חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

"תפסתי את נסים השני וישבנו לשוחח"

...באותה תקופה (1949) החל נסים אלוני לכתוב את המחזה אכזר מכל המלך. הוא היה שקוע בזעזוע שלא יכול היה לחלוק עם רותה. הכול דיכא אותו: הנפילה מהזינוק ההרואי של מלחמת ההצלה והעצמאות אל החוויה היומיומית הטפלה של מלחמת קיום כלכלית, מבטו הסוציאליסטי של בן-גוריון המופנה דווקא לעבר אמריקה החומרנית והשטחית, האחראית לתרבות של קונפקציה, הפקידות של בן-גוריון, שניסתה לבלוע לתוכה גם את האמנים. ועם זאת, הוא ערך 13 גיליונות של כתב העת "עין" יחד עם אורי סלע, עד שפרש בגלל סירוב לציית לקו המנחה של פקידי בן-גוריון. 

שנה אחרי שנישאו חלתה רותה באמבות, טפילי מעיים גרמו לה לזיהום, ואושפזה. נסים כרע וחיבק אותה על רצפת החדר בבית חולים "הקריה" בתל אביב וכשחזרה הביתה נשא אותה בזרועותיו לדירה שהציף בוורדים צהובים. רותה נאנחה מרוב אושר וכמעט התעלפה.

אבל אז התברר שראייתה נפגמה ויהיה עליה להרכיב משקפיים. נסים הזדעזע. משקפיים על עיני התכלת? הוא סירב להשלים עם פגם כזה באשתו.

פעם צילם את המותניים שלה והבטיח לה באחד ממכתביו שיראה אותם לנכדים שלהם, תוך אזהרה מפורשת שלא תעז לעבות אותם. במושלם אין לגעת. נסים דרש שרותה תחבוש משקפי שמש כדי שאיש לא יֵדע על ראייתה הפגומה. כשהלכו לקולנוע בערב, התקשתה בקריאת התרגום ללא משקפיים, ונסים לחש לה הסברים מפעם לפעם. רותה הייתה נמוכה מדי בעיני נסים, והלכה בעקבים גבוהים למענו. רגליה דאבו. היא לא ידעה לקרוא לתובענות שלו בשם. תמיד מצאה הצדקה להחלטותיו. אֶסְתֵרִיאָה, אמו של נסים, קנתה לה טבעת יהלום, אולי כמין פיצוי על משהו שעתיד לקרות.

נסים אלוני כתב את מחזהו אכזר מכל המלך בתקופה של איזון יחסי בין יצירה ואהבה. השחקן והבמאי שרגא פרידמן ביים את המחזה וניסה לערוך בו שינויים. נסים התקומם, ובאחת החזרות עקר שורת כיסאות באולם והשליך אותם על הבמה. פרידמן פנה לעזרת רותה, אבל לא היה לו סיכוי. פרידמן אמר לרותה: "אפילו את שייקספיר מקצרים". רותה תקפה במסירות: "שייקספיר מת למזלו הרע, אבל נסים חי למזלו הטוב".

כשהיה בצבא שלח נסים את רותה לדב-בר מלכין, מבקר הספרות הנערץ, כדי שתשמע במקומו את חוות דעתו על הסיפורים ששלח לו, וביקש ממנה שתהיה "חיננית", כי דב-בר חובב נשים.

כעבור שלוש שנים, ב-1954, העמיד המחזה אכזר מכל המלך את נסים אלוני בראש מחנה של חדשני התיאטרון בארץ. הוא היה תופעה: חייל קרבי מ"גבעתי" שכותב מחזה אקטואלי בשפה תנ"כית: התממשות אידיאל הקוממיות היהודית של חרב וספר, "ספרא וסייפא".

(המשך יבוא)