(הופיע לראשונה באיגרת השבועית של משפחת תיאטרון החדר, 02.02.2006)
במהלך השנים נאגר בתיאטרון החדר מקבץ נאה למדי של תגובות צופים, רובן מפתיעות, ייחודיות ומעוררות השראה. אבל יש גם תגובות בנאליות ומקובלות בציבור, בבחינת מצוות אנשים לא מלומדה, של דברי הבל ואחרים, שאנשים אומרים אותם מבלי לתת לעצמם דין וחשבון על מה הם בעצם מדברים. דווקא הבנאליות, שהן כביכול מובנות מאליהן, עשויות לשמש בסיס לדיון במצע התרבותי-אידיאולוגי שעליהן הן צומחות.
הצגות תיאטרון החדר תמיד עוררו תגובות חזקות וקוטביות. בצד דברי הלל מרגשים, היו גם דברי אלה וקללה מעצבנים. למדנו לחיות עם המהומה הרגשית הזאת, שתיאטרון החדר מחולל בקרב אורחינו קהל הצופים, שאם לא כן, הרי שכבר בשנת 1985, השנה שבה נפתח תיאטרון החדר לקהל, היינו עלולים לרדת שבע אמות באדמה, ולא היא. אנחנו חיים ובועטים ותיאטרון החדר יכול להתפאר בהישגיו ובהישגי תלמידיו הרבים הפזורים לאורכה ולרוחבה של מפת התרבות המקומית וגם בחו"ל.
הפעם בחרנו להביא מקבץ של אמירות שגורות, מקובלות בציבור ובנאליות, דברי ביקורת ושלילה בנוסחים שונים, ובסמוך להן הרהור אחד או שניים ביחס אליהן. מדוע? מפני שאת המחמאות שקבלנו, אנחנו שומרים לעצמנו בענווה, ואילו דברי שלילה מטבעם מעוררים עניין בציבור, או לפחות בחלקו, ואנחנו מקווים שכך הדבר גם כאן, בבחינת כל המַרְבֶּה שמחה לאיד, אולי אין הוא מביא גאולה לעולם, אבל הוא בהחלט עשוי לגרום רגע של נחת למישהו. להנאתכם. ואם תמצאו בדברים הבאים, דבר אחד או אחדים, שנפלטו מפיכם, אי-פה אי-שם, ראוי להעיר שהאסון הקטן הזה קרהגם לנו, אי-פה אי-שם, ואיש מאיתנו אינו פטור לחלוטין מבנאליות.
1. - "בכלל לא הזדעזעתי!" מה ראה אותו צופה לטעון טענה מוזרה כל כך? אולי מישהו הבטיח לו שההצגה מזעזעת, והוא בא, ראה ולא הזדעזע? ואולי טוב הוא שלא הזדעזע? ואולי הוא מחוסן מזעזועים? ואולי זיהה בהצגה דברים שעשויים להיות מזעזעים אצל זולתו אבל לא אצל עצמו? מה הם הדברים המזעזעים, שאינם מזעזעים אותו? ואולי הדבר המזעזע באמת הוא שהאיש שלנו לא הזדעזע? אני, אם מראים לי דבר מזעזע, אפילו נחשפתי אליו כבר פעמים רבות, כמו למשל, דיכוי, זה עדיין מזעזע אותי ואני מודה בכך.
2. - "זה לא חידש לי כלום!" תמהנו. הרי כמעט ודאי הוא שהדובר ראה בימי חלדו אין-ספור הצגות וסרטים ש"לא חידשו לו כלום" ולא קמה זעקתו עליהם על שאינם מחדשים לו "כלום". ונאמנים עלינו דברי חכמים האומרים שרובו של הקהל מבקש לו יצירות שיענגו אותו וישובבו את נפשו, וחס וחלילה להן מלחדש לו דבר. מה ראה לזעוק דווקא כאן על חסרונו של חידוש לטעמו? אין זאת אלא שראה בהצגה זו דבר אחר או שונה מהדברים שראה בהצגות אחרות, שבהן לא דרש חידוש, ולפתע פתאום התעורר בתודעתו מושג החידוש דווקא, שהרי אין לנו אלא לשער שחידוש אכן ראה בהצגה הזאת, אבל שחידוש זה לא לטעמו הוא, ומוטב היה לו שלא באה הצגה זו לעולם לחדש לו דבר-מה שליבו אינו חפץ בו. כי כל חידוש הוא בבחינת שינוי, וכל שינוי תחילה הוא מעורר התנגדות.
3. - "זה מוגש עם כפית לפה!" יש באמירה זו משום פגיעה בשמם הטוב של גדולי הקלאסיקונים לדורותיהם, שדבריהם ברורים ומפורשים ומוגשים בכפית, רחמנא לצלן. והרי לא חסרים גם במחוזותינו יוצרים שדבריהם מוגשים לקהל בכפית כסף מהודרת ובהירה, והם יושבים בכותל המזרח של חרושת התרבות הלאומית והמסחרית שלנו, ושִׁמְעַם יצא למרחוק כיוצרים מהוללים. אלא מאי? נראה שטעמו של התבשיל שהוגש לאותו טוען, לדבריו "בכפית לפה"' לא ערב לחיכו, ועל כך יש אך להצטער. כלומר, לא בכפית עסקינן אלא במה שבתוך הכפית, וזהו כבר סיפור שעניינו במסר של ההצגה ובכלים האסתטיים שלה, ועל כך כבר נרמז במקום אחר: מסר וקריטריונים אסתטיים, הם כלים בשירותה של השקפת העולם הפוליטית של הצופה, ואינם תכלית לעצמה. ובפשטות: אותו צופה דוחה את השקפת העולם של ההצגה, ואז באמת אך עניין טפל הוא אם היא מוגשת לו בכפית או בדלי.
4. - "ההצגה הזאת אומרת דברים מפורשים מדי!" וריאציה על האמירה הקודמת, אלא שכאן, ככל הנראה, היא באה ללמד על האומר אותה, שהוא בעל יכולת להבנה מופלגת בָּפְּשַׁט וּבַדְרָשׁ, בָּרֶמֶז ואפילו בְּסוֹדָהּ של ההצגה, עד למדרגה העליונה שבה הדברים "מפורשים מדי". יתברך לו אותו אדם ביכולתו המצוינת, ויניח לנו להסתופף בצילם של גדולי הקלאסיקונים והמודרניסטים שדבריהם מפורשים כיאות, או בלשונו, "מפורשים מדי". יתרה מזאת: ראוי לציין שמחובתה של יצירת אמנות לומר דברים מפורשים. רק מוגי הלב מסתתרים מאחורי התחכמויות אסתטיות.
5. - "אני לא עשיתי שום דבר מהדברים הנוראים האלה שההצגה הזאת מדברת עליהם!" האם זהו המקרה של "על ראש הצופה הנבוך בוער רגש האשמה"? אם לא עשית דבר מכל הדברים הנוראים שעליה מדברת ההצגה, יהי חלקך עם חסידי אומות העולם לדורותיהם. דרך אגב, אם לא עשית שום דבר נורא, האם תהיה מוכן לעיין באפשרות של מאבק באלו שאכן עושים את המעשים הנוראים האלה שעליהם מדברת ההצגה, או אתה מעדיף להסתופף בבועתך עד יעבור זעם?
6. - "היה חסר לי משהו! מה? אני לא יודע מה, אבל היה חסר לי!" הרי זהו מצב בלתי נסבל: להיות חסר משהו הוא מצב שעלול לפגום בשלוות הנפש, קל וחומר להיות חסר משהו שאין יודעים מהו, שהוא לרוב הדעות עניין פסיכו-פתולוגי. מומלץ מאד לבעל האמירה הזאת למצוא מהו הדבר החסר לו ובמהירות הראויה לכך, ואז! כן, הו אז! יהי חלקו אושר ובריאות טובה. לחילופין מומלץ לאותו דובר בעל החסר, ללכת לעשות לעצמו את ההצגה שלו, שבה לא יהיה חסר לו הדבר שכל כך חסר לו בהצגה שעליה הוא מדבר. תיאטרון השואף להיות אמנותי אומר את דברו באופן מלא ככל האפשר באמצעות ההצגה שלו, וזו קיימת כדי לומר אמירה וליצור דיאלוג מצד עצמה, ולא כדי למלא חסר זה או אחר של מישהו.
7. - "הגזמתם!" אז מה? האם זוהי נזיפה או מחמאה ודבר שבח? "מיטב השיר - כזבו" אמר הרומי. כוחו של המשורר הוא בדמיונו הרב להפליג ולהעצים את עדותו עד גוזמה, ויעידו על כך כל הטרגדיות והקומדיות הקלאסיות והמודרניות, וגם להבדיל, הטלנובלות.
8. - "זה ארוך מדי!", או: "זה קצר מדי!" גם זו אמירה שאין לה דבר או חצי דבר עם ההצגה המסוימת או עם מִשְׁכָהּ. אין היא מלמדת – האמירה – אלא על קצב החיים של האומר. יצירת אמנות ניכרת גם בכך שיש לה מקצב ייחודי שלה, ומשך ייחודי לה. רק ליצירות בידור ממוסחרות יש מקצב קבוע ומשך המותאם לתבנית תעשייתית קבועה מראש.
9. - "אנחנו לא כל כך נוראים כמו שההצגה הזאת מנסה להראות! יש אצלנו גם דברים טובים! למה לא מראים אותם?!" אתה מבקש שינעימו את חייך ויבשמו את האווירה? לך לתיאטרון הלאומי או פתח טלוויזיה. בחדר השירותים שלנו, יש בקבוק קטן. לוחצים על ראשו והוא מתיז ניחוחות לבישום האווירה. אבל אין הוא מסלק את הסרחון, אלא מכסה עליו בענן ניחוח זמני. כך יצירת הבידור, שמכסה על הסרחון, אבל עדיין הוא נמצא שם – הסרחון. תפקידה של האמנות להוציא את סרחונה של החברה החוצה, לטהר אותנו ממנה, כפי שאמר גם המלט במחזהו של שייקספיר. ודרך אגב, הצגות קואליציוניות, מרכזיות, בידוריות ומסחריות, אכן ישתדלו לספק לצופים רק דברים המקובלים עליו כ"טובים", כאמת בימתית או מציאותית-כללית מקובלת בציבור כ"נכונה". הן לא יטרידו את מנוחתו בדברים הנוראים באמת. הצגות אופוזיציוניות נועדו להציג דווקא את הנורא.
10. - "שמאלנים עוכרי ישראל!" אמירה ישראלית מצויה בקרב אנשי מרכז וימין, שתופסים את הזולת כבעל השקפת עולם השונה משלהם, כלומר, כאויב. ככה זה. בכל דור ודור, בכל אתר ואתר, קמים עלינו אזרחים מהוגנים בתכלית, כדי להצביע על זולתם השונה מהם כמי שעוכר את שלוותם, וכפועל יוצא מזה הם מאמינים באמונה שלמה ובלתי ניתנת לשום ספק, שהם עצמם, בעצם נוכחותם בלבד, מגלמים את האמת הבלעדית והמחייבת את רוחה של החברה כולה. במילים אחרות: "המדינה זה אני! ומי שלא חושב כמוני חשוד עלינו כמסכן את עצם קיומה!" והרי זהו מבחינתם אויב הראוי לשבע מיתות בית-דין. אכן, כל השונה, או מי שמלמד על אלטרנטיבה, הוא עוכר שלווה. האם עלינו לשוב ולומר שתפקידו של יוצר אופוזיציוני להיות עוכר את השלווה המדומה, המכסה כמעטפת דקה על הזוועה? אכן, תפקידו של יוצר זה לקרוע את מעטפת השלווה ולהציג בפני הצופה את השוקת השבורה של חייו, שאם לא כן, כיצד יעשה בה תיקון?
11. - "ככה לא מדברים על ראש ממשלה!", או: "...על הורים!", או: "...(רחמנא לִצְלַן) על אלוהים!" הרעיון המרכזי במחזהו של שייקספיר, "המלט" (קלאסי לכל הדעות), הוגדר על ידי רבים במילים אלו: הדג מסריח מהראש. כלומר, המנהיגות אשמה. כמובן, הוא אחד מיני רבים שעשו יצירות על סרחונם של שליטים ומוקדי כוח. חובתו של אדם הגון להיאבק בשליטים ובמוקדי-כוח שסרחו, ועל כן, ככה כן מדברים על ראש ממשלה שסרח, או על הורים, ואכן, אפילו אנשים דתיים במובהק לא יבטלו את האפשרות של ההתרסה כלפי האל.
12. - "ההצגה הזאת מציגה תמונה חד-צדדית!" תודה על המחמאה! תפקידה של יצירת אמנות להיות מורכבת ככל האפשר, אבל גם להיות חד-צדדית באופן מכאיב ובוטה, שאם לא כן, אין היא יצירת אמנות. בניגוד ליוצר הקואליציוני (הבימה, קאמרי, בית-ליסין, וכד') המתרחק מנקיטת עמדה חד-משמעית כמו מאש, היוצר האופוזיציוני דווקא נוקט עמדה, וזו תמיד חד-צדדית.
13. - "זו הסתה לרצח!" הסתה היא ניסיון לשכנע מישהו לבצע רצח. יצירת אמנות באה לתקן עולם ולא להחריבו. הצגה עלולה לא למצוא חן בעיני הצופה עד שהיא מעלה בו כעס ושאט-נפש. ההצגה יכולה להכעיס, ואכן, זה האומר שההצגה מסיתה לרצח, מגלה לנו את כעסו על ההצגה. במקרה הזה הצופה, כביכול, רוצה לרצוח את השליח, קרי ההצגה, על שהביא אליו אמירה לא נעימה עד כעס, ויש להיזהר מזעמו של אותו צופה ולהרגיעו. חוץ מזה, פוליטיקאים מסוימים במעלות השלטון, וגם במחוזותינו, אכן ראויים לתואר "מסיתים".
14. - "זה חסר טעם!", או: "לא אסתטי!" יש באמירה זו בורות או טיפשות או כיוצא באלו תכונות מעצבנות. כבר אמרנו ש"טעם" ו"אסתטיקה" הם כלים בשירותה של השקפת העולם שעימה מגיע הצופה לתיאטרון, לקולנוע או לסופרמרקט. אם כך, מה שמגולם באמירה זו היא הודעתו של הצופה שהשקפת עולמו שלו שונה מהשקפתה של ההצגה, ועל כן היא מבחינתו "חסרת טעם ו/או לא אסתטית". כל ניסיון להתחמק מגישה זו גובל בהטרדה מייגעת.
- "אף אחד מהטיעונים שהועלו כאן, לא מתאים לי, כי מה שחסר לי זה..." הקורא מוזמן להשלים את החסר ולשלוח אלינו ואנו מבטיחים להתייחס לדבריו במלוא כובד הראש הראוי.
"ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא, כי אמר אלוהים פן-ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".
ביציאה ממצרים משה נוטל עמו את גופו החנוט של יוסף, ועל פי צוואתו של יוסף, ישא את הגופה לקבורה בארץ כנען.
כאמור, משה אינו מוליך את העם ישירות אל הארץ המובטחת, דרך ארץ פלשתים, שהיא דרך-הים הקצרה, "כי קרוב הוא", אלא דרך המדבר, הדרך הארוכה. מדוע? הרי יכלו לעבור בדרך-הים, ובתוך זמן קצר היו מוצאים עצמם בארץ כנען. לכאורה אפשר היה לתכנן מבצעי היערכות זריזים, ארגון צבא וכל כיוצא בזה, ולפרוץ אל הארץ בדרך הקצרה.
אבל העם עדיין אינו מוכן לכניסה אל הארץ. הוא זקוק לדרך הארוכה. לא הפלשתים היושבים בדרך-הים הקצרה, הם האיום המלחמתי על העם בדרך אל הארץ המובטחת. תודעתם של העברים עדיין אינה מוכנה לגאולה. יש אומרים כי העם היוצא ממצרים עדיין אינו אוּמת מלחמות מיומנה, כפי שתהיה לאחר ארבעים שנה במדבר. "ארבעים שנה" מספר שהוא מסמן של "הרבה מאד זמן". דור המדבר ימות והדור הבא הוא זה שידע נדודים וסבל ואת הדור הזה אפשר לחנך להיות מכונת מלחמה שתכבוש את הארץ המובטחת.
פרדוכס הארץ המובטחת: מצד אחד היא מגלמת את הגאולה השלמה של העם. מצד שני גאולה זו מתוארת במונחים של כיבוש ורצח עמים. על כן לא תהיה זו גאולה שלמה, אלא מסכת נמשכת של סיפורי תקומה ונפילה, עדות לחולשת הדעת של האדם.
כאמור, המכשול הגדול שבפניו ניצב משה היא העבדות הספוגה בהווייתם של העברים, עצלות הגוף והנפש, השאננות והאדישות, חוסר האונים, הייאוש השקט וההשלמה עם מצב העבדות. עבדות אינה רק צורה של עוני ומחסור ועבודת כפייה במקום שהוא בית כלאו של העבד. כאן מושג העבדות מתייחס לא רק לדלות החומר, אלא לדלות הנפש ולרדידות המחשבה, לקבלת דין הדיכוי עם הכחשה של עצם קיומו, עד לאי-מוּדעוּת על עצם קיומו. זו תופעה חוזרת ונשנית בתורה, שהעברים מתגעגעים "לסיר הבשר" המצרי, "בשר" במקרא הוא סמל לעושר: כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר (דברים, יב 20). בשר הוא גם החומר המרגיע והמנוון את הנפש. יש לשער שמעולם לא היה לעברים זמין להם "סיר בשר" במצרים, אם כן, מהי השתוקקות זו לאשליית הבשר?
העבדות יכולה להיות מסגרת מספקת, שבתוכה מתקיימים חיי שגרה נוחים ככל האפשר, שעה שהשלטון דואג לספק לעבדיו לחם ושעשועים, חידונים טלוויזיוניים והגרלות לוטו, טוטו, ושאר צורות של הסח-הדעת, כדי להשכיח מהם את מצבם הממשי.
חווית העבדות לימדה את העברים להיות סבילים ואדישים לגורלם. היא חינכה אותם לתפיסה פסימית של החיים: מה שהיה הוא שיהיה, ועדיף לשמר את הקיים מאשר להיאבק על עתיד, שהוא מבחינתם, עדיין בגדר של הלא ידוע. על העם הזה לעבור מהפכה כוללת בדפוסי החשיבה, באמונות, בדעות ובאורח החיים. זהו תהליך של התבגרות, זרוע בקשיים ובהצלחות, התקדמות ונסיגה, התנערות מהנסיגה והליכה קדימה. כשמדובר בחוויה האנושית אין קיצורי דרך. אלה עלולים למוטט את האדם אל מול הקושי הראשון הניצב לפניו.
שוו בנפשכם איזה תהליך ארוך ומורכב חייב לעבור יהודי ישראלי, אשר משחר ילדותו לימדו אותו מנהיגיו תערובת של רעיונות בדבר ההכרח להיבדל מדינית ותרבותית מסביבתו, יחד עם הפחדה חוזרת ונשנית על עצם קיומו, שנאת הזר באשר הוא "גוי", פירוש מעוות של רעיון עם הסגולה, סיסמאות ריקות מתוכן של הצורך בשלום, ומלחמות יזומות. ישראלי זה, ככל שהוא חש את עצמו צודק, שונה ונעלה מזולתו, הוא עבד נרצע לדיכוי הולך ונמשך של חינוך עבדים.
הדור שיצא ממצרים הוא דור-עבדים בגוף ובנפש. דור זה ימות במדבר, אבל בניו יזכו להיכנס אל הארץ המובטחת.
--------------
נספח:
התיאטרון ההיסטורי בניו יורק "ליוינג תיאטר", שנוסד בשנת 1947 ע"י ג'ודית מולינה ובן זוגה ג'וליאן בק, מציג את: קורח, האנרכיסט התנ"כי. סיפורו של הגיבור המקראי שמרד כנגד משה במדבר. כאן הוא מבקש ליצור חברה שוויונית. כותב המקרא מתעב את קורח וכך אמורים לעשות קוראיו, אבל המחזאית והבמאית ג'ודית מולינה מציגה זווית אלטרנטיבית:
חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.
"תפסתי את נסים השני וישבנו לשוחח"
...באותה תקופה (1949) החל נסים אלוני לכתוב את המחזה אכזר מכל המלך. הוא היה שקוע בזעזוע שלא יכול היה לחלוק עם רותה. הכול דיכא אותו: הנפילה מהזינוק ההרואי של מלחמת ההצלה והעצמאות אל החוויה היומיומית הטפלה של מלחמת קיום כלכלית, מבטו הסוציאליסטי של בן-גוריון המופנה דווקא לעבר אמריקה החומרנית והשטחית, האחראית לתרבות של קונפקציה, הפקידות של בן-גוריון, שניסתה לבלוע לתוכה גם את האמנים. ועם זאת, הוא ערך 13 גיליונות של כתב העת "עין" יחד עם אורי סלע, עד שפרש בגלל סירוב לציית לקו המנחה של פקידי בן-גוריון.
שנה אחרי שנישאו חלתה רותה באמבות, טפילי מעיים גרמו לה לזיהום, ואושפזה. נסים כרע וחיבק אותה על רצפת החדר בבית חולים "הקריה" בתל אביב וכשחזרה הביתה נשא אותה בזרועותיו לדירה שהציף בוורדים צהובים. רותה נאנחה מרוב אושר וכמעט התעלפה.
אבל אז התברר שראייתה נפגמה ויהיה עליה להרכיב משקפיים. נסים הזדעזע. משקפיים על עיני התכלת? הוא סירב להשלים עם פגם כזה באשתו.
פעם צילם את המותניים שלה והבטיח לה באחד ממכתביו שיראה אותם לנכדים שלהם, תוך אזהרה מפורשת שלא תעז לעבות אותם. במושלם אין לגעת. נסים דרש שרותה תחבוש משקפי שמש כדי שאיש לא יֵדע על ראייתה הפגומה. כשהלכו לקולנוע בערב, התקשתה בקריאת התרגום ללא משקפיים, ונסים לחש לה הסברים מפעם לפעם. רותה הייתה נמוכה מדי בעיני נסים, והלכה בעקבים גבוהים למענו. רגליה דאבו. היא לא ידעה לקרוא לתובענות שלו בשם. תמיד מצאה הצדקה להחלטותיו. אֶסְתֵרִיאָה, אמו של נסים, קנתה לה טבעת יהלום, אולי כמין פיצוי על משהו שעתיד לקרות.
נסים אלוני כתב את מחזהו אכזר מכל המלך בתקופה של איזון יחסי בין יצירה ואהבה. השחקן והבמאי שרגא פרידמן ביים את המחזה וניסה לערוך בו שינויים. נסים התקומם, ובאחת החזרות עקר שורת כיסאות באולם והשליך אותם על הבמה. פרידמן פנה לעזרת רותה, אבל לא היה לו סיכוי. פרידמן אמר לרותה: "אפילו את שייקספיר מקצרים". רותה תקפה במסירות: "שייקספיר מת למזלו הרע, אבל נסים חי למזלו הטוב".
כשהיה בצבא שלח נסים את רותה לדב-בר מלכין, מבקר הספרות הנערץ, כדי שתשמע במקומו את חוות דעתו על הסיפורים ששלח לו, וביקש ממנה שתהיה "חיננית", כי דב-בר חובב נשים.
כעבור שלוש שנים, ב-1954, העמיד המחזה אכזר מכל המלך את נסים אלוני בראש מחנה של חדשני התיאטרון בארץ. הוא היה תופעה: חייל קרבי מ"גבעתי" שכותב מחזה אקטואלי בשפה תנ"כית: התממשות אידיאל הקוממיות היהודית של חרב וספר, "ספרא וסייפא".
(תיאודור הרצל על המרפסת בבאזל. ידיו כפותות אל המעקה)
בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. לא, לא, לא, הדגש צריך להיות על 'מדינת היהודים', לא על באזל. באזל, זה סתם שם של מקום. ננסה שוב. בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אבל איפה אני בכל העסק הזה ?! היכן העשייה שלי באה לידי ביטוי ?! ההטעמה חייבת לבוא על 'ייסדתי'. בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. באמת?! זה לא התחיל לפני כן, מבראשית?! ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, נטלה מאיתנו ונתנה להם, נטלה מהם ונתנה ונטלה ונתנה ונטלה וטלטלה - בלאגן אחד גדול! ותאמינו לי, כאן מהמרפסת למעלה רואים הכול, אז בשביל מה לזוז?! הייתי כאן מאז ואני אשאר לעד. אותו סמוקינג אותו צילינדר ו... הזקן כמובן. ידעתי שתגיעו לזה.
- "איך אפשר הרצל בלי זקן?! הרצל בלי זקן, זה לא הרצל!"
תתעוררו! תפתחו קצת את הדמיון! תיכנסו לראש של המחזה. אין כאן אשליה, שום דבר כאן לא טבעי וספונטני, הכול מלאכותי ומסוגנן - זה לא עץ ואין כאן גן, הזוג באמת לא מאוהב, הוא לא הקיא וזה לא דם, זאת לא הצגה, אלו הם החיים עצמם!
הביטו בהם, הביטו בכם, תפקחו עיניים, מבט מלמעלה, אני קורא לכם, אני צועק אליכם, אבל לא שומעים אותי מכאן, אני רוצה לרדת, אבל ידי כבולות, אני מרשה לכם לעלות.
אני צופה בכם. בצדק בראתי אתכם בצלם אחד. ואתם, נלחמים ביניכם על הסכין ועל הרובה והכת, מלחמת תרבות, גזע מין ודת.
הזין של מי ישתבח יותר, יגדל יותר?
ריבונו של עולם, מעשה ידי טובעים בים! חוסו על אימא שלכם - אימא אדמה, כי אני אביה! חוסו עליה! חוסו על אימא שלכם! חוסו עלאמא שלכם! חוסועלאמא שלכם! חוסועלאמאשלכם!
הפגישה הבאה של המליאה מתקיימת ביום ו', 14.01.2011, בשעה 16:00
בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818
במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
"המליאה"פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818
מיוחד: בפגישה זו בין השאר, יוקרן סרטה התיעודי של תום פאואר (חברה בקבוצת השחקנים של החדר): "מזוודה היא לא חדר ילדים" על משפחתה החצויה בין הנצרות ליהדות, בין תרבות גרמניה לתרבות ישראל. הסרט הוקרן בטלוויזיה הגרמנית בחדר זו תהיה הקרנה פומבית ראשונה בישראל! תרגום לעברית בגוף הסרט.
מומלץ!
"משחק מהחיים" – מבית היוצר של תיאטרון פלייבק
תיאטרון סיפורי חיים ואימפרוביזציה. חוויותהקהל והסיפורים האישיים של הצופים
הופכים לרצף של סצנותתיאטרליות, דימויים ורגשות, בידי קבוצת שחקנים מיומנת ומנחה.מפתיע, מרגש, מצחיק, נוגע ובלתי נשכח.
תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126.
"יומן ההיריון שלי"
ע"פ ספרה של הילה שרעף גלסר
במהלך הכתיבה התפרסם היומן אחת לשבוע באיגרת השבועית של תיאטרון החדר בעריכת אמיר אוריין.
אישה נכנסת להיריון ומתכננת לידה טבעית. היא נתקלת בנורמות חברתיות המאיימות על חופש הבחירה שלה. במהלך ההיריון היא מגלה שהביקורת שלה אינה מופנית רק כלפי הממסד והחברה, אלא גם כלפי עצמה. כדי לחוות את חוויות הלידה כפי שהיא מבקשת, עליה להישיר מבט אל כאביה הנפשיים והפיזיים ולפרוץ את גבולות עצמה. בתוך הכאב הגדול היא מגלה עוצמה, שמחה וכוחות גדולים שלא ידעה כי קיימים בה.
"לא בעצב כי אם בשמחה, בריקוד ובשירה, נלד את עצמנו, ואחר כך את ילדינו".
עיבוד למחזה: רינה לביא, הילה שרעף גלסר
משחק: הילה שרעף גלסר
בימוי: רינה לביא
ייעוץ אומנותי: אמיר אוריין
יום ג', 25.1.2011, בשעה 21:00,
יום ד', 9.2.2011, בשעה 21:00,
תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. הקטע הבא צולם בחדר:
"בטולות שידוך"
חנה אזולאי הספרי ומיכל ורד כתבו את המחזה בהשראת הסיפור שהתפרסם בעיתונות בשנת 1978, על שתי אחיות ממאה שערים בירושליםשהתאבדו. האחת עומדת לפני שידוך והשנייה מבוטלת שידוך.הן מגלות בתוכןיצריםטבעיים שכמעט ונשכחו ויצרים שפורצים את מסגרת התרבות השמרנית בה הן חיות.
תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126.
"זה מסתובב"
התנגשות אלימה וחסרת פשרות בין שני אנשים הכלואים יחדיו במוסד טיפולי, ב"תא להסתכלות ממושכת". האחד מדמה כי הוא הסופר פרנץ קפקא והשני מדמה כי הוא בנימין זאב הרצל. העלאתו המחודשת של המחזה הינה מחווה ליוסף מונדי, יוצר ישראלי ייחודי וחתרני, אחד מאבותיו הרוחניים של תיאטרון הפרינג' הישראלי.
מאת: יוסף מונדי. בימוי עיבוד ותפיסת חלל: אבי גיבסון בר-אל.
שחקנים: אמיר ירושלמי, מוטי רוזנצוויג ורונן יפרח.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.
יום ב', 21.2.2011, בשעה 21:00,
יום ג', 22.2.2011, בשעה 21:00,
יום ד', 23.2.2011, בשעה 20:30
תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126.
"בבפנוכו"
שתי נשים צעירות, הילי וברי, מצטרפות לסדנההעוסקת במתן ביטוי אישי לזיכרונות, מאוויים ומשאלות אנושיות. במהלך המפגש, נחשפים הרבדים היותר עמוקים שבנפשן, עד להארה האישית המתקנת. הקהל נחשף לאופן שבו תפיסות אישיות שלנו את עצמנו, קולות ודימוייםצובעים את המציאות, מנהלים אותנו ואת הקשר שלנו עם העולם שמחוצה לנו.
יוצרות ומבצעות: הילה שרעף - גלמר, טלי ליברמן, רינה לביא האירוע נוצר תחילה בקבוצת המנחים של תיאטרון החדר.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.
יום ג', 18.1.2011, בשעה 21:00,
יום ד', 2.2.2011, בשעה 21:00,
תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126.
"מילות מפתח" – מבית היוצר של תיאטרון אותו- דה
פרויקט ניווט תיאטרלי בתוך ארכיון הכיבוש. ההצגה מבוססת על ווריאציה של משחק הכיסאות המתרחש בזמן אמת מול הקהל. הארכיון מתבסס על כתביו של העיתונאי גדעון לוי, עדויות של נשות ארגון "מחסום וואטש", "טוקבקיסטים" וקולות רבים נוספים המהווים חלק מתוך בליל מילות המפתח הכרוכות בכיבוש. ההצגה מתרחשת כמבנה של משחק אמיתי, משמע היא מתרחשת בזמן אמת – Online .
תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126.
"אורטל חייבת למות!"
אורטל היא פרי מוחו של הסופר בציר קרמניצר. "היא גם דוגמנית, היא גם בלשית, היא גם מרגלת ומומחית לאמנויות לחימה, ובכל ספר בסדרה היא מצליחה להציל את העולם, להשכיב את הגברים הכי שווים ולהגיע בזמן לתצוגת אופנה מבלי לאבד שערה מתלתליה..."
בציר קרמניצר בא לפגוש את קהל קוראיו, ואז נחשפים הסודות בסערה של אמת, דמיון, זיוף ומלחמת הישרדות.
בהשראת "על אמת" של רוני גלבפיש. כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
עוזר במאי: רן בן עזרא. עיצוב גרפי: ירון פרידמן.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.
יום ה', 27.1.2011, בשעה 21:00. בית הסופר, רחוב קפלן 6, תל-אביב.
עלות כניסה: 60 ש"ח. מומלץ להגיע כחצי שעה לפני.
כרטיסים באמצעות רן בן עזרא: 052-5284234 ובמקום האירוע עצמו.
טלפון לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459 מוסיקאים: מוסיקאים בראשית דרכם שיצירתם איננה רשומה באקו"ם מוזמנים לשלוח אלי מוסיקה להשמעה בתוכנית "יחסים עם יהודית קונפורטי", רדיו החיים הטובים באינטרנט: kjud59@gmail.com
אהבה חדשה: יום חמישי, עשר בלילה עד אחת עשרה בלילה, יש לך הזדמנות למצוא אהבה חדשה. כל מה שאת צריכה לעשות זה להעז ולהרים טלפון לרועי בפורטל החיים הטובים. בתוכנית תוכלי להתארח באולפן ביפו התקשרו: 054-488-9999 והדרך סלולה ♥. יהודית קונפורטי
דן וולמן, גיא אוני - גרילה
שלום חברים,
הסרט שלי "גיא אוני" (על פי הרומן הידוע של שולמית לפיד), יוצא להפצה מסחרית החל ב- 13 בינואר 2011, ב"יס פלאנט" חיפה, בסינמטקים של תל אביב וירושלים, ב"רב חן" ראשון לציון וב"רב חן" פתח תקווה, סינמטק ראש פינה ובמקומות אחרים.
החלטתי, לאחר התחבטויות רבות, להפיץ את הסרט באופן עצמאי. (האלטרנטיבה היא לאבד את השליטה על הסרט בכל הפרמטרים לתקופה של לפחות עשר שנים).
לצערי אין בידי הממון לצאת בשיווק מאסיבי עם פרסומות בטלוויזיה ומודעות ענק בעיתונות, ואני זקוק לעזרה שלכם "טו ביט דה סיסטם" - כדי לשווק אותו בסגנון "גרילה". אנא הפיצו בין המכותבים שלכם את מועד יציאת הסרט ובתי הקולנוע בהם יוקרן.
והכי חשוב: לבקש מאנשים להשתדל וללכת לבתי הקולנוע ולצפות בסרט כבר בשבועיים הראשונים.
בברכת "הלאה הטייקונים".
דן וולמן, הפרש הבודד
טייארה - טומי לנג - גרילה
אלמן טרי מחפש בת זוג
הסרט שלי "טייארה" יוצא להקרנות מסחריות
החל מ-5 בינואר 2011, בסינמטקים של תל-אביב ירושלים וחיפה.
החלטתי להפיץ את הסרט באופן עצמאי.
לצערי, אין בידי הממון לצאת בשיווק מאסיבי עם פרסומות בטלוויזיה ומודעות ענק בעיתונות, ואני זקוק לעזרתכם בשיווק שלו.
אנא, הפיצו בין המכרים שלכם. חשוב לצפות בסרט כבר בשבועיים הראשונים להקרנות.
הסרט עוקב אחרי פטר, אלמן, איש עסקים בן 55 ששנתיים לאחר שהתאלמן מאשתו מחפש קשר חדש. בנו רמי החי בבית, מנסה להתמודד עם אבדן האם ומוצא נחמה בעישון גראס. מערכת היחסים המורכבת בין פטר ונוגה, רמי ונלי, הבת של נוגה, הם ליבו של הסרט המתאר מסע אמיץ וכואב בחיפוש אחרי אהבה, קשר וחיים חדשים.
שחקנים: רוברט הניג, שלומית טריגר הגואל, דני לשמן, רוני פוקס
