חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

בתחילת שנות החמישים, בתקופה שבה כתב נסים אלוני את אכזר מכל המלך, עברו רותה ונסים לגור בירושלים לרגל לימודיו באוניברסיטה. הם התגוררו בצריף מוקף עצי אגס נותני פרי ברחוב רד"ק בשכונת רחביה, ברכוש ערבי נטוש שנקנה מחברת "רכוש נטוש" ב-3,000 לירות. רותה הדפיסה את סיפוריו וטיוטות מחזותיו ולתוספת הכנסה גם את כתבי המשורר הכנעני יונתן רטוש. גם היא קיוותה ללמוד ספרות באוניברסיטה. כשגרו בתל אביב הצטרפה לנסים לשיעורי ספרות והיסטוריה למבוגרים שנערכו ב"גימנסיה הרצליה" בשעות אחר הצהריים. בסופו של דבר היא הפכה לפקידת בנק ולא נחלצה עוד מהפקידות.

נסים למד היסטוריה ותרבות צרפת באוניברסיטה העברית. אנשי הבוהמה הירושלמית קיבלו את אמן ההבטחה החדשה בהתלהבות. נסים שתה בחברתם בערבים, בעיקר קוניאק זול, קוניאק מדיצינאל, שנועד למטרות רפואיות. הם קיימו טקסים של חישול הבושה דרך העלבות הדדיות. חלקם למדו איתו באוניברסיטה ונעשו כעבור שנים פרופסורים ופקידי מדינה בכירים. אבל באותה תקופה הייתה השתייה רגע השיא של היממה, הדבר היחיד שכדאי לחיות למענו. רובם היו יוצאי המלחמה. כסטודנטים, הם חלקו חזיונות זוהרים או מדממים שלרותה לא היה חלק בהם: האריסטוקרטיה הצרפתית, רצח לואי ה-16, המהפכה הצרפתית, הולדת החברה האזרחית.

המשכורת של רותה כיסתה חלק מחובות כתב-העת "עין", כשההסתדרות לא הזרימה כסף.  למעשה, נסים היה תלוי בה כלכלית. כשהיה מגיע לבנק בחיוך האמפרי בוגארטי מבויש לחשו בבנק: "הוא שוב רוצה כסף לקנות ספרים".

בגו זקוף ובתנועה אצילית עמדה רותה במטבח וצלתה כבדים לחברים. נסים האיץ בה. לא היו מים חמים בדירה וידיה התנפחו מקור. לחברים אחרים כמו חיים שטריקס ויצחק גרציאני היו כבר מים חמים, מקרר, אפילו מכונית. רותה נשאה גושי קרח לקירור ובישלה על פתילייה.

לאשתו של לוקאס במחזה לוקאס הפחדן, שהועלה ב-1959, יש דרישות חומריות מאוסות בעיני גיבור המחזה, איש הרוח: מקרר, מים חמים. לוקאס, מין קדוש נונקונפורמיסט, נאלץ להקשיב לאנשים דלי חזון כמו אשתו, בחברה נחותה המתוארת במחזה כ"אוכלי צנונים". 

"לחם לאכול אין לו, אבל כסף לצנון יש", אומר הפתגם הבולגרי ששמע בבית. אוכלי צנון הם אלה שרוצים להפגין על ידי שיהוק את השפע המדומה שלהם. הצורך החומרי היה בעיני נסים אלוני הפגנה עלובה ולא צורך אמיתי.

אמנם נסים הבהיר לרותה במכתבו מ-1948 שהוא שונא חולין, ולכן עליה ללמוד לנגן בפסנתר כדי לחדור לממד הערטילאי של הקיום, ועם זאת היה מרוצה כשרותה חיכתה לו מחוץ למקלחת עם מגבת פרושה כדי לקבלו ולייבשו, ולהושיט לו לבנים ריחניים. את שיעורי הפסנתר נאלצה רותה להפסיק בירושלים. המשכורת שלה אזלה באמצע החודש. חישובים כלכליים היו מאוסים על נסים. רותה נאלצה למצוא פתרונות מביכים כגון קנייה בהקפה. פעם הניחה רותה על מדף במטבח כסף שנועד לתשלום לחשמלאי. נסים השתמש בו לקניית קוניאק. רותה רתחה מכעס, אבל למחרת בחנה אותו לקראת שיעורי הלטינית באוניברסיטה וגם עזרה לו לחבר תשבצים לכתב העת "עין".

(המשך יבוא)