הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר למדתי שאתה שחקן, גם אם אתה נמצא בעבודה אחרת, כי במהות שלך אתה שחקן" (רננה רז, אמנית יוצרת, בוגרת תיאטרון החדר)


"תפסתי את נסים השני וישבנו לשוחח"

חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

 

בימי האהבה לרותה מגלה נסים מין פיצול משונה ביחס לרגשותיו: "גופה גוף יפה היה. תמיד מזכיר הוא לי גופות צעירים מתגוששים... ישבנו כך שנינו, כל הדבר דומה בעיני כעת מוזר מאוד, רחוק מן המציאות, דבר שאין לו אסמכתאות בחיי יום-יום, וכשאפנה היום לא אדע שהיא הייתה הנערה של אתמול".

 

נסים הטיל ספק ברגע הרגשי שלו, החוויה הקרובה הופכת זרה, מפוקפקת. השסע החריף אחרי השירות הצבאי עד שהפך למין מום.

 

"נשקנו בלשונותינו. מין שיגעון. מן שיגעון של חוויה להחזיק הכול בכל. להרגיש כל איבר ואיבר לחוד... תמה אני אם אני הוא שעמדתי שם ואני הוא אותו שלחשה באוזני ואני הוא אותו שליטפתי את ירכיה... הפשטתי נערה אחת או שתיים, וכאן היה הכול שונה". 

לרגע נדמה לנסים שמה שקורה לו לא קורה באמת. באחד הערבים הוא מתבקע שוב לשני קולות מנוגדים: "אחר כך הלכתי הביתה ונתיישבתי על ספסל בשדרות רוטשילד, תפסתי את נסים השני וישבנו לשוחח. קודם כל שאלתיו אם אוהב הוא את הנערה הזאת. כרגיל ענה הטיפש שאיננו יודע מה זו אהבה".

 

ויום אחד תקפה אותו תחושת איבון: "עצוב אני, אינני יודע מה היה לי... לעזאזל אני לא אהבתיה זה ימים מספר... רוצה אני לאהוב, אך לא יכולתי. ביום חמישי נסענו לירקון והיא פלטה הערות טיפשיות אחדות".

 

ב-1947, כשהיה בן עשרים-ואחת, עבד כפקיד דואר המקבל מברקים ((Cable Wires. בשכונת פלורנטין נפוצה שמועה שהוא עוזר לאחיו פעיל הלח"י, שגם הוא עובד בדואר, ומדווח לו על מברקים חשובים. החיים נטולי כיוון ברור. מה תהיה תעסוקתו בעתיד? נסים משחק פוקר עם חברים, הולך לים, ועוד ים, ושוב קולנוע.

 

באוקטובר 1947, על פי דיווחי יומנו, חדרה רותה למסלול המייסר והמתיש של אהבת רד בטלר וסקרלט אוהרה: "כל היום חושב אני בה. יוצא שמתחת לסף ההכרה אוהב אני אותה, ודבר בעולם לא יוכל להפריד בינינו. ואולם לפעמים רוצה אני לשנוא אותה שנאה עזה על שמקלקלת היא לי את אהבתי".

 

נשים חצופות, נשים מחריבות. נסים מסור לאהבה שלו. האהבה היא אהובתו.

 

ימי אופוריה טעונים ריח חרוך של מלחמה מתקרבת. ההצבעה באומות המאוחדות, הריקודים ברחובות, הנפת הדגלים על גגות בתים ואוטובוסים, נשיקות ברחוב בין זרים, שירת "התקווה". נסים רוצה להגשים את חלומו ולנסוע לפריז, אבל אי-אפשר, זו בגידה. הוא מתגייס לצבא, וכבר בתחילת השירות שלו, באמצע מאי 1948, הוא שולח לרותה מכתב הדרכה כיצד להיות אישה רוחנית המנגנת בפסנתר ולנצח בכך את ההתבהמות, זו שהוא פוגש בצבא:

 

"רותה יקירתי, הנה אני מניח את ידי על סנטרך ורצוני הוא שתביטי בי בעיניים גדולות, והנה במשפט אחד כל כוונת המכתב: אל נא תפריעי לי לאהוב אותך... אין בכוונתי לומר שרצוני אותך כליל השלמות... אך אינני אוהב את החולין... לִמדי לנגן. כשתדעי לפרוט על פסנתר, יהיה אופקך רחב יותר בהיר יותר ויפה יותר". הוא מזהיר אותה מהרגלי בהמה שעלולים לדבוק בה. הוא מבקש שתטפל בריח שנודף מהפה שלה. ריח פה, אמיתי או מדומה, רדף אותו תמיד. הוא רחרח פיות, גם של זרים, מחפש סימני זיהום או ריקבון.

 

רותה ונסים נישאו בערב לח בחודש אוגוסט 1949, בקפה "גלינה" בכיכר הרברט סמואל על שפת הים בתל אביב, וגרו שלוש שנים בדירת חדר על גג שקנו בדמי מפתח ברחוב הקישון, קרוב לבית הולדתו של נסים. הוריהם שילמו חלק מעלות הדירה, ואת השאר מימנה הלוואה שהחזריה הורדו ממשכורתה של רותה שעבדה בבנק. רותה הפכה למפרנסת הראשית. 

 

(המשך יבוא)

לאיגרת השבועית של 2011 . 1 . 6