"בוקי" - הורתה ללא רחמים משנכנסתי על סודי הכמוס שניצב במלא עליבותו כשהוא שעון על הקיר – "איזה מן תיק זה? גול-נפש, איפה התיק החדש שלך?"
"די!" - צעקתי ונמלטתי עימו לחדרי
"ולמה גברת פלדמן" - המשיכה בשלה - "אמרה שהשפרצת מים? ולמה הפח היה הפוך?"
"די!" - מילאתי את החלל בזעקה.
"אתה פשוט פראדם, פשוט פראדם" - המשיכה לטחון באומץ לב שהזכיר את אומץ ליבה של הדיירת שמתחת לבית.
"זה לא אני הפכתי, זו החתולה שלך!"
"אתה שקרן! תתבייש לך! זו חתולה גם שלך! אתה פשוט רע!"
"היא רעה"- ניסיתי להתגונן - "למה היא מוציאה לי ציפורניים?"
"כי אתה מן גרוב כזה"
"אבל אני הבאתי לה חלב כל יום בזמן שהייתה בהיריון"
"כי היא מגינה על הגורים שלה - טיפש"
"אבל הם כבר לא שם"
"טוב אז ככה היא, זו האישיות שלה, היא חתולה עם אישיות!" - אמרה בנימה של גאווה
"ומה איתי" - אמרתי כמעט בקול בוכים - "לי אין?"
"אתה צריך ללמוד להתחשב "
"במי?"
"בזולת, אבל בעיקר בחלשים כמו: כלבים עזובים וחתולות בלי בית"
"אבל" - מילאה אותי תחושת קיפוח ראשונית וצורבת - "היא רצתה לשרוט אותי! כמו שכולכן רק רוצות לשרוט! לשרוט, לשרוט! לשרוט לי את הנשמה מבפנים!"
"אם הייתה לך נשמה אז היית מתנהג איתנו יפה, מדבר אלינו בעדינות, לא כמו מן גרוב כזה" - אפה התקמט.
"לא נכון!"
* * *
"בוקי" - אורו פתע עיניה ותוך שהיא נוקפת אצבע לחשה: "תקשיב"
הטיתי אוזן בהיסוס, והנה, עלה מן הערביים, קול זעיר, ואם זאת נוגה, כמהה, תם, קול שנענה במקהלה של ציוצים.
"קודם שמתי להם פירורים, ואז הם התקרבו בקפיצות קטנות קטנות, ולקחו ככה מהר מהר, כאילו הם ממהרים לקונצרט שלהם".
שתקתי מקשיב לקונצרט.
"אתה שומע איזה קול עדין, יפה"
למשך רגע ארוך התמסרתי לצלילים שהוזלפו בטיפות זעירות, אלא שאז החלו להדהד לתוכם דבריה, ומשהו, כמו הבנתי דבר, החל להתקדר. ענן אפור עלה וכשכיסה שמיי הפניתי עורף ופסעתי לחדרי. שוב התיק הסרוח הזה שלרגליי. כה כהה, מסורבל, ממש כמותי. לעולם לעולם לא ארים כנף, לא אדע את רזי השירה הזו, לא אשייט בענני מרום עם מפרש חף, נקי, קליל ורגיש שכזה, משא ה"תתבייש!" הזה ירבוץ לעד על שכמי. אני שאינני אלא בטטה. אבל לעזאזל! הרי כל מגביהי העוף, כל עדיני העיניים האלו, הרי כלל אינם מלאכים! כלל וכלל! לא!
* * *
שעת ערב הגיעה. מן החדר הגדול עלה ה"קווץ" של הלחיצה על קופסת החזיונות כשמיד אחריו בקע ממנה קול הבס המנסר את החלל, קולו של הקריין. הטיתי אוזן והנה דומה ששומע אני אי-אילו דברים אודות מרגלים. חייב הייתי להאזין ועל-כן יצאתי בחשאי. דובר על מרגל, כן, מרגל אנגלי שערק אל מעבר למסך הברזל והוציא שם, כלומר בעולם המושלג והאפרפר שמעבר לו, ספר זיכרונות שבו הודה שבכל השנים שבהן שירת כביכול את הביון האנגלי היה בעצם מרגל שלהם.
"מעניין מה הוא כתב?" - אמרתי, אך הוא השיא סנטרו ואמר: "הכול פרופוגנדה"
"פרופוגנדה של מי? של..." - היססתי כמו קרב הייתי לחפץ חשוד - "ברית המועצות?"
"שוב אתה עם הזבל הזה שמכניסים לכם ראש?!"
"אז של מי?"
"בוקי" - העלה חיוך מן העלטה - "אני הייתי תלמיד גימנסיה בלודג' כבר בתחילת שנות השלושים, כבר אז היה רדיו והיו שידורי תעמולה, כבר אז הייתי עד לדברים כאלו, זה הכול קנוניה!"
"של מי!"
"של כוחות הריאקציה כנגד הסוציאליזמוס והקומוניזמוס העולמי!" - שיצף בחרון-אפו.
הקריין המשיך והעלה פרטים נוספים. בין השאר סיפר שהמרגל אף היה מועמד לראשות ארגון הביון האנגלי, אך כבר אז הועלו נגדו חשדות, אבל עכשיו, אחרי שערק, לא רק שהודה אלא שאף קיבל אות-הצטיינות ממארחיו שהיו חנוטים במדי גנרלים דוביים.
"אבל הנה, הם אומרים שהוא קיבל אפילו אות-הצטיינות מהם" - ניסיתי להיאחז במילים.
"אתה פשוט תמים"
"למה!!"
"כי זה מה שהם מוכרים לך!"
"מה הם מוכרים לי?"
"הכול! מכנסיים של מוקיונים, שירים שעושים חור באוזניים, כל מיני גלגלים טיפשיים שמסובבים מסביב לתחת!" - יצא מעורו.
"מה?" - תמהתי
"כן, וגם מחשבות"
"מחשבות?"
"בוקי, זה לא רק העיתונים, הרדיו והטלוויזיה, שכל היום שוטפים לכם את המח איתם, כי היום יש גם מחשבים. פעם" - הצטננה פתע רוחו תוך שנימה של חשאיות מסתננת לדבריו - "ביקרתי במקום כזה. זה מקום שמקבל ומעבד מיליוני נתונים. בחוץ מוצבים משדרים ומקלטים ובפנים אלפי גלגלים שמחוברים למן מוח ענקי שמסוגל לנתח ולחשוב מיליוני צעדים קדימה. בעצם כל מה שנדמה לך שאתה יודע, זה מה שהם מכניסים לך לראש. בוקי!" - הביט בי עתה במבט מלא רחמים - "בכל רגע הם יודעים עליך הכול. ולא רק עלייך" - העלה חיוך דק - "אלא גם על כל מה שיש לך בראש, שזה בעצם מה שהם בעצמם הכניסו לתוכו".
"אבל מי זה הם?" - נחרדתי
"זה לא ברור?"
"לא... לא... תגיד... מי אלו!?"
הוא שתק.
"אבל הנה... הם הקומוניסטים... בעצמם... אמרו.." - עוד ניסיתי להיאחז במשענת הקנה הרצוץ כשהוא מביט עלי כעל עולל בן יומו - "אז מה... מישהו... גם... הכניס... לכל הגנרלים שלהם? אז מה... כל המחשבות הם של...של...מי? של מי! של מי!"
הוא החל להסתגר משאיר את שאלתי ביתמותה.
"של מי!" - חזרתי על שאלתי בחרדה ובזעם בעוד פניו מוסיפות ומתקשות ומצחו מתייצב למולי כבונקר אטום.
סירנה עלתה לי בראש, ואז קרבתי וניצבתי מעליו - "של מי! של מי!" תבעתי, עיוויתי, זעקתי בייאוש תוך שאני נוקש באצבעי על הבונקר העגלגל, האטום וחסר המוצא הזה שהאדים תחתי.
"מרטה!" - הפקיעו שם, ממטה, עיניים בהולות - "הוא לא נורמאלי!"
היא מהרה מהמטבח והנה לא חלף רגע וחשתי בחבטה, עזה, צורבת, על המקום שהיה בבחינת טאבו מזה שנים. בבעתה סבתי, והנה היא אוחזת בידה במטה, מטה הזעם שכבר שנים שבת ממלאכה, המטה לניעור שטיחים.
"זה בשביל שתירגע!" - הביטה בי בפני קלף צהבהבים. אלם אחז בי והייתי ממשיך ומביט בה שעה שמישמיש היה מתרוצץ אחוז התרגשות. לבסוף הוא נעץ שיניו בסיבי הקש של הדבר הזה ותוך השמעת חרחורים סחבו אליו בנחישות של ילד העומד בתוקף על קבלת חפצו.
"מרטה, אני לא מבין מה קורה פה!" - נזעק ממקומו.
"מישמיש" - צחקקה צחוק שחור, קודר - "בא לעשות פה קצת סדר"
"אף אחד לא שפוי פה בבית הזה?!" - נזעק פעור עיניים ממקומו.
"אתה לא שפוי!" - העזתי פני למולו.
הוא מלמל אי-אילו הברות, הרים גבותיו בהשתוממות מהולה בביטול ואמר: "אני לא מבין. אני חושב בצורה שפויה, מתונה, רציונאלית, לוגית, קונסטרוקטיבית ואתם... טוב" - קטע עצמו - "אפשר לבקש קצת שקט?!"
קולו הטיל הס. אף מישמיש הרפה מטרפו והתכנס שפל ראש לפינה. חלף רגע שבו עמדה כתורן שדגלו קופל, ואזי מהרה למטבח.
כך, כשהיא "שם", משקשקת עם מחבתות וכלים, המשיך הקריין להמהם ולזרות הבהקים תכלכלים,
"בואו לאכול" - קראה לבסוף בקול רפה.
© מיכאל פבזנר, מתוך רומן בכתובים.
