"אתה הבן שלי ואני מתכוונת לשים עליך עין מהיום והלאה".
מאמא הייתה רצינית. עיניה השחורות נוקבות אל תוך נשמתי. היא ידעה את הדברים לא באמצעות השכל אלא באינטואיציה מאגית. אלה שחורה ומחבקת. את דבריה אמרה בטון שאין לערער עליו. היא החליטה שאני הבן שלה ומכאן והלאה העולם כבר לא יהיה מה שהיה.
ישבנו בשני כיסאות שבורים ומצולקים, במקלט שברחוב הנצי"ב בתל-אביב. הקירות צבועים שחור. מסביב פזורים חלקי תפאורה של הצגה שעומדת לעלות בקרוב. השחקנים יצאו להפסקה.
"אני מאמצת אותך לבן ועכשיו אני רוצה שתתחיל לביים". רק ברבות הימים התברר לי שהייתי אחד מעשרות בנים שהלן סטיוארט, המאמא הגדולה של התיאטרון, אימצה לעצמה בכול רחבי הפלנטה.
הייתי אז אדם צעיר מאד ומבולבל. אמרו עלי שאני שחקן מבטיח אבל לא זכור לי שהבטחתי דבר למישהו. נעתי בין במות התיאטרון לבין הטלוויזיה הישראלית, בין רדיו לבין מופעים טפלים ומתסכלים. ידעתי את אשליית הפרסום ואת כאב הבדידות. נסחפתי בגלי חרושת התרבות, חסר שליטה, בלא יעד ידוע. דבר מהותי היה חסר. גאולה יפת וויקטור עטר קראו לי לבוא למקלט ברחוב הנצי"ב. שם, הם הבטיחו, קורה הדבר האמיתי.
הלן סטיוארט, המאמא הגדולה של תיאטרון האבנגארד האמריקאי, מייסדת ומנהלת תיאטרון "לה מאמא", הלכה לעולמה בלילה של רביעי בשבוע שעבר, בבית החולים "בית ישראל" בניו יורק, בגיל 91
במהלך 49 שנותיו של התיאטרון, היא אירחה במקום כשלושת אלפים מופעים, יוצרים משבעים מדינות, זכתה בפרסים רבים, עודדה אמנים צעירים והייתה פתוחה לניסיונות תיאטרוניים מהפכניים.
נולדה בלואיזיאנה, התחתנה והתגרשה בשיקאגו, החלה את דרכה המקצועית כפועלת במפעל תעשייתי, אחר כך כמארחת במועדון לילה. הייתה מעצבת בגדים. הגירושין הותירו אותה חסרת כל, ממוטטת עצבים, שערה נשר ואת ראשה כיסתה בבנדנה. על כל פרט בהיסטוריה שלה יש מספר גרסאות. בתחילת שנות השישים מצאה עצמה מסתובבת בחוצות מנהטן, ללא ממון, ללא השכלה, ללא עתיד ברור ועם כלב צולע בשם בובו. ברחוב פגשה ב"פאפא דיאמונט" שהסיע עגלה. הוא אמר לה שכל אחד צריך שתהיה לו העגלה שלו. היא לא שכחה זאת לעולם.
את תיאטרון "לה מאמא" הקימה בניו יורק בשנת 1962, במרתף קטן בדרום מנהטן, כדי לתת מקום להצגות של אחיה ושל חבריו המחזאים. המקום היה מוזנח ושורץ עכברושים. מאמא ניקתה אותו, צבעה אותו ועיצבה אותו במו ידיה. המחזה הראשון שהוצג בו היה "One Arm" מאת טנסי ויליאמס. הוא רץ שבוע אחד. אחד מהשחקנים הציע לקרוא למקום "אימא אדמה" ואחר כך "מאמא". התיאטרון נדד ממקום למקום עד שבשנת 1969 התיישב ברחוב 4 מזרח. חלל נוסף נפתח בשנת 1974 ונקרא "אנקס". בשנת 2009, ביום ההולדת ה-90 של הלן הוכרז המקום כ"תיאטרון לה-מאמא".
הלן עודדה וקידמה יוצרים ממקומות רבים בעולם: אנדרה סרבן, תום או'הוריגן, סם שפרד, ליאונרד וילסון, הרווי פירשטיין, מריה אנה פורנס, תום איין, ז'אן קלוד וון-איטלי, תדיאוש קנטור, יוסף מונדי ורבים אחרים.
בשנות השבעים של המאה הקודמת התפרש התיאטרון של לה מאמא על פני 11 מדינות. סניף אחד של לא מאמא היה במקלט ברחוב הנצי"ב בתל אביב. יוצרים ישראלים רבים עברו במקום הזה והותירו חותם בתולדות התיאטרון הישראלי: חנוך לוין, אריה יצחק שביים הצגה מהפכנית על נושא יהודי ואחר כך חזר בתשובה, מיכה לוינסון, מירב גרי, יגאל נאמן, יצחק בבי נאמן, חסידה סטולרו, מיכאל ענבר, רוחמה רגב, יאיר קויה רובין, בני אפולו ורבים אחרים. תקופה מסוימת ניהלה את המקום רינה ירושלמי.
גאולה יפת וויקטור עטר היו עמודי התווך של הסניף התל-אביבי. לאחר שהתפרק הסניף מחוסר תקציב הם נסעו לניו יורק ושנים רבות עבדו ויצרו ב"לא מאמא" עד שחזרו ארצה. התקשרתי אליהם וספדנו לה בטלפון.
"מה אתה רוצה לביים?", שאלה מאמא. "קפקא", פלטתי בבהלה. עד לאותו רגע לא חשבתי שאני יכול לביים, וודאי לא את קפקא. "טוב, תתחיל!" היא הציעה להקים במקלט התל אביבי קבוצת צעירים, מעין בית ספר מאולתר, או סדנה, או קומונה והטילה עלי לעבוד עם הקבוצה. לא היה לי מושג מה לעשות. שום דבר לא היה מובן מאליו. כל צעד ביצירה נבחן כאילו מעולם לא היו נוהלי עבודה קבועים וידועים. עדיין לא שמענו על יז'י גרוטובסקי ו"התיאטרון העני" שלו, אבל היא כבר שמעה. צוות היוצרים היה קומונה. כולם עושים הכול והשחקן במרכז החוויה הבימתית. בחרתי ב"הגלגול" של קפקא, אותו סיפור על האיש שהתעורר בוקר אחד וגילה שהוא מקק. גלגלתי את השחקנים הצעירים ברחבי המקלט. הזיתי על תמונות במה שלא ניתן היה אז לממש. בעיני רוחי ראיתי אותם מרחפים בחללו של המקלט כאילו לא היה כוח כבידה מעולם והתרסקתי אל רצפת הבטון האפור. ההתרסקות הזאת פערה בי תהום אפלה לתוכה צללתי כדי להעלות ממנה חיים שהיא אמרה שקיימים בי ואני לא ידעתי.
באותו זמן הביאה מאמא מניו יורק את הבמאי מרטין ברנזל, יהודי ששערו המתולתל געש על ראשו. היה נוהג להתאפר לפני שיצא מהבית, עדין מבע ובוער מבפנים. הוא אמור היה לעבוד עם קבוצת המבוגרים בעלי הניסיון. התחלנו מפשפשים בנושא של הבעל שם טוב. בצוות היו גאולה, אדם שפירא והמוסיקאי הצעיר דני אוסטרובסקי, לימים איש הרדיו דני אור-סתיו, ויקטור ואני היינו שני רבנים הזויים. שבת אחת יצא מרטין לשחות בחוף קיסריה וטבע. נסענו לאבו כביר לזהות את הגופה. הוא שכב על האלונקה בעיניים עצומות, תלתליו נעלמו, שערו נפל לצידי ראשו בגל ישר אחד ופניו השזופות נקיות מאיפור. התאבלנו עליו כמו על אח.
לאחר שנים רבות באה מאמא לירושלים. היא הביאה עימה לפסטיבל ישראל מופע תנועה גרנדיוזי עם ג'והנה פלד הישראלית בתפקיד הראשי. מאמא חייה בתמונות, בתנועה מתמדת ובחשיבה טוטלית. ישבנו בבית קפה, לרגלי חומה אחת בעיר העתיקה. היא נראתה תשושה לאחר יום של חזרות. סיפרתי לה מה קורה בתיאטרון החדר בתל אביב והיא חייכה חיוך ממזרי קטן כאילו אמרה: "אמרתי לך?". סיפרתי שאני עומד להעלות מחזה חדש שלי, "דם". סיפורה של אישה ישראלית צעירה במצב של דיכאון שלאחר לידה. מאמא התעוררה לחיים. "אני אגיד לך איך אני רואה את ההצגה", אמרה בטון נחרץ. "אז ככה. האישה יושבת על כסא מלכות מזרחי, על במה גדולה ופתוחה, החלל השחור מאחוריה רץ אל עבר האופק, רגליה פתוחות לרווחה ומתוך ערוותה יוצא סרט אדום". הנהנתי בהסכמה ואמרתי תודה. עם מאמא לא מתווכחים. למעשה ביקשתי לבנות את ההצגה בסגנון ריאליסטי בתוך חדר קטן מרוהט לפרטי פרטים, חדר שאכן אפשר לגור בו, ובאמת בתקופה מסוימת גרה בו אחת מהשחקניות ששיחקו בהצגה. מאמא הייתה ישות סוריאליסטית.
שוב חלפו שנים ובשבת אחת בבוקר, ללא הודעה מוקדמת, מתדפק ויקטור על דלתי ומודיע שהלן יושבת למטה באוטו והיא רוצה שאבוא איתם למסגד שליד אולמות האבירים בעכו. "מדוע?" שאלתי. "היא אומרת שמתחת למסגד יש מים". לא שאלתי כיצד זה הלן פתאום בישראל. לא שואלים את הלן שאלות לא מהותיות. הלן החליטה כי היא מוכרחה לבקר במסגד אחד בעכו אז נוסעים לשם. היה יום קיץ חם ולח. התנודדנו ברכב הישן, מזיעים ושותקים בתדהמה. המסגד בעכו היה סגור. דיברנו עם השומר והוא נפנף אותנו כלאחר יד. ביקשנו, התחננו, ניסינו לשחד אותו, דבר לא עזר. הלן המתינה בצד בשלווה. כשראתה שהשומר עומד בסירובו, סימנה לנו לזוז הצידה וניגשה אליו. הם החליפו שני משפטים. השומר חייך חיוך רחב ופתח את השער. הוא הוליך אותנו ברחבי המסגד הריק אל המרתף. שם אפשר היה להיכנס למרפסת צרה משקיפה אל מקווה של מים עמוקים. המקום היה אפל. קירות האבן מכוסים טחב, מוארים במנורה קטנה. הלן ניצבה על המרפסת מביטה אל המים וממלמלת פסוקים בשפה לא ידועה. כך עמדנו שם דוממים בעוד הלן ניצבת שם ומתבוננת. אחר כך פנתה ויצאה ללא מילה. מה היה הדבר הזה? לא ידענו.
פול פוסטר אמר עליה שהיא מכשפה שחורה.
איירין פורנס אמרה עליה שהיא משוגעת שמסוגלת לאחוז בידיה גרוטאה ולומר שהיא זהב טהור ואחרי חמש שנים הגרוטאה אכן הופכת לזהב טהור.
"הלכה האגדה" אמר ויקטור.
בני אפולו המשיך לטפל בה בימיה האחרונים. מאמא ציוותה שישרפו את גופתה ויפזרו את האפר מעל הסטודיו שהקימה בספולטו, איטליה. האימא הגדולה שחבקה את העולם בזרועותיה, משקיפה אלינו עתה מתוך דפי המיתוס שנראה כי הוא קיים כבר מאז ומעולם.
http://blogs.villagevoice.com/runninscared/2011/01/ellen_stewart_l.php
