הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מוציאה לאור את האדם שבאמן!" (גבריאל דגן, פסיכולוג)


"כדורגלנים רבים עושים לאחר הפרישה את המעבר מעמודי הספורט למדורי הפלילים. למה כל כך קשה לחלקם "לצאת לאזרחות"? מה דוחף אותם לידי אנשי העולם התחתון?" (אודי שרבני, "הארץ", כדורגל ופלילים). מה באמת דוחף אותם להרס עצמי?

 

כוכבי כדורגל כמו כוכבי תיאטרון וקולנוע נתונים במערכת לחצים דומה. כוכב תיאטרון וקולנוע אמר לי פעם שהוא חי בחרדה מתמדת. כל תפקיד חדש שהוא מקבל כאילו פותח בפניו שערי שמיים ומציף אותו בסיפוק וגאווה, ובעת ובעונה אחת הוא גם מתמלא חרדה שמא זהו התפקיד האחרון בחייו וגם מטרידות אותו מחשבות כשל: אם ההצגה או הסרט לא יצליחו, לא תהיה לו עבודה. ברגע שבו הוא משקיע את עצמו בעבודה על התפקיד, החששות נעלמים והמתחים היחידים המעסיקים אותו הם אלו שנובעים מעצם העבודה על התפקיד. מרצ'לו מסטרויאני עשה בחייו למעלה מחמישים תפקידים בימתיים ומספר דומה של סרטים. כששאלו אותו מה הוא עושה בין תפקיד לתפקיד, הוא אמר: "בין תפקיד לתפקיד אני סמרטוט".

 

מבחינה אישית, פרק הזמן העובר בין תפקיד לתפקיד דומה בכל תחום של תעסוקה, אבל כשנראה לאדם שנסתיימה תקופה בחייו, בדרך כלל הוא סובל ממשבר אישי קשה יותר. נראה לו שעולמו חרב עליו ומכאן והלאה הוא עלול להיות נתון ללחצים סביבתיים הרסניים. במקרה זה אין הבדל מהותי בין אישיות ידועה בציבור לבין מי שאינו ידוע. על הידוענים אנחנו שומעים.

 

כוכב הוא, בדרך כלל, מי שעובד בתעשייה, בין אם זו תעשיית הקולנוע או הספורט. לכל תחום יש חוקי תעשייה משלו אבל באופן אישי אין הבדל ביניהם. התעשייה היא זו שעושה כוכבים והיא זו שמסלקת אותם ממעמדם, לצמיתות או באופן זמני. כשם שאין לדבר על אמנות התיאטרון כשמדובר בתעשיית התיאטרון, כך אין לדבר על ספורט כשמדובר בתעשיית הספורט. בשני המקרים מדובר במכירת מוצרים לקהל רחב ככל האפשר. המוצר עצמו חשוב פחות. חשובה יכולת המכירה שלו. כוכב שמודע למצב הזה ומוכן לקבל על עצמו הנחת יסוד זו, כבר עשה דבר חשוב בדרכו לשמירת שפיות הדעת שלו.

 

וכאן עומדת למבחן אישיותו של האדם. תחילה עליו לבחון את מידת ההזדהות שלו עם דמות התפקיד, כלומר, התפקיד שהוא מבצע על הבמה או על מגרש הספורט, ועם הדמות הציבורית שלו, כלומר, כל מה שהציבור יודע עליו, מעבר לביצוע התפקיד. ככל שמידת ההזדהות גדולה יותר, כך המשבר גדול יותר. הזדהות מוחלטת עם התעשייה היא שורש הרע, כי היא עלולה להעיד על אישיות חד ממדית, על מי שלא הצליח להבחין בין דמותו הפרטית, כלומר, מי שהוא בינו לבין עצמו, לבין דמות התפקיד והדמות הציבורית שלו (ע' "המעגל הפתוח" עמ' 95-96).

 

שחקן ישראלי ידוע חווה מעמד של כוכבות שנמשך לאורך זמן עד שפסק. האיש נכנס משבר, התמכר לסמים, איבד את משפחתו ושיקם את עצמו בדי עמל. במקרה זה, כמו באחרים דומים לו, ההזדהות עם המעמד הציבורי יצרה אישיות חד ממדית. תמונת העולם שלו הייתה מבוססת על מעמד הכוכב והתעשייה עודדה תמונה זו. עם קריסת המעמד לא נותר לו במה להיאחז.

 

על מנת להתגבר על התופעה הזאת, תחילה על האדם-היוצר לבנות את אישיותו על בסיס של מודעות אישית ואימון אישי בעצמו. עליו לדעת שהוא אדם-יוצר כייעוד ולא כמקצוע. עליו להכיר בערך עצמו בלי קשר לאהדת הסביבה. עליו להבין שערך עצמו תלוי בו ולא בפרסום ובממון שהתעשייה מספקת לו, באופן זמני או לסירוגין. זהו מהלך קשה מאד, כי כוחה של הסביבה מוטמע בו משחר נעוריו. השאיפה להיות "כוכב" מושתלת בו כחלק מהחינוך התעשייתי המעודד הצטיינות על בסיס כלכלי-תחרותי. וזו גם סיבה מרכזית למתחים כרוניים וקריסה אישית. כוכבי תיאטרון, קולנוע, כדורגל ולמעשה כל אדם, חייבים להזכיר לעצמם שוב ושוב, שיש להם ערך אישי, בין אם הם עובדים בתחומם או לא, בין אם הציבור מעריץ אותם או לא, ודאי שאין הם אמורים להתבסס על הכסף והפרסום כבסיס לערך העצמי שלהם.

במילים אחרות: "אני מודע לערך עצמי ולא בהכרח בגלל מה שיגידו עלי אחרים".

לאיגרת השבועית של 2011 . 2 . 3