(הופיע לראשונה באיגרת השבועית של משפחת תיאטרון החדר, 02.02.2006)

במהלך השנים נאגר בתיאטרון החדר מקבץ נאה למדי של תגובות צופים, רובן מפתיעות, ייחודיות ומעוררות השראה.
אבל יש גם תגובות בנאליות ומקובלות בציבור, בבחינת מצוות אנשים לא מלומדה, של דברי הבל ואחרים, שאנשים אומרים אותם מבלי לתת לעצמם דין וחשבון על מה הם בעצם מדברים.
דווקא הבנאליות, שהן כביכול מובנות מאליהן, עשויות לשמש בסיס לדיון במצע התרבותי-אידיאולוגי שעליהן הן צומחות.

הצגות תיאטרון החדר תמיד עוררו תגובות חזקות וקוטביות.
בצד דברי הלל מרגשים, היו גם דברי אלה וקללה מעצבנים. למדנו לחיות עם המהומה הרגשית הזאת, שתיאטרון החדר מחולל בקרב אורחינו קהל הצופים, שאם לא כן, הרי שכבר בשנת 1985, השנה שבה נפתח תיאטרון החדר לקהל, היינו עלולים לרדת שבע אמות באדמה, ולא היא. אנחנו חיים ובועטים ותיאטרון החדר יכול להתפאר בהישגיו ובהישגי תלמידיו הרבים הפזורים לאורכה ולרוחבה של מפת התרבות המקומית וגם בחו"ל.

הפעם בחרנו להביא מקבץ של אמירות שגורות, מקובלות בציבור ובנאליות, דברי ביקורת ושלילה בנוסחים שונים, ובסמוך להן הרהור אחד או שניים ביחס אליהן.
מדוע?
מפני שאת המחמאות שקבלנו, אנחנו שומרים לעצמנו בענווה,
ואילו דברי שלילה מטבעם מעוררים עניין בציבור, או לפחות בחלקו, ואנחנו מקווים שכך הדבר גם כאן, בבחינת כל המַרְבֶּה שמחה לאיד, אולי אין הוא מביא גאולה לעולם, אבל הוא בהחלט עשוי לגרום רגע של נחת למישהו.
להנאתכם. ואם תמצאו בדברים הבאים, דבר אחד או אחדים, שנפלטו מפיכם, אי-פה אי-שם, ראוי להעיר שהאסון הקטן הזה קרה  גם לנו, אי-פה אי-שם, ואיש מאיתנו אינו פטור לחלוטין מבנאליות.


1. - "בכלל לא הזדעזעתי!"
מה ראה אותו צופה לטעון טענה מוזרה כל כך? אולי מישהו הבטיח לו שההצגה מזעזעת, והוא בא, ראה ולא הזדעזע? ואולי טוב הוא שלא הזדעזע? ואולי הוא מחוסן מזעזועים? ואולי זיהה בהצגה דברים שעשויים להיות מזעזעים אצל זולתו אבל לא אצל עצמו? מה הם הדברים המזעזעים, שאינם מזעזעים אותו? ואולי הדבר המזעזע באמת הוא שהאיש שלנו לא הזדעזע? אני, אם מראים לי דבר מזעזע, אפילו נחשפתי אליו כבר פעמים רבות, כמו למשל, דיכוי, זה עדיין מזעזע אותי ואני מודה בכך.

2. - "זה לא חידש לי כלום!"
תמהנו. הרי כמעט ודאי הוא שהדובר ראה בימי חלדו אין-ספור הצגות וסרטים ש"לא חידשו לו כלום" ולא קמה זעקתו עליהם על שאינם מחדשים לו "כלום". ונאמנים עלינו דברי חכמים האומרים שרובו של הקהל מבקש לו יצירות שיענגו אותו וישובבו את נפשו, וחס וחלילה להן מלחדש לו דבר. מה ראה לזעוק דווקא כאן על חסרונו של חידוש לטעמו? אין זאת אלא שראה בהצגה זו דבר אחר או שונה מהדברים שראה בהצגות אחרות, שבהן לא דרש חידוש, ולפתע פתאום התעורר בתודעתו מושג החידוש דווקא, שהרי אין לנו אלא לשער שחידוש אכן ראה בהצגה הזאת, אבל שחידוש זה לא לטעמו הוא, ומוטב היה לו שלא באה הצגה זו לעולם לחדש לו דבר-מה שליבו אינו חפץ בו. כי כל חידוש הוא בבחינת שינוי, וכל שינוי תחילה הוא מעורר התנגדות.

3. - "זה מוגש עם כפית לפה!"
יש באמירה זו משום פגיעה בשמם הטוב של גדולי הקלאסיקונים לדורותיהם, שדבריהם ברורים ומפורשים ומוגשים בכפית, רחמנא לצלן. והרי לא חסרים גם במחוזותינו יוצרים שדבריהם מוגשים לקהל בכפית כסף מהודרת ובהירה, והם יושבים בכותל המזרח של חרושת התרבות הלאומית והמסחרית שלנו, ושִׁמְעַם יצא למרחוק כיוצרים מהוללים. אלא מאי? נראה שטעמו של התבשיל שהוגש לאותו טוען, לדבריו "בכפית לפה"' לא ערב לחיכו, ועל כך יש אך להצטער. כלומר, לא בכפית עסקינן אלא במה שבתוך הכפית, וזהו כבר סיפור שעניינו במסר של ההצגה ובכלים האסתטיים שלה, ועל כך כבר נרמז במקום אחר:
מסר וקריטריונים אסתטיים, הם כלים בשירותה של השקפת העולם הפוליטית של הצופה, ואינם תכלית לעצמה. ובפשטות: אותו צופה דוחה את השקפת העולם של ההצגה, ואז באמת אך עניין טפל הוא אם היא מוגשת לו בכפית או בדלי.

4. - "ההצגה הזאת אומרת דברים מפורשים מדי!"
וריאציה על האמירה הקודמת, אלא שכאן, ככל הנראה, היא באה ללמד על האומר אותה, שהוא בעל יכולת להבנה מופלגת בָּפְּשַׁט וּבַדְרָשׁ, בָּרֶמֶז ואפילו בְּסוֹדָהּ של ההצגה, עד למדרגה העליונה שבה הדברים "מפורשים מדי". יתברך לו אותו אדם ביכולתו המצוינת, ויניח לנו להסתופף בצילם של גדולי הקלאסיקונים והמודרניסטים שדבריהם מפורשים כיאות, או בלשונו, "מפורשים מדי". יתרה מזאת: ראוי לציין שמחובתה של יצירת אמנות לומר דברים מפורשים. רק מוגי הלב מסתתרים מאחורי התחכמויות אסתטיות.

5. - "אני לא עשיתי שום דבר מהדברים הנוראים האלה שההצגה הזאת מדברת עליהם!"
האם זהו המקרה של "על ראש הצופה הנבוך בוער רגש האשמה"? אם לא עשית דבר מכל הדברים הנוראים שעליה מדברת ההצגה, יהי חלקך עם חסידי אומות העולם לדורותיהם. דרך אגב, אם לא עשית שום דבר נורא, האם תהיה מוכן לעיין באפשרות של מאבק באלו שאכן עושים את המעשים הנוראים האלה שעליהם מדברת ההצגה, או אתה מעדיף להסתופף בבועתך עד יעבור זעם?

6. - "היה חסר לי משהו! מה? אני לא יודע מה, אבל היה חסר לי!"
הרי זהו מצב בלתי נסבל: להיות חסר משהו הוא מצב שעלול לפגום בשלוות הנפש, קל וחומר להיות חסר משהו שאין יודעים מהו, שהוא לרוב הדעות עניין פסיכו-פתולוגי. מומלץ מאד לבעל האמירה הזאת למצוא מהו הדבר החסר לו ובמהירות הראויה לכך, ואז! כן, הו אז! יהי חלקו אושר ובריאות טובה. לחילופין מומלץ לאותו דובר בעל החסר, ללכת לעשות לעצמו את ההצגה שלו, שבה לא יהיה חסר לו הדבר שכל כך חסר לו בהצגה שעליה הוא מדבר. תיאטרון השואף להיות אמנותי אומר את דברו באופן מלא ככל האפשר באמצעות ההצגה שלו, וזו קיימת כדי לומר אמירה וליצור דיאלוג מצד עצמה, ולא כדי למלא חסר זה או אחר של מישהו.

7. - "הגזמתם!"
אז מה? האם זוהי נזיפה או מחמאה ודבר שבח? "מיטב השיר - כזבו" אמר הרומי. כוחו של המשורר הוא בדמיונו הרב להפליג ולהעצים את עדותו עד גוזמה, ויעידו על כך כל הטרגדיות והקומדיות הקלאסיות והמודרניות, וגם להבדיל, הטלנובלות.

8. - "זה ארוך מדי!", או: "זה קצר מדי!"
גם זו אמירה שאין לה דבר או חצי דבר עם ההצגה המסוימת או עם מִשְׁכָהּ. אין היא מלמדת – האמירה – אלא על קצב החיים של האומר. יצירת אמנות ניכרת גם בכך שיש לה מקצב ייחודי שלה, ומשך ייחודי לה. רק ליצירות בידור ממוסחרות יש מקצב קבוע ומשך המותאם לתבנית תעשייתית קבועה מראש.

9. - "אנחנו לא כל כך נוראים כמו שההצגה הזאת מנסה להראות! יש אצלנו גם דברים טובים! למה לא מראים אותם?!"
אתה מבקש שינעימו את חייך ויבשמו את האווירה? לך לתיאטרון הלאומי או פתח טלוויזיה. בחדר השירותים שלנו, יש בקבוק קטן. לוחצים על ראשו והוא מתיז ניחוחות לבישום האווירה. אבל אין הוא מסלק את הסרחון, אלא מכסה עליו בענן ניחוח זמני. כך יצירת הבידור, שמכסה על הסרחון, אבל עדיין הוא נמצא שם – הסרחון. תפקידה של האמנות להוציא את סרחונה של החברה החוצה, לטהר אותנו ממנה, כפי שאמר גם המלט במחזהו של שייקספיר. ודרך אגב, הצגות קואליציוניות, מרכזיות, בידוריות ומסחריות, אכן ישתדלו לספק לצופים רק דברים המקובלים עליו כ"טובים", כאמת בימתית או מציאותית-כללית מקובלת בציבור כ"נכונה". הן לא יטרידו את מנוחתו בדברים הנוראים באמת. הצגות אופוזיציוניות נועדו להציג דווקא את הנורא.

10. - "שמאלנים עוכרי ישראל!"
אמירה ישראלית מצויה בקרב אנשי מרכז וימין, שתופסים את הזולת כבעל השקפת עולם השונה משלהם, כלומר, כאויב. ככה זה. בכל דור ודור, בכל אתר ואתר, קמים עלינו אזרחים מהוגנים בתכלית, כדי להצביע על זולתם השונה מהם כמי שעוכר את שלוותם, וכפועל יוצא מזה הם מאמינים באמונה שלמה ובלתי ניתנת לשום ספק, שהם עצמם, בעצם נוכחותם בלבד, מגלמים את האמת הבלעדית והמחייבת את רוחה של החברה כולה. במילים אחרות: "המדינה זה אני! ומי שלא חושב כמוני חשוד עלינו כמסכן את עצם קיומה!" והרי זהו מבחינתם אויב הראוי לשבע מיתות בית-דין. אכן, כל השונה, או מי שמלמד על אלטרנטיבה, הוא עוכר שלווה. האם עלינו לשוב ולומר שתפקידו של יוצר אופוזיציוני להיות עוכר את השלווה המדומה, המכסה כמעטפת דקה על הזוועה? אכן, תפקידו של יוצר זה לקרוע את מעטפת השלווה ולהציג בפני הצופה את השוקת השבורה של חייו, שאם לא כן, כיצד יעשה בה תיקון?

11. - "ככה לא מדברים על ראש ממשלה!", או: "...על הורים!", או: "...(רחמנא לִצְלַן) על אלוהים!"
הרעיון המרכזי במחזהו של שייקספיר, "המלט" (קלאסי לכל הדעות), הוגדר על ידי רבים במילים אלו: הדג מסריח מהראש. כלומר, המנהיגות אשמה. כמובן, הוא אחד מיני רבים שעשו יצירות על סרחונם של שליטים ומוקדי כוח. חובתו של אדם הגון להיאבק בשליטים ובמוקדי-כוח שסרחו, ועל כן, ככה כן מדברים על ראש ממשלה שסרח, או על הורים, ואכן, אפילו אנשים דתיים במובהק לא יבטלו את האפשרות של ההתרסה כלפי האל.

 12. - "ההצגה הזאת מציגה תמונה חד-צדדית!"
תודה על המחמאה! תפקידה של יצירת אמנות להיות מורכבת ככל האפשר, אבל גם להיות חד-צדדית באופן מכאיב ובוטה, שאם לא כן, אין היא יצירת אמנות. בניגוד ליוצר הקואליציוני (הבימה, קאמרי, בית-ליסין, וכד') המתרחק מנקיטת עמדה חד-משמעית כמו מאש, היוצר האופוזיציוני דווקא נוקט עמדה, וזו תמיד חד-צדדית.

13. - "זו הסתה לרצח!"
הסתה היא ניסיון לשכנע מישהו לבצע רצח. יצירת אמנות באה לתקן עולם ולא להחריבו. הצגה עלולה לא למצוא חן בעיני הצופה עד שהיא מעלה בו כעס ושאט-נפש. ההצגה יכולה להכעיס, ואכן, זה האומר שההצגה מסיתה לרצח, מגלה לנו את כעסו על ההצגה. במקרה הזה הצופה, כביכול, רוצה לרצוח את השליח, קרי ההצגה, על שהביא אליו אמירה לא נעימה עד כעס, ויש להיזהר מזעמו של אותו צופה ולהרגיעו. חוץ מזה, פוליטיקאים מסוימים במעלות השלטון, וגם במחוזותינו, אכן ראויים לתואר "מסיתים".

14. - "זה חסר טעם!", או: "לא אסתטי!"
יש באמירה זו בורות או טיפשות או כיוצא באלו תכונות מעצבנות. כבר אמרנו ש"טעם" ו"אסתטיקה" הם כלים בשירותה של השקפת העולם שעימה מגיע הצופה לתיאטרון, לקולנוע או לסופרמרקט. אם כך, מה שמגולם באמירה זו היא הודעתו של הצופה שהשקפת עולמו שלו שונה מהשקפתה של ההצגה, ועל כן היא מבחינתו "חסרת טעם ו/או לא אסתטית". כל ניסיון להתחמק מגישה זו גובל בהטרדה מייגעת.

- "אף אחד מהטיעונים שהועלו כאן, לא מתאים לי, כי מה שחסר לי זה..."
הקורא מוזמן להשלים את החסר ולשלוח אלינו ואנו מבטיחים להתייחס לדבריו במלוא כובד הראש הראוי.

שלכם באהבה
אמיר אוריין
תיאטרון החדר, 02.02.2006