הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


כאשר אנשי מדע מזהים תופעה אנושית מעניינת, הם ניגשים לבדוק אותה בכלי המחקר שלהם. מסקנות המחקר עשויות להאיר את התופעה באור חדש. אם יתבוננו סביב, יש לשער שברוב המקרים הם ימצאו שיש מי שכבר הקדימו אותם: אלו הם היוצרים בכלל והאמנים בפרט. במקרים אלו המסקנות המדעיות הן חיזוק למה שיוצרים ידעו מאז ומתמיד.

 

לא במקרה ביקש פרויד שיוצרים, סופרים, אמנים, מוסיקאים, יצטרפו כמטפלים במסגרת האגודה הפסיכואנליטית שהקים. ארבע שנים נלחם על העיקרון הזה אל מול הקולגות שלו, פסיכואנליטיקאים מקצועיים, שהתנגדו לכך בכל תוקף, ולבסוף ויתר על דרישתו. הוא הבין שכדי להיות מטפל טוב, עליך להיות קודם לכל, אדם-יוצר.

 

אנשי מדע חייבים לפעול בכלים מדעיים מקובלים. יוצרים פועלים באמצעות חושים רגישים, אינטואיציה, וגם באמצעות מה שהקדמונים כינו בשם "מוזה".

 

לא מכבר נתפרסמה בעיתונות הידיעה: האם נמצא הפתרון לחרדת הבחינות? (מאת סוכנויות הידיעות). לפי מחקר חדש, באמצעות תרגיל כתיבה פשוט יכולים סטודנטים לנטרל את ההשפעה השלילית של החרדה על ביצועיהם בבחינה.

 

יפה וטוב. אבל את זה אנחנו עושים מזה שנים רבות.

 

מה למעשה אומרת הידיעה בלשוננו: בחינות מעוררות חרדה. על מנת להוריד את רמת החרדה יש לנקוט בצעדים אחדים. תחילה יש להניח הנחת יסוד. למשל, "הבמה היא משל לחיים" (ספר "המעגל הפתוח", עמ' 14). כלומר, נא להתבונן במה שמתרחש על הבמה כמו ברקמה אנושית חיה בעין המיקרוסקופ, ומזה צא ולמד על החיים.

 

אחר כך עיין במערכת העקרונות של השיטה.

העיקרון השני אומר: "קבלת הרגע: בתחום האירוע האמנותי, כל רגע הוא נכון בתנאי שהוא בא לידי ביטוי" (ספר "המעגל הפתוח", עמ' 15).

העיקרון השישי אומר: "מודעות אישית: על מנת שיוכל ליצור קשרים אישיים-אמנותיים מלאים, על היוצר להיות מודע לעצמו, וליחסיו עם הסביבה הפנימית והחיצונית" (שם).

זה כל מה שאנו זקוקים לו במסגרת הנחות היסוד והעקרונות, ועכשיו לעבודה:

אם ברצונך לשנות התנהגות לא רצויה, תחילה עליך לקבל אותה. זוכרים את "תכנית שנים עשר השלבים" של הטיפול במתמכרים? ובכן השלבים הללו היו קיימים באופן מעשי, שנות דור לפני שהוגדרו באופן רשמי. אבל "שנים עשר שלבים" זהו תהליך ארוך מדי ומסורבל מדי למקרה שלפנינו, ולא תמיד עובד.

 

לאורך הדורות יוצרים סיגלו לעצמם שיטות שונות כדי להתגבר על חרדת הבחינות או פחד במה: בכו, צעקו, השתוללו, הפגינו התנהגות ילדותית, שתו משקאות חריפים, עשו מדיטציה, באו אל הסובבים אותם בדרישות מוזרות. חלק משיטות אלו היו הרסניות יותר מאשר מסייעות, אבל יש לסמוך על שיקול דעתו של היוצר שיידע לכוון את עצמו לשיטה בונה.

 

כדי לטפל בתופעות מתסכלות אנו זקוקים ל"הגדרת הרגע" במסגרת "מנחה-שחקן":

- "מה קורה לך ברגע זה?"

- "ברגע זה אני חרד מפני ההצגה (או "האודישן" או "הבחינה" וכיוצ"ב).

- "טוב, אם ה"חרד" היה אומר את הטקסט האמנותי שלך, כיצד היה עושה זאת. לך בבקשה אל הטקסט"...


קבלת הרגע פירושה להיות מודע לחוויית ההווה, להגדיר אותה ולתת לה ביטוי באמצעות טקסט אמנותי נתון, או באמצעות רצף מילולי אסוציאטיבי, או באמצעות תיאור מפורט של הרגע בדיבור, בתנועה, בצליל (או בכתיבה).

 

אם רמת החרדה היא גבוהה מאד, יש להפעיל טכניקה של הרגעה. אם רמת החרדה היא בינונית או נמוכה, אפשר לתת ביטוי ישיר לחרדה. הנה אפשרות שהוכיחה את עצמה: להסתגר במקום שקט, לבכות ולצעוק ולומר לעצמך בקול רם שאתה כישלון, כישלון, כישלון וכיוצ"ב מילות השפלה חביבות. לאחר מספר דקות לזקוף גו, לחייך אל העולם ולומר לעצמך שאתה הצלחה, הצלחה, הצלחה, וכיוצ"ב מילות שבח ראויות. התהליך הזה מושך את האנרגיה השרויה במצב החרדה אל עבר פעולת הטיפול בה והחרדה יורדת. פעולה פסיכו-פיסית כזאת היא ישירה יותר ויעילה יותר מכתיבה, אף שאין לזלזל גם בכתיבת החוויה.

כאמור, זאת אנחנו עושים כבר שנים רבות ובהצלחה!

עכשיו באים מדענים ואומרים לנו: צדקתם.

תודה.

 

לא המצאנו את הגלגל. עקבנו אחר ההתנהגות האנושית השגורה והחריגה וניסינו להבין מה הסיבות שלה והיעדים. 

בהצלחה!

 

(למידע נוסף: ספר "המעגל הפתוח" מאת אמיר אוריין, בהוצאת ספרית פועלים, 1998, עמ' 245-253, "כל הצגה היא אודישן")

לאיגרת השבועית של 2011 . 1 . 27