האיגרת השבועית

כאשר אנשי מדע מזהים תופעה אנושית מעניינת, הם ניגשים לבדוק אותה בכלי המחקר שלהם. מסקנות המחקר עשויות להאיר את התופעה באור חדש. אם יתבוננו סביב, יש לשער שברוב המקרים הם ימצאו שיש מי שכבר הקדימו אותם: אלו הם היוצרים בכלל והאמנים בפרט. במקרים אלו המסקנות המדעיות הן חיזוק למה שיוצרים ידעו מאז ומתמיד.

לא במקרה ביקש פרויד שיוצרים, סופרים, אמנים, מוסיקאים, יצטרפו כמטפלים במסגרת האגודה הפסיכואנליטית שהקים. ארבע שנים נלחם על העיקרון הזה אל מול הקולגות שלו, פסיכואנליטיקאים מקצועיים, שהתנגדו לכך בכל תוקף, ולבסוף ויתר על דרישתו. הוא הבין שכדי להיות מטפל טוב, עליך להיות קודם לכל, אדם-יוצר.

אנשי מדע חייבים לפעול בכלים מדעיים מקובלים. יוצרים פועלים באמצעות חושים רגישים, אינטואיציה, וגם באמצעות מה שהקדמונים כינו בשם "מוזה".

לא מכבר נתפרסמה בעיתונות הידיעה: האם נמצא הפתרון לחרדת הבחינות? (מאת סוכנויות הידיעות). לפי מחקר חדש, באמצעות תרגיל כתיבה פשוט יכולים סטודנטים לנטרל את ההשפעה השלילית של החרדה על ביצועיהם בבחינה.

יפה וטוב. אבל את זה אנחנו עושים מזה שנים רבות.

מה למעשה אומרת הידיעה בלשוננו: בחינות מעוררות חרדה. על מנת להוריד את רמת החרדה יש לנקוט בצעדים אחדים. תחילה יש להניח הנחת יסוד. למשל, "הבמה היא משל לחיים" (ספר "המעגל הפתוח", עמ' 14). כלומר, נא להתבונן במה שמתרחש על הבמה כמו ברקמה אנושית חיה בעין המיקרוסקופ, ומזה צא ולמד על החיים.

אחר כך עיין במערכת העקרונות של השיטה.

העיקרון השני אומר: "קבלת הרגע: בתחום האירוע האמנותי, כל רגע הוא נכון בתנאי שהוא בא לידי ביטוי" (ספר "המעגל הפתוח", עמ' 15).

העיקרון השישי אומר: "מודעות אישית: על מנת שיוכל ליצור קשרים אישיים-אמנותיים מלאים, על היוצר להיות מודע לעצמו, וליחסיו עם הסביבה הפנימית והחיצונית" (שם).

זה כל מה שאנו זקוקים לו במסגרת הנחות היסוד והעקרונות, ועכשיו לעבודה:

אם ברצונך לשנות התנהגות לא רצויה, תחילה עליך לקבל אותה. זוכרים את "תכנית שנים עשר השלבים" של הטיפול במתמכרים? ובכן השלבים הללו היו קיימים באופן מעשי, שנות דור לפני שהוגדרו באופן רשמי. אבל "שנים עשר שלבים" זהו תהליך ארוך מדי ומסורבל מדי למקרה שלפנינו, ולא תמיד עובד.

לאורך הדורות יוצרים סיגלו לעצמם שיטות שונות כדי להתגבר על חרדת הבחינות או פחד במה: בכו, צעקו, השתוללו, הפגינו התנהגות ילדותית, שתו משקאות חריפים, עשו מדיטציה, באו אל הסובבים אותם בדרישות מוזרות. חלק משיטות אלו היו הרסניות יותר מאשר מסייעות, אבל יש לסמוך על שיקול דעתו של היוצר שיידע לכוון את עצמו לשיטה בונה.

כדי לטפל בתופעות מתסכלות אנו זקוקים ל"הגדרת הרגע" במסגרת "מנחה-שחקן":

- "מה קורה לך ברגע זה?"

- "ברגע זה אני חרד מפני ההצגה (או "האודישן" או "הבחינה" וכיוצ"ב).

- "טוב, אם ה"חרד" היה אומר את הטקסט האמנותי שלך, כיצד היה עושה זאת. לך בבקשה אל הטקסט"...

קבלת הרגע פירושה להיות מודע לחוויית ההווה, להגדיר אותה ולתת לה ביטוי באמצעות טקסט אמנותי נתון, או באמצעות רצף מילולי אסוציאטיבי, או באמצעות תיאור מפורט של הרגע בדיבור, בתנועה, בצליל (או בכתיבה).

אם רמת החרדה היא גבוהה מאד, יש להפעיל טכניקה של הרגעה. אם רמת החרדה היא בינונית או נמוכה, אפשר לתת ביטוי ישיר לחרדה. הנה אפשרות שהוכיחה את עצמה: להסתגר במקום שקט, לבכות ולצעוק ולומר לעצמך בקול רם שאתה כישלון, כישלון, כישלון וכיוצ"ב מילות השפלה חביבות. לאחר מספר דקות לזקוף גו, לחייך אל העולם ולומר לעצמך שאתה הצלחה, הצלחה, הצלחה, וכיוצ"ב מילות שבח ראויות. התהליך הזה מושך את האנרגיה השרויה במצב החרדה אל עבר פעולת הטיפול בה והחרדה יורדת. פעולה פסיכו-פיסית כזאת היא ישירה יותר ויעילה יותר מכתיבה, אף שאין לזלזל גם בכתיבת החוויה.

כאמור, זאת אנחנו עושים כבר שנים רבות ובהצלחה!

עכשיו באים מדענים ואומרים לנו: צדקתם.

תודה.

לא המצאנו את הגלגל. עקבנו אחר ההתנהגות האנושית השגורה והחריגה וניסינו להבין מה הסיבות שלה והיעדים. 

בהצלחה!

(למידע נוסף: ספר "המעגל הפתוח" מאת אמיר אוריין, בהוצאת ספרית פועלים, 1998, עמ' 245-253, "כל הצגה היא אודישן")

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים)

18. משפטים: שמות כ"א - כ"ד

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם".

בפרשה הקודמת, פרשת יתרו, מוצג טקס מתן תורה על הר סיני, כאירוע דרמטי רב-פעלולים, כיאה לרגע היסטורי המסמן נקודת מפנה בהיסטוריה העברית. בעשרת הדיברות המוצגות שם מובאת תמצית החוויה האמונית היהודית - "אנכי יהוה אלוהיך", מונח הבסיס החוקי לארגון חיי החברה - "זכור את יום השבת לקדשו", ועקרון הבחירה בין טוב לרע מגולם במשפט - "לא תרצח".

פרשת משפטים נפתחת בחוקי עבד עברי ובחוקים שבין אדם לחברו. כאמור, חוקים אלו לא נשמעים היום סובלניים ביותר. במקרים אחדים הם נוקשים, למשל בהשוואה לחוקי חמורבי, אבל התורה היא כלי בסיסי ללימוד ארגון חיי החברה הנמצאת בתהליך של התגבשות. זוהי הצהרת כוונות כללית המשמשת בסיס לפיתוח עתידי. במקור המקראי מייחסים העברים את עצמם לחברת נוודים רועי צאן. היום יש מחלוקת בעניין זה. האם אכן היו העברים הקדמונים רועי צאן ושכירי חרב, כלומר, חברה ניידת ולא יציבה, או שעיסוקם בזה מובא רק כדימוי: האבות וגם משה, היו רועי צאן כדימוי ליכולת המנהיגות שלהם. בכל מקרה, מחבר הטקסט נדרש למערכת חוקים נוקשה, פשוטה, ברורה ומחייבת באופן מוחלט, לשם שמירת הסדר הציבורי. למשל, חוק העונשין "עין תחת עין", מגלם תפיסה מוקדמת של החטא ועונשו. אחר כך נקבע כי עין תחת עין - ממון, וכו'.

"לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן-תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה וירשת את הארץ". פסוקים אלו מובאים בהקשר לירושת הארץ. לכאורה, מדובר בתחבולה מעשית פשוטה. אין לכבוש את כל הארץ בתנופה אחת. יש לעשות זאת שעל אחר שעל, דונם אחר דונם.

בתחילת המאה העשרים, עם התפוררותה של האימפריה העותומאנית, היה נהוג הביטוי: "להרוג תורכי ולנוח!" הנימוק המוצג לשיטת כיבוש זו הוא טובת הארץ והאדם: "פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה". אפשר לטעון שזהו נימוק אקולוגי. אבל הכוונה היא שלאחר שכובשים עם אחד, או אזור אחד, יש לנוח. אחר כך יש ליישב את המקום, לאגור כוח, ולהמשיך בכיבוש. התורה מקבלת כמובנת מאליה את ההנחה שקיים צורך בכיבוש שטחים להתיישבות, נא לשים לב שתרבות הכיבוש מתגבשת עם תחילת השימוש במחצבים שהותכו לכלים ובראשונה לכלי מלחמה. אבל המונח "כיבוש" מתייחס לא רק להשתלטות אלא גם להחזקה ואיפוק וכו'.

אבל מחוץ לנימוק הביטחוני-מעשי, ניתן כאן רמז היסטורי, לא רק לתהליך ההשתלטות של העם העברי על ארץ כנען, אלא גם לתהליך השתלטותו של האל העברי על הארץ והרחבת השפעתו של המונותיאיזם העברי. העיקרון הדתי של אל יחיד התפשט בתהליך היסטורי ארוך. לפני הכיבוש ישבו בארץ כנען שבטים נפרדים ואוטונומיים, גם האלים שלהם היו אוטונומיים, ולא היה אל אחד גדול מחברו. כיבוש הארץ בידי העברים, פירושו למעשה, לאו דווקא, או לא רק, כיבוש שטחים פיזי, אלא כיבוש תרבותי, כלומר, דחיקת רגליהם של האלים האחרים. הכובש העברי אינו מניח לנכבש להמשיך בפולחן האל שלו, כפי שהיה לפנים וכפי שיהיה לאחר מכן.

האימפריה הרומית ששלטה בעולם העתיק עד אמצע המאה הרביעית לסה"נ, השליטה בכל רחבי האימפריה את "השלום הרומאי". פירושו של שלום זה היה שכל עם הנתון לשליטה רומית מקיים עם רומא זיקה כלכלית-תרבותית, אבל גם מחזיק בידו את חופש הפולחן התרבותי המקומי שלו, כל עוד זה אינו פוגע באינטרסים החיוניים של רומא. כך גם ארה"ב בשלהי המאה העשרים, וגם בתחילת המאה העשרים ואחת, עדיין נתפסת כמעצמה מרכזית, שתרבותה מתפרשת על פני כל העולם המערבי ועל חלקים נכבדים במזרח. היא מקיימת מערכת יחסים כלכלית-חברתית עם גרורותיה, אולם בדרך כלל, היא אינה פועלת לדיכוי התרבויות המקומיות, כל עוד אלו אינן מסכנות את ההגמוניה הכלכלית שלה.

המונותיאיזם העברי נולד על רקע תרבותי שונה. כאמור, לשבטי העברים יצא שם של עם נוודים, תוקפן וקנאי. קנאות זו באה לידי ביטוי בשאיפה להשליט תרבות מרכזית אחת ופולחן אחד, שבמרכזו האל העברי. תרבות זו אינה סובלנית לתרבויות אחרות או לאלים אחרים. אפשר לטעון שאחרי שיבת ציון, בימי עזרא ונחמיה, נפסק המאבק להשלטת המונותיאיזם העברי בקרב עמים אחרים, ומושם דגש על מאבק לאחידות הפולחן בתוך העם העברי. בשלהי המאה העשרים בישראל, מייצגת היהדות האורתודוכסית את אותה קנאות קלאסית, לפחות ביחסיה עם היהדות הקונסרבטיבית והרפורמית.

מכאן נגזר החיבור שבין ארץ לדת, חיבור שאינו קיים במערכת האלילית הקודמת ליהדות. חיבור זה הוא חלק מהשילוש המקודש של ארץ, עם ותורה: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, המונחים ביסוד הפעולה של "גוש אמונים" מאמצע המאה העשרים ושל תנועת ההתנחלות בשטחי שומרון, יהודה וחבל עזה, לאחר מכן.

האלים הכנענים בתקופה הטרום-מונותיאיסטית היו אלים מקומיים פונקציונאליים אבל לא טריטוריאליים. האל העברי הוגדר כאל כללי שבו התגלמו פונקציות חברתיות, כלכליות, אישיות ותרבותיות והוא קובע גם גבולות פיזיים טריטוריאליים. חיבור זה משמעו כיבוש והשתלטות תרבותית. בשני מקרים – הן בתקופת המקרא, והן בתקופת התבססותה של מדינת ישראל – אנו מוצאים משאלה משותפת: לנכס את הארץ כי היא נכס כלכלי ולהגדיר ניכוס בנימוקים דתיים. כשמודבר בפזורת היהודים ברחבי העולם, לרוב משאלה זו נושאת אופי רוחני של תיקון עצמי, יותר מאשר פרוגראמה פוליטית לכיבושים פיזיים.

מכאן שראוי לשקול שוב את הטענה הנשמעת מעת לעת מפי יהודים ברחבי העולם: כיוון שהיהדות, כפי שהיא מוכרת היום, התגבשה בגלות ולא בארץ ישראל, מכאן שיעודה של הדת היהודית הוא תיקון האדם ולא כיבוש פיזי של טריטוריות.

חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

"אני אוהב עיתון בתול"

...בבית תבע נסים מלכוּת. בכל בוקר זרק מחלק העיתונים עיתון לחצר הצריף. רותה תמיד התעוררה ראשונה כדי להכין ארוחת בוקר. פעם נחה רגע וקראה בעיתון לפני שנסים קם ממיטתו. מבטו היה צונן ונוקב כשאמר לה: "אני אוהב עיתון בתול".

בירושלים התגלו סימנים מתעתעים לכך שדברים משתנים. היה נדמה לרותה שיש לבעלה קשר אינטימי עם פליס מלכין המתגוררת בתל אביב. נסים הכחיש. פליס, ציירת אמריקנית יפיפייה וצחקנית, עיצבה את הכרזה לאכזר מכל המלך. היא הייתה אשתו של יעקב מלכין, שהכניס את נסים ל"הבימה". יעקב היה בנו של דב-בר, הקורא הראשון בסיפורי אלוני. בערבים יצא יעקב להרצות על ספרות ותיאטרון. יעקב יצא, נסים נכנס. פליס, יעקב ונסים נסעו, בלי רותה, לפריז, ללמוד אצל הבמאי הצרפתי ז'אן לואי סרו, יחד עם חבורה שכללה את יוסי בנאי, אבנר חזקיהו, נחמה הנדל ולאה קנוט. 

כשנסעו יחד באוטובוס תבע נסים מרותה לא לפצות פה, כי כך מתנהגים אנשים תרבותיים. כשהתלוותה אליו לעתים רחוקות לטקסי השתייה בערבים, לפתה ספר באצבעות חיוורות וקראה בו בריכוז נואש. כשנשאה מבטה ראתה את בעלה השתוי יושב על הרצפה ומלטף רגלי נשים. ראתה ולא ראתה.

רותה ניסתה להרות, וכשלא הצליחה נבדקו שני בני הזוג, כמקובל. בתחילה הוטל האשם בבעלה. נבדקה גם אפשרות נוספת, ורותה הלכה לגינקולוג לפתיחת חצוצרות הרחם. נסים לא התלווה אליה. לבדה בראש סלע שומם, כך הרגישה, ברגליים פשוקות, ברחם צורב. רותה חזרה משם מתנודדת. פתאום ראתה את נסים קרב הביתה. היא קראה אליו וביקשה להישען עליו. נסים נרתע ואמר: "לא יראו אותי הולך ברחוב כשאישה נשענת עלי". אכזר מכל המלך. נסים ידע את אכזריותו, לרגעים התחרט, התנצל, ונפל שוב אל תהום הניכור.

כשעמדו להינשא התנה נסים את הנישואים בכך שייסע יום אחד לפריז לבדו וקיבל את הסכמתה של רותה. לפני מלחמת העצמאות הוא כבר קנה מעיל חם, ושלח מסמכים ל-Institut des hautes études cinématographiques בפריז. אחרי מבצע סיני, באוקטובר 1956, יצא לפריז.

בכל חודש שלחה רותה לפריז מאה דולר. נסים כתב לה על האלמנה פראו נול, זמרת האופרה שמשכירה לו חדר בברלין, לשם נסע בעקבות תיאטרונו של ברכט ה"ברלינר אנסמבל". רותה התרשמה כל כך מנדיבות הלב של האלמנה המזמינה את בעלה הרעב לתה וכריכים ואפילו מכבסת את בגדיו, עד ששלחה לה כסף לקניית מכנסי ג'ינס לבתה. היא לא העלתה בדעתה מה בין בעלה לבין הגברת נול. ובאשר לשחקנית הצרפתייה ממוצא רומני, נדיה גריי, יכול להיות שרותה נתקלה בתמונתה של השחקנית שחורת השיער באחד ממגזיני הקולנוע, אבל לו היה מישהו מקשר את גברת גריי הזוהרת אל בעלה הייתה צוחקת בכל לבה. מה לבעלה נסים לוי, כדורסלן בתנועת "מכבי" שמשתולל בפורים ומצטלם על שפת הים בבגדי אישה, ולכוכבת קולנוע אירופי?

זר מכל הגבר.

(המשך יבוא)

אמנים ואמניות, חברי פורום יקרים יקרים!

כאן ינון צפריר המנהל האמנותי והמייסד של קבוצת התיאטרון "אורתו-דה".

קבוצת התיאטרון "אורתו-דה" הינה מפעל חשוב ביותר לתיאטרון הרחוב בפרט ולתיאטרון בישראל בכלל, הקבוצה הוקמה ב1996, וייצגה את ישראל עם מופעיה השונים בעולם בלמעלה מעשרים מדינות ולמעלה מ-300 הצגות,

מאז הקמתה יצרה הקבוצה למעלה מחמישה עשר פרויקטים, וניהלה אמנותית פסטיבלים רבים.

בשנת 2009 אחרי שנים רבות של עבודה, אושרה הקבוצה על ידי המדור לתיאטרון בניהולו המסור של מיכה ינון, וזכתה למעמד של קבוצת תיאטרון הזכאית לתמיכה שוטפת (מצורף בזאת מכתב ההכרה) אלא שלרוע המזל החליף מר צח גרניט את מיכה ינון, ובהליך בריוני משהו החליט להפר הבטחה שלטונית ולא לכבד את החלטת קודמיו בתפקיד, מסיבות שאינן ברורות לי!

בשנתיים האחרונות אנו עומדים בפני וועדת הפרינג' אותה הקים צח גרניט ונבוכים אל מול טענותיה המגוחכות.

משמועה שהגיעה אלינו ורק כדי לתת דוגמה אחת מיני רבות: לפעילותינו היצירתית הרבה בישראל ובעולם, הן בשיתופי פעולה, הן בניהול פסטיבלים, הן בייסוד מגמות תיאטרון רחוב לשיטתנו, והן בשיתוף הפעולה עם תיאטרוני ילדים (שהם העתיד שלנו) את כל הפעילות הזו מכנה המדור לתיאטרון הפרינג שהומצא ומונה על ידי מר צח גרניט הנכבד: "פיזור".

זו אחת מהטענות הנוכחיות שלהם: שאנו "מפוזרים" ולכן הם לא מוכנים לתמוך בנו תמיכה שוטפת. לכנות את הקבוצה הישראלית הכי מצליחה בעולם היום "קבוצת תיאטרון מפוזרת" הרי זה מעורר גיחוך. אני רוצה להאמין שלא מעורבים כאן אינטרסים אישיים.

לאור המצב נותרו בידינו שתי אפשרויות. גם הן משעשעות ביותר:

1. לוותר ולסגור מפעל חשוב זה, ולהתקבל לעבודה באיזו שהיא וועדת תיאטרון .

2. לתבוע את מנהל התרבות כולל השנתיים האחרונות בהן היינו אמורים לקבל תמיכה, לדרוש ממנו לעמוד בהתחייבויותיו, ולחשוף את האינטרסים שלו בחלוקת התקציב לקבוצות התיאטרון בישראל, ולפנות ללשכת רואי החשבון כדי לבדוק אם התנהלות מינהל תרבות בתקופת צח גרניט הינה ראויה.

מאחר שקבוצת התיאטרון אורתו-דה מוזמנת עד 2013 להופעות בעולם לא נראה לי שניתן למנהל התרבות את הכבוד לסיים את פעילותה התרבותית החשובה של קבוצת "אורתו-דה".

יחד עם זאת מאחר שאם אין לחם אין תורה.

נשמח לקבל את תמיכתכם והמלצותיכם לעורך דין מבריק, שתרבותה ופרצופה של מדינת ישראל חשובים לו, ובא לו לצחוק עם קבוצת אורתו-דה כל הדרך אל בית משפט ובחזרה.

שלכם,

ינון צפריר

פטריוט תרבות ישראלית

אמן יוצר ומנהל קבוצת התיאטרון אורתו-דה
חבר ההנהלה האמנותית של תיאטרון החדר

I

אני חי בעיירת גבול.

פרחות מסתובבות בו

ועובדות על טלפנים

של 144 בטלפונים ציבוריים.

בגן הציבורי מעשנים נרגילות

שותים וודקה, מעשנים,

מביטים אל האופק?

אל הגבעות הנישאות?

אל העצים?

טבע פראי עם עיריות צפופות?

שדות מעובדים ביד אדם?

רק אני מביט אל האופק.

הוא שחור, לבן ומרובע.

הוא המילים שישחררו אותך.

II

אני חי בעיירת גבול.

חצי קילומטר מהבית בוקסת בטון,

אוהל, חיילים.

דהריה, חברון, בית חגי.

שפה אחרת, אוויר אחר.

קשה לי לנשום.

אני לא עובר.

(לאמיר ולמשפחת תיאטרון החדר)

מתנדנד בין המעביר חבלי שינה

לנותן לשכווי בינה

בין אור לחושך ובין קודש לחול

נפלתי ולא הצלחתי לקום

נשברתי ואין לי תיקון

כעסתי על עצמי

כי אני לי ולי מי ?

ניסיתי לברוח, להסביר, פנים להעמיד

אבל חטאתי נגדי תמיד

ובפנים הלב הומה

ורק אני לעצמי לא דומה

אייכה ? צועקת בת הקול

ובתוך החיפושים אחרי האבידה

האם לא אבדתי אני מכל דעה ועמדה?

נחסמו הצינורים ונעתק השפע

יגעתי באנחתי ולא מצאתי מנוחה

נשימת אנחה ונשימת רווחה

לשאוף חסד לנשוף קנאה

לשאוף אהבה לנשוף ייאוש

ממקום הכאב צומחת הגאולה

נפתח לו השער דווקא בשעת הנעילה

נקודה טובה ועוד נקודה טובה ונשיקות וחיבוקים

ונאמר: "אתה טוב", "אתם טובים".

אִם תַּצְלִיחַ לְהַצְחִיק אֶת הַתִּינוֹק

יִתְעַגֵּל הָאֲוִיר הַמְצֻמָּק,

וְיִהְיֶה כְּמוֹ עֵנָב

יָרֹק וּמָתוֹק.

וְהָאוֹר הַשּׁוֹבָב שֶׁבָּרָאתָ יִהְיֶה מְרַחֵף מֵרָחוֹק

עַל פְּנֵי כָּל הַפָּנִים הַתְּהוֹמוֹת מִסְּבִיבְךָ

שֶׁהָיוּ מְצֹרָרוֹת, וְהָאוֹר יִהְיֶה חֹק.

וּבַקֶּבֶר עָמֹק

הַמֵּתִים יִנָּמְסוּ

וְגַם כֵּן יַסְכִּימוּ לִצְחֹק.

הַבֹּקֶר נִבְהַלְתִּי

כְּמוֹ אָזְלוּ קְרָסִים לַמְצִיאוּת.

לֹא-כְלוּם הִפְרִיד בֵּינִי

לְבֵין הָעוֹלָם.

וְאַתָּה מְחַכֶּה לִי בַּקָּפֶה,

בְּתֵשַׁע.

ואף על פי כן

למען האמת

הספק מכרסם בי

בטני תופחת

אני לא רואה את אשכי

והציפור מסתתרת

בין קפלי העולם התחתון.

אני שונא את האושר,

הנעורים,

את צלמי הפשיסטי,

המתנשא, העובר כל גבול

המופקר, עלוב הנפש הקר.

אני מסכן,

חולה,

יש לי מיגרנה וכינים,

לא סובל את ריחי,

בז לדאודורנט,

צריך שיננית,

להחליף את התסרוקת,

זקוק להקזה,

לחוט שדרה פוליטי,

רוצה להיות רמטכ"ל

רוצה להיות משוחרר,

להזדיין עם גברים

ללטף חתול,

להתגרות מכבשה

מו, מו,

האו, האו,

מיאו, מיאו,

כוס אמק,

קיבינימאט,

בא לי לצרוח,

הגוף מתנוון,

אני רוצה השתלה,

ניתוח עפעפיים, שאיבת שומן

זין מתברג,

כואבת לי היד

הזין כואב לי

הביצים מזיעות

אין אלוהים אין צדק

זין עליך ועל כל בני ביתך.

ישימו אותי במאסר?

בכותונת פסים?

האם יטפלו בי בחשמל?

או רק בחגורה?

בוא נראה אותך

רק תנסה.

רוצה להיות מתנחל

עוכר ישראל,

זונה מסופלסת,

קרצייה,

יש לי מעצורים

אני רוצה להשתחרר

לשלשל,

ליבב כמו כלב

לנעור כמו חמור.

לגמור או להתאפק.

להיות גבר

חיה,

טנק מרכבה,

מטוס קרב,

צל"שניק אם לא

שיפוצניק,

קוקסינל,

ישו,

האפיפיור,

הושיעו מלאכי שמיים

הללויה

אמן סלה.

בחלומי את הורגת אותי

בתוך מעגל סגור נועצת בי מבט כחול, זגוגיתי

שולחת יד לשיערי

נותנת את ידי לתוך פה חתולי, קירח, קורעת לי את הצורה

אני מטומטמת אל מולך, מכוחך אין לי מסתור

ואת מתרבה לנגד עיניי, אחת ושתיים וחמש

דרוכה להכאיב לי, להתיז את דמי.

ואני יודעת שמתחת לפאה הבלונדינית נמצאת התהום

ואת יודעת שאני יודעת, שורטת בצווארי

ואומרים שיש מקום שאנשים רעים הולכים אליו למות

ואת עדיין כאן.

ומחר כשניפגש בעולם האמיתי

תחלפי מולי קרה ומאובנת, ולא תזהי.

איבודי דרך

כמה איבודי דרך

להישאר על דופן האיבוד

עד שהדרך

כותבת את עצמה.

אַנְ'לֹא חֲתוּל שֶׁלֶג

אַתְּ צְרִיכָה לִפְשֹׁט זְרוֹעוֹת

פַּלְּסִי לִי, פַּלְּסִי לִי אֵלַיִךְ

הַדֶּרֶךְ אֶל יָדַיִךְ

אֵינֶנִּי שֶׁכְוִי הַמְקַרְקֵר בְּבָּרִיטוֹן

לֹא תִּמְצְאִי אוֹתִי דֶּרֶךְ מוֹדָעָה בָּעִתּוֹן

פַּלְּסִי לִי דֶּרֶךְ אֵלַיִךְ

אַמְּצִי אוֹתִי אֶל זְרוֹעוֹתַיִךְ

אֲנִי גַּלְמוּד וְאַתְּ בּוֹדֵדָה

תְּנִי לִי לַחְבֹּר אֵלַיִךְ

פַּלְּסִי לִי הַדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ

אַתְּ זוּגִית אֲנִי יָחִיד

אַתְּ פְּרֵדָה אֲנִי בָּדִיד

יֵשׁ לָנוּ מְכַנֶּה מְשֻׁתָּף

צָרִיךְ רַק לְהַכְפִּיל אֶחָד בַּשְּׁנִיָּה

פֶּרֶד בְּבוֹדֵדָה

פַּלְּסִי לִי, פַּלְּסִי לִי הַדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ

איה ישבה באמבטיה שהתפשרה, בוחנת כוויה אדומה באמה השמאלית. איך זה קרה? אדי קומקום רותחים. באילו נסיבות? מה גרם הפעם להתעלמות מההקשר הרציונאלי, מעיקרון המציאות? היא לא זכרה. יש להניח שרצתה קפה או מים רותחים מהקומקום לקיצור הבישול, שמאז קלקול המיקרו נעשה מסורבל ללא נשוא.

אי אפשר להציב פה תנור. כדי לפנות מקום לתנור צריך להזיז משם את המכונה. אין מקום אחר פנוי "בדירת הסטודיו שלי" לגלגה איה. ולבקש רשות משולמית, בעלת הבית, להציב את המכונה בחצר, את לא מעיזה. החצר והגינה כל כך יפים ושולמית עודרת, מגרפת, קוצרת את הדשא, הכול במו ידיה, לא יעלה על הדעת לשלב בתוך הסדר והיופי מכונת כביסה של, בסך הכול, עם כל החיבה, דיירת.

החולצה הנקייה מכסה על הכוויה המחווירה בתאורה האפלולית של "חדר המחשבים" שלה. כבר לא כואבת. החתך באצבע, כן. דומה שזאת האצבע היחידה ששמה הרשמי "אצבע" ואולי זו הקמיצה? זרת, אמה, אגודל. ניראה לאיה שאת האצבע החתוכה שלה קל יותר לקפל. אז זו הקמיצה והשנייה שליד הזרת היא האצבע הרשמית. החתך על הקמיצה פתוח וכואב עדיין, למרות שאירע לפני הכוויה.

אין מצב שאיה תבשל ולא תחתוך את עצמה. אין מצב. כל בישול הוא טקס הקרבת קורבן מדמם. איה מכניסה את האצבע, סליחה את הקמיצה, שעדיין כואבת לפה ולועסת אותה בטקס ריפוי פרימיטיבי, כמו כלבתה גילי, חשבה, גלונים של רוק על כל פצע.

והטלפון הבוקרי שלה צלצל וקול אמה שאל על הארנונה, סיפר על מוות בשכונה, קבל על כך שהיא לא יכולה למות, על הסלולארי המקולקל שהוא יקר לה מדי, על זה שקר לה ושחלון פתוח לא מזיק, ושהאוכל של שבת ייזרק, כי אי אפשר כל כך הרבה ימים.

ואיה רצתה שגילי תבוא ותלקק את הפצעים הבלתי נראים, שאיה לא יכולה להכניס לפה שלה כדי לבקש רוק מרגיע, והתקשרה לניבה שלא אוהבת את השם שניתן לה בספר (להחליף לה?) והשאירה לה הודעה ולחצה "עיצוב" כדי לרווח בין השורות, ושלוש פעמים לחצה "גופן" במקום "פיסקה" בטעות.

ניבה הופכת יותר ויותר לקול המפכה כמעין טהור בטלפון, אחרי הפגישות, היריות באוויר, חילופי המנטרות, החיוכים החששניים, גששניים. לאחר שנה אוראלית משהו. על ההר ירדתי מעליו, זחלתי מתחתיו עם יד מדריכה, מילה מושטת של ניבה.

האם יצירה יכולה לשנות מציאות?

סרטה התיעודי של לוסי ווקר הוא תיאור מרגש של תהליך יצירה. האמן הברזילאי ויק מוניז, יוצא אל המזבלה הגדולה ביותר בעולם ליד ריו דה-ז'נרו, ומגייס את  ה"קטאדורס", אוספי האשפה ("אנחנו לא אוספי אשפה, אנחנו אוספי חומרים למיחזור"), להשתתפות במיזם אמנותי שכל הכנסותיו קודש לשיפור תנאי החיים של המלקטים. סרט מלא אהבה ורגישות וגם עונה בחיוב על השאלה "האם אמנות יכולה לשנות את המציאות?". (בריטניה/ברזיל 2010, 90 דקות, אנגלית ופורטוגזית, תרגום לעברית, סינמטק 2, תל-אביב, 03-6060800, וגם בחולון, ירושלים ועמק הירדן)

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 28.01.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

מאיה אלרון והלהקה

מה יהיה?

יהיה אלבום בכורה טרי וחם למכירה. יהיו שירים מהאלבום ועוד כמה. יהיה חשמל באוויר, וחגיגה גדולה!  ויהיו:

מאיה אלרון - שירה. ישי זומר - בס. טל כוכבי - תופים. יואב יינון - גיטרות. זיו לביא - קלידים.

יום רביעי 23 פברואר, 20:30 - 23:30

מיקום: אוזןבר. קינג ג'ורג' 48, תל-אביב. מחיר כרטיס: 40 ש"ח.

שתפו והשתתפו בשמחה...

לדף השירים: http://mayaelron.bandcamp.com/

לאתר: http://www.mayaelron.com /

"יומן ההיריון שלי"

ע"פ ספרה של הילה שרעף גלסר

במהלך הכתיבה התפרסם היומן אחת לשבוע באיגרת השבועית של תיאטרון החדר בעריכת אמיר אוריין.

אישה נכנסת להיריון ומתכננת לידה טבעית. היא נתקלת בנורמות חברתיות המאיימות על חופש הבחירה שלה. במהלך ההיריון היא מגלה שהביקורת שלה אינה מופנית רק כלפי הממסד והחברה, אלא גם כלפי עצמה. כדי לחוות את חוויות הלידה כפי שהיא מבקשת, עליה להישיר מבט אל כאביה הנפשיים והפיזיים ולפרוץ את גבולות עצמה. בתוך הכאב הגדול היא מגלה עוצמה, שמחה וכוחות גדולים שלא ידעה כי קיימים בה.

"לא בעצב כי אם בשמחה, בריקוד ובשירה, נלד את עצמנו, ואחר כך את ילדינו".

עיבוד למחזה: רינה לביא, הילה שרעף גלסר

משחק: הילה שרעף גלסר

בימוי: רינה לביא

ייעוץ אומנותי: אמיר אוריין

יום ד', 9.2.2011, בשעה 21:00,

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

הקטע הבא צולם בחדר:

"זה מסתובב"

התנגשות אלימה וחסרת פשרות בין שני אנשים הכלואים יחדיו במוסד טיפולי, ב"תא להסתכלות ממושכת". האחד מדמה כי הוא הסופר פרנץ קפקא והשני מדמה כי הוא בנימין זאב הרצל. העלאתו המחודשת של המחזה הינה מחווה ליוסף מונדי, יוצר ישראלי ייחודי וחתרני, אחד מאבותיו הרוחניים של תיאטרון הפרינג' הישראלי. 

מאת: יוסף מונדי. בימוי עיבוד ותפיסת חלל: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: אמיר ירושלמי, מוטי רוזנצוויג ורונן יפרח. 

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.   

יום ב', 21.2.2011, בשעה 21:00, יום ג', 22.2.2011, בשעה 21:00,

יום ד', 23.2.2011, בשעה 20:30

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

"בבפנוכו"

שתי נשים צעירות, הילי וברי, מצטרפות לסדנה העוסקת במתן ביטוי אישי לזיכרונות, מאוויים ומשאלות אנושיות. במהלך המפגש, נחשפים הרבדים היותר עמוקים שבנפשן, עד להארה האישית המתקנת. הקהל נחשף לאופן שבו תפיסות אישיות שלנו את עצמנו, קולות ודימויים צובעים את המציאות, מנהלים אותנו ואת הקשר שלנו עם העולם שמחוצה לנו.

יוצרות ומבצעות: הילה שרעף - גלמר, טלי ליברמן, רינה לביא
האירוע נוצר תחילה בקבוצת המנחים של תיאטרון החדר.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

יום ד', 2.2.2011, בשעה 21:00,

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

"מילות מפתח" – מבית היוצר של תיאטרון אותו- דה 

פרויקט ניווט תיאטרלי בתוך ארכיון הכיבוש. ההצגה מבוססת על ווריאציה של משחק הכיסאות המתרחש בזמן אמת מול הקהל. הארכיון מתבסס על כתביו של העיתונאי גדעון לוי, עדויות של נשות ארגון "מחסום וואטש", "טוקבקיסטים" וקולות רבים נוספים המהווים חלק מתוך בליל מילות המפתח הכרוכות בכיבוש. ההצגה מתרחשת כמבנה של משחק אמיתי, משמע היא מתרחשת בזמן אמת – On line .

מאת: אלדר גלאור. בימוי: מרטין מוגילנר.

משחק: גבריאל הדר, לוטוף נוייסר, דורית אבנט, איילת הלפרן, איברהים סקלה, מירי קירמאיר

יום ב', 31.1.2011, בשעה 20:30.

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

"אורטל חייבת למות!"

אורטל היא פרי מוחו של הסופר בציר קרמניצר. "היא גם דוגמנית, היא גם בלשית, היא גם מרגלת ומומחית לאמנויות לחימה, ובכל ספר בסדרה היא מצליחה להציל את העולם, להשכיב את הגברים הכי שווים ולהגיע בזמן לתצוגת אופנה מבלי לאבד שערה מתלתליה..."

בציר קרמניצר בא לפגוש את קהל קוראיו, ואז נחשפים הסודות בסערה של אמת, דמיון, זיוף ומלחמת הישרדות.

בהשראת "על אמת" של רוני גלבפיש. כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.

בימוי: יניב מויאל. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.

עוזר במאי: רן בן עזרא. עיצוב גרפי: ירון פרידמן.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

יום ה', 27.1.2011, בשעה 21:00. בית הסופר, רחוב קפלן 6, תל-אביב.

עלות כניסה: 60 ש"ח. מומלץ להגיע כחצי שעה לפני.

כרטיסים באמצעות רן בן עזרא: 052-5284234 ובמקום האירוע עצמו.

מות הדרוויש - יריית ההמשך

יצירתה החדשה של  סמדר יערון

יום ה', 3.2, בשעה 20:00, תיאטרון תמונע

מפגש מתריס בין מחול ואנסמבל צעצועי מלחמה. המחול מוצא מהקשרו המקובל וממוקם בתוך זירת מלחמה משחקית שבה מיטשטש הגבול בין משחק וסכנה. מחול נועז המחבר בין האימהות והכיבוש - מחדר התינוקות לחדר החקירות, בין אם לבנה ובין הרוחני לכוחני. שני רקדנים ואנסמבל צעצועי מלחמה בתוך המחול התמידי של סקס, לידה, הורות ומוות.

"סצנה תיאטרלית חזקה... תיאטרון-תנועה אנטי מלחמתי... עתיר דמיון ונע בין הזוועה להומור..". רות אשל / הארץ

מאת ובבימוי: סמדר יערון  / יוצרים ומבצעים: סמדר יערון ורן בן-דרור

מחיר מיוחד - לתלמידים וסטודנטים למשחק ולמחול!

50 ₪ בציון קוד 111, תיאטרון תמונע, שונצינו 8 ת"א.

לפרטים והזמנת כרטיסים חייגו עכשיו! 03-5611211

מצפים לבואכם

קולנוע פרינג'

שלום חברים,

בחודש מרץ 2011 תחל את פעילותה "קולנוע פרינג'", מסגרת חדשה לתמיכה בקולנוע ישראלי עצמאי דל תקציב, שהקמתי יחד עם שותפי אלעד פלג. הפרויקטים יוגשו דרך אתר האינטרנט של קולנוע פרינג', וימוינו לפי שיטת ניקוד ייחודית. ההפקות הזוכות יקבלו חבילת שרותי הפקה (ציוד, משמרות עריכה, יח"צ ועוד) ומענקים כספיים.

לקראת פתיחת ההגשה במרץ, אנו מקיימים מפגש חגיגי עם יוצרים וסטודנטים לקולנוע בסינמטק תל-אביב, שבו נציג את החזון של המסגרת ואת נוהלי ההגשה המפורטים, וכן נענה על השאלות של המגישים הפוטנציאליים.

לאחר המפגש תתקיים הקרנת בכורה של הסרט החדש והמרגש "מי אתה בשבילי" של דרור רשף, שיקדים להקרנה הרצאה קצרה על מאפייני תהליך ההפקה של סרט עצמאי דל תקציב.

המפגש יתקיים בסינמטק תל-אביב ביום שישי ה- 4.2 בשעה 12:45.

הכניסה חופשית, בהרשמה מראש ב- cinema.fringe@gmail.com.

אשמח מאוד לראותכם ואודה לכם אם תעבירו את ההזמנה הלאה.

שלכם,

מרט פרחומובסקי

יהודית ברדיו החיים הטובים

כל יום ראשון באינטרנט, בין 21:00:-22:00 "יחסים עם יהודית קונפורטי".

טלפון לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459
מוסיקאים: מוסיקאים בראשית דרכם שיצירתם איננה רשומה באקו"ם מוזמנים לשלוח אלי מוסיקה להשמעה בתוכנית "יחסים עם יהודית קונפורטי", רדיו החיים הטובים באינטרנט: kjud59@gmail.com

אהבה חדשה: יום חמישי, עשר בלילה עד אחת עשרה בלילה, יש לך הזדמנות למצוא אהבה חדשה. כל מה שאת צריכה לעשות זה להעז ולהרים טלפון לרועי בפורטל החיים הטובים. בתוכנית תוכלי להתארח באולפן ביפו התקשרו: 054-488-9999 והדרך סלולה ♥.
יהודית קונפורטי

אודי בן סעדיה: הקברט הסטירי

עולה פעם בחודש ב"תיאטרונק'לה", מרמורק 28 תל אביב.

הפעם הבאה ביום ד', 2.2.2011, בשעה 21:00.

אודי: www.bsudi.com  , 052-3360483.

אלי הוז - קורא סיפורים

מוכר סיפורים יום-יום בסמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה.
עונה לטלפון 050-5606670
ועכשיו גם מקבל דואר בג'י-מייל: elie.hoz@gmail.com

יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי ב - 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח - ראשון ב-10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו

לשלוח מייל לכתובת : yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות,

תגובות והצעות ניתן לפנות במייל: yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

--------------

תיקון מחשבים

שחר נגר, 050-7648002. nshachar@bezeqint.net

--------------

שיפוצים

יניב מויאל משפץ דירות ובתים.

הנחות למכותבי האיגרת השבועית של תיאטרון החדר: 0523-868338.

--------------

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

--------------

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

זכותו של אדם לסיפור חייו וחופש הביטוי

(25.1.2011) מאמרו של מיכאל הנדלזלץ, העוקב אחר מערכת היחסים שבין המחזה של עדנה מזי"א "משחקים בחצר האחורית" על האונס בקיבוץ שמרת בשנת 1988, לבין סיפורה של הנערה שעליו מבוסס המחזה (כאן).

הערת שוליים: הצלחתו הכלכלית של המחזה, המוצג לסירוגין משנת 1993, מעלה תהיות. האומנם מדובר כאן במחזה-לימוד שנועד להיאבק במעשי אונס, או אולי זהו שוב סיפור של השתכשכות בפורנוגרפיה במעטה צדקני. בשעתו כשראיתי את ההצגה לראשונה בשנת 1993, טענתי בזכות האפשרות השנייה. עשר שנים לאחר מכן נערך מחקר עמדות של קהל צעיר, לפני שצפה בהצגה ולאחר הצפייה. מסקנות המחקר היו מדהימות. לאחר הצפייה בהצגה עלה מספרם של הצופים שטענו שלא מדובר באונס כלל. (אמיר אוריין)

-------------- -------------- --------------

מדוע אין סטירה בארץ נהדרת?
כאן

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

www.TV.social.org.il , 052.5433100.

(אהוד שם טוב)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות אלטרנטיבית: www.hayarkon70.org

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------