלפון 050-5606670
ועכשיו גם מקבל דואר בג'י-מייל: elie.hoz@gmail.com

יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי ב - 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח - ראשון ב-10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו

לשלוח מייל לכתובת : yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות,

תגובות והצעות ניתן לפנות במייל: yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

--------------

תיקון מחשבים

שחר נגר, 050-7648002. nshachar@bezeqint.net

--------------

שיפוצים

יניב מויאל משפץ דירות ובתים.

הנחות למכותבי האיגרת השבועית של תיאטרון החדר: 0523-868338.

--------------

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

--------------

נא לעבור לדף:  אודישנים דרושים