האיגרת השבועית

"כדורגלנים רבים עושים לאחר הפרישה את המעבר מעמודי הספורט למדורי הפלילים. למה כל כך קשה לחלקם "לצאת לאזרחות"? מה דוחף אותם לידי אנשי העולם התחתון?" (אודי שרבני, "הארץ", כדורגל ופלילים). מה באמת דוחף אותם להרס עצמי?

כוכבי כדורגל כמו כוכבי תיאטרון וקולנוע נתונים במערכת לחצים דומה. כוכב תיאטרון וקולנוע אמר לי פעם שהוא חי בחרדה מתמדת. כל תפקיד חדש שהוא מקבל כאילו פותח בפניו שערי שמיים ומציף אותו בסיפוק וגאווה, ובעת ובעונה אחת הוא גם מתמלא חרדה שמא זהו התפקיד האחרון בחייו וגם מטרידות אותו מחשבות כשל: אם ההצגה או הסרט לא יצליחו, לא תהיה לו עבודה. ברגע שבו הוא משקיע את עצמו בעבודה על התפקיד, החששות נעלמים והמתחים היחידים המעסיקים אותו הם אלו שנובעים מעצם העבודה על התפקיד. מרצ'לו מסטרויאני עשה בחייו למעלה מחמישים תפקידים בימתיים ומספר דומה של סרטים. כששאלו אותו מה הוא עושה בין תפקיד לתפקיד, הוא אמר: "בין תפקיד לתפקיד אני סמרטוט".

מבחינה אישית, פרק הזמן העובר בין תפקיד לתפקיד דומה בכל תחום של תעסוקה, אבל כשנראה לאדם שנסתיימה תקופה בחייו, בדרך כלל הוא סובל ממשבר אישי קשה יותר. נראה לו שעולמו חרב עליו ומכאן והלאה הוא עלול להיות נתון ללחצים סביבתיים הרסניים. במקרה זה אין הבדל מהותי בין אישיות ידועה בציבור לבין מי שאינו ידוע. על הידוענים אנחנו שומעים.

כוכב הוא, בדרך כלל, מי שעובד בתעשייה, בין אם זו תעשיית הקולנוע או הספורט. לכל תחום יש חוקי תעשייה משלו אבל באופן אישי אין הבדל ביניהם. התעשייה היא זו שעושה כוכבים והיא זו שמסלקת אותם ממעמדם, לצמיתות או באופן זמני. כשם שאין לדבר על אמנות התיאטרון כשמדובר בתעשיית התיאטרון, כך אין לדבר על ספורט כשמדובר בתעשיית הספורט. בשני המקרים מדובר במכירת מוצרים לקהל רחב ככל האפשר. המוצר עצמו חשוב פחות. חשובה יכולת המכירה שלו. כוכב שמודע למצב הזה ומוכן לקבל על עצמו הנחת יסוד זו, כבר עשה דבר חשוב בדרכו לשמירת שפיות הדעת שלו.

וכאן עומדת למבחן אישיותו של האדם. תחילה עליו לבחון את מידת ההזדהות שלו עם דמות התפקיד, כלומר, התפקיד שהוא מבצע על הבמה או על מגרש הספורט, ועם הדמות הציבורית שלו, כלומר, כל מה שהציבור יודע עליו, מעבר לביצוע התפקיד. ככל שמידת ההזדהות גדולה יותר, כך המשבר גדול יותר. הזדהות מוחלטת עם התעשייה היא שורש הרע, כי היא עלולה להעיד על אישיות חד ממדית, על מי שלא הצליח להבחין בין דמותו הפרטית, כלומר, מי שהוא בינו לבין עצמו, לבין דמות התפקיד והדמות הציבורית שלו (ע' "המעגל הפתוח" עמ' 95-96).

שחקן ישראלי ידוע חווה מעמד של כוכבות שנמשך לאורך זמן עד שפסק. האיש נכנס משבר, התמכר לסמים, איבד את משפחתו ושיקם את עצמו בדי עמל. במקרה זה, כמו באחרים דומים לו, ההזדהות עם המעמד הציבורי יצרה אישיות חד ממדית. תמונת העולם שלו הייתה מבוססת על מעמד הכוכב והתעשייה עודדה תמונה זו. עם קריסת המעמד לא נותר לו במה להיאחז.

על מנת להתגבר על התופעה הזאת, תחילה על האדם-היוצר לבנות את אישיותו על בסיס של מודעות אישית ואימון אישי בעצמו. עליו לדעת שהוא אדם-יוצר כייעוד ולא כמקצוע. עליו להכיר בערך עצמו בלי קשר לאהדת הסביבה. עליו להבין שערך עצמו תלוי בו ולא בפרסום ובממון שהתעשייה מספקת לו, באופן זמני או לסירוגין. זהו מהלך קשה מאד, כי כוחה של הסביבה מוטמע בו משחר נעוריו. השאיפה להיות "כוכב" מושתלת בו כחלק מהחינוך התעשייתי המעודד הצטיינות על בסיס כלכלי-תחרותי. וזו גם סיבה מרכזית למתחים כרוניים וקריסה אישית. כוכבי תיאטרון, קולנוע, כדורגל ולמעשה כל אדם, חייבים להזכיר לעצמם שוב ושוב, שיש להם ערך אישי, בין אם הם עובדים בתחומם או לא, בין אם הציבור מעריץ אותם או לא, ודאי שאין הם אמורים להתבסס על הכסף והפרסום כבסיס לערך העצמי שלהם.

במילים אחרות: "אני מודע לערך עצמי ולא בהכרח בגלל מה שיגידו עלי אחרים".

כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד אֲנִי מְצוּצָה וְרוֹצָה לָמוּת,

לְהִתְעַטֵּף בְּנוֹצוֹת הַפּוּךְ שֶׁל הַחֲשֵׁכָה

לִשְׁקֹעַ בָּהּ כְּמוֹ צוֹלֶלֶת רְצוּצָה

וְלַעֲצֹם אֶת עַצְמִי בְּשֵׁנָה.

כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד כֹּחוֹתַי נוֹזְלִים

מִכָּל פִּתְחֵי גּוּפִי אֶל הָאֲדָמָה

אוֹזְלִים אוֹתִי חֲלוּלָה, מְבֹהָלָה,

נִשֵּׂאת בָּרוּחַ רְשָׁעָה כַּמּוֹץ.

כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד אֵין לִי אֲנִי

בִּכְלָל, יֵשׁ לִי רַק אֵין זֶה

וְאֵין הַהוּא וַאֲהָהּ

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים)

19. תרומה: שמות כ"ה - כ"ז 19

"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו".

במקרא נתפסת התרומה לבנין המשכן, כתמורה לאל על שנתן את התורה לבני-ישראל. התורה היא בבחינת קניין (ארבעה נקראו קניין. ישראל נקראו קניין, שנאמר "עם זו קנית". ארץ ישראל נקראת קניין, שנאמר "קונה שמים וארץ". בית המקדש נקרא קניין, שנאמר "ויביאם אל גבול קודשו הר זה קנית ימינו". התורה נקראת קניין, שנאמר "ה' קנני ראשית דרכו". ילקוט שמעוני, משלי, רמז תתקמב)

"אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עימה, שנאמר, ויקחו לי תרומה. משל למלך שהיה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה (התחתן איתה). ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו (המלך שנתן את בתו), בתי שנתתי לך יחידית היא. לפרוש ממנה איני יכול. לומר לך אל תטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי, שאדור אצלכם. שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל. נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה איני יכול. לומר לכם אל תטלוה, איני יכול. אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי, שאדור בתוכו. שנאמר, ועשו לי מקדש".

כשם שהאל והתורה כרוכים זה בזה, דבר נובע מדבר, כך עקרון היצירה, והיצירה עצמה, כרוכים זה בזה. עקרון היצירה מוגדר במקור-התוקף שלה, כלומר, במושג הכולל שלה וברעיון המרכזי הנובע ממנו.

ישנם יוצרים אשר אם יישאלו על יצירתם יאמרו: "אני לא יודע מה המושג הכולל של היצירה שלי, וגם לא מעניין אותי. אני יוצר מתוך השראה אלוהית או אישית, או מה שבא לי!" אפשר לקבל גישה כזאת בדוחק, מתוך ההנחה, שבכל מקרה, בכל יצירה מגולם מושג כולל ורעיון מרכזי. גם במקרה כזה ראוי לו ליוצר לגלות בתוך היצירה את מקור התוקף שלה, ואם לא מצא, הרי שקיימים שני הסברים לכך: האחד, שהוא לא חיפש כראוי, והשני, שהיצירה חייבת לעבור בדיקה מחודשת על כל מרכיביה.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". "בתוכם" הרי זה בנפשם, ולאו דווקא במקדש הפיזי החיצוני. במילים אחרות: אם הם יעשו לי מקדש, מקום מיוחד, בתודעה שלהם - אבוא לשכון בתוכם, ברוחם. כאן האל משתמש בגוף שלישי רבים. מדוע "הם"? כי כל עוד האדם מנוכר למקדש היצירה שברוחו, הוא מרוחק ממנו מרחק של "אני" מ"הוא", מרחק של סובייקט מאובייקט. ברגע שבו בוחר האדם, להכיר במקדש היצירה, הוא יכול לנהל "בתוכו" דיאלוג פנימי בינו לבין פוטנציאל היצירה שבו. ואז האני הכולל, שהוא סובייקט לעצמו, ומגולם בחוויה האישית הכוללת שלו, יכול להגדיר את ה"אני היוצר" כאובייקט, ולדבר עם אובייקט זה "בתוכו". אז יכולים להתקיים בתוך נפשו של האדם דיאלוגים חדשים, ותפקידי הסובייקט והאובייקט מתחלפים בתנועה מתמדת בין המרכיבים.

הַזַּעַם שֶׁלִּי עוֹקֵר שָׁרָשִׁים.

עֲנָפִים שׂוֹרְטִים אֶת פְּנֵי

הַהוֹלֶכֶת בַּתֶּלֶם, פּוֹשֶׁטֶת

יָדַיִם גְּדוֹלוֹת

תּוֹעוֹת (לְאֵיזֶה כִּוּוּן, הָרוּחַ אֲפִלּוּ לֹא מְרַמֵּז)

וְצוֹוַחַת כְּצִפּוֹר מְסֹרֶסֶת
שֶׁאָבַד לָהּ הַשִּׁיר בְּאַרְגַּז הַחוֹל.

חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

"אני אוהב עיתון בתול"

...נסים צמח בתוך תרבות עולם בפריז. הוא צפה במאה הצגות בערך, שעל חלקן דיווח לרותה במכתביו. היא הייתה עוד רשומה בתודעתו כאדם קרוב החי את הווייתו.

לבסוף הזמין נסים את אשתו לביקור בן חודשיים בפריז. לכבוד הנסיעה לקחה איתה רותה תכשיטים מהארץ ומכרה אותם בפריז לידידי משפחת הוריה. כך הופיעה בפני נסים עם מזומנים. אלא שבמהלך הביקור בפריז הרגישה שנסים מתבייש בה. ברחובות דווקא קצרה מחמאות. "תרנגולת יפה" קראו אחריה פעם, וגם שרקו לה בהתפעלות בזכות אגן הירכיים המתפתל סביב מותניים צרים. נסים הכין לה רשימת ספרים ומחזות לקריאה, אבל היא לא העזה לפצות פה בחברה.

פעם אחת, במחווה רחמנית, שיבח אותה אחד הידידים הישראלים שנספחו לחבורה בפריז על האומץ המלבב שלה לשתוק בחברה שבה כולם מפטפטים. רותה בישלה שניצל עגל והתקינה סלט לחברים: יוסי בנאי, אבנר חזקיהו המכונה חזקי, יעקב מלכין וכל המצטרף. נסים אמר לחזקי: "אם תתחתן, תתחתן עם בחורה כמו רותה. אין כמו רותה".

אין-כמו-רותה הרגישה טיפשה. היא הלכה והודחה מתמונת חייו של נסים אלוני. זה היה מסלול כל הנשים בחייו. יום אחד הן הבחינו בבהירות, בסופה של תקופה מעומעמת, שכבר אינן נפשות רצויות בחייו. הן הפריעו לו להתרכז בכתיבה. מזימתן נחשפה: הן היו אנושיות.

למה הן נוגעות בחפצים שלו? למה הן כופות עליו את ההרגלים שלהן? מה עושות שערות שנשרו על הכרית הסמוכה לשלו? למה הן פולשות למרחב המחייה שלו? למה הן מורידות אותו לעולמן הארצי, מנסות לאלף אותו? הוא מנדה אותן, ושוקע בשתיקות מחאה אלימות.

רותה חזרה לארץ המומה, מבולבלת. נסים המשיך לכתוב לה מכתבים מתחנחנים. פעם, כשחדלה לכתוב לו למשך שבועיים, הגיב בחנופה של אשמים: "רותה, רותה, אני יודע שאני רשע ומכשף ובכל זאת אינני ראוי לשבועיים כאלה שהענקת לי. חשבתי שמתת, חלמתי על בתי קברות". כשעמד לחזור לארץ באונייה כתב לה שתכין לו כסף לנעליים.

הם חזרו לתל אביב וגרו בדירה ברחוב מנדלי, קרוב לשפת הים, שהייתה שייכת לשחקנית תיאטרון ה"אוהל" יהודית ברקאית. הבית היה מרוהט בפריטי תפאורת רוקוקו מסָטֶן וקטיפה, רקע מגוחך לדעיכת הקשר ביניהם. הצייר יוסל ברגנר היה החבר החדש, האינטימי. יוסל התרפק על רותה כעל אחות נאמנה. בלילות שלאחר שתייה התדפק על דלת דירתם. רותה הציעה לו את הספה בסלון. הוא תירץ את לינתו בכך שלא רצה לפגוע בבתו הינדה. רצוי שהחברים של בתו האוספים אותה לבית הספר בבוקר לא יראו את אבא שלה במיטה במצבו.

(המשך יבוא)

הוא מנסה להידמות

הוא מנסה להשתנות

להיות כמוהם

להתנער מן העבר

להחליף עורו

להיוולד מחדש

להתביית בתוך קליפה

מקומית וחדשה

להקרין ביטחון ושייכות

להזדהות עם הפוזה של אדון הארץ

לגרד, עד זוב דם

את שארית הקרום של הפליט

תוך הצטרפות למעגל הורה

וספירה קדחתנית של הצעדים

ולחתור, במלוא האון

לא להיות עוד סבון.

כמו בפרט מתמונה של מרק שאגאל, ניצבת הכנרת הרוסייה הזקנה לצד הכספומט של בנק דיסקונט בדיזנגוף סנטר ומנגנת. היא בדרך כלל ניצבת שם משעות הצהריים ועד שמחשיך, אז בדרך כלל מחליף אותה נגן חליל צד שאוזניים מקצועיות אמרו לי כי הוא שוחט קלאסיקות למען הכלל, או נגן גיטרה זקן, שעליו אינני יודע דבר. עליה אני יודע הרבה מאוד, יום אחד הרימה את ראשה ופנתה אליי בעברית השבורה מעט שבפיה, משום שפניי אמרו לה שאני אדם טוב, ואני, שיש לי חולשה לכלי מיתר ונגנים –  אינני יכול לתת נדבה לאדם שלא עושה עם עצמו דבר – עמדתי והקשבתי. בקולות של כלים אינני מבין דבר, אך בקולות של בני אדם כן. לעיתים שאלה אותי על חוקי מתמטיקה. לעיתים על הנכד שהייתה לו בעיה רפואית והוריו התביישו לקחת אותו לטיפול. אהבתי להקשיב לסיפוריה. מה שסיים את הקשר בינינו היה שספרה לי כי בנדבות שקבלה היא קנתה לנכדה שולחן ביליארד. האם זו צביעות מצידי לצפות שנדבותיי לא ילכו על מותרות אלא על צורכי קיום בסיסיים? מכל מקום, מאז לא שעיתי לה, וכמו חברים שהחיים הפרידו ביניהם, כשאני עובר אני לא משאיר לה נדבה והיא לא מרימה את ראשה. נעשיתי פטרון דמיקולו של נגנית צ'לו אחרת, ליד כספומט אחר של בנק דיסקונט, ברחוב אבן גבירול. לעיתים מחליף אותה שם רוסי ג'ינג'י חולה איידס, אבל עליו, אינני יודע דבר.

האורן האיטלקי של הוראציוס

הנח לי לשבת לרגליך

ולכתוב שירים

משוחררת מהצורך הנואש

לדלוק אחר פרנסה

אנשום עמוק אל תוכי

את הניחוח הצלול של דיאנה.

על כתפי האחת היה מגולל צינור, על האחרת הייתה מונפת טוריה, לראשי כובע טמבל, ורגלי טבלו במגפיים ענקיים. נימה של קורת רוח עלתה בי. צעדתי אחריו. הוא, שיערו שחרחר,  נשא שני דליים בידו האחת ובאחרת אחז בלום אימתני. הימים היו ימי קיץ. השמש קיפחה ממעל ואד בלתי נראה התערבל ועלה לשמים. גברים צרובי שנים ונשים מיוזעות היו פוסעים על-גבי המדרכות. הגענו לפינת הרחוב.

"כססס" – הוא התסיס מבין שיניו. ואמנם ריח חשוד הסתנן גם לנחיריי. הוא פנה בעקבותיו ואני בעקבותיו. והנה נמצאנו ברחוב צדדי. הריח הגוהר, התעפש בחמסין והלך וכפה נוכחותו. והנה לצד הכביש, במקום בו נשק לאבן שפה, הבחנתי בזרזיף  שחרחר וסמיך. נרתעתי. "יא וולד" – אמר – "למה מפחד, זה כולו ריח אויר" – הפריח חיוך ליונים שחגו ממעל. הזדקפתי אפוא וצעדתי בעקבות הקילוח. והקילוח הפך לאיטו לנחל עמום שאי-אילו חריונים בגוון הבז' צפו על פניו.

"כססס" – שמעתי שוב. זה לא היה הוא. קרבתי והנה אני רואה ביעבועים מתסיסים ארס משולי מכסה בטון ששכן בלב המדרכה. בחנתי את המראה בחומרה. "יא גבר" – אמר לי – "זה עבודה חפיף, מוציאים מכסה, מוציאים מיץ של חרא, ואז מגיעים למנהרות". "למנהרות?" – נזעק בי דבר-מה.  "כן, מנהרות יפות" – הבהיק אלי שיניו. חלפו שניות ואז התרכך קולו: "אל תפחד" – סח לי – "כולו צינורות! הכול עובר דרך צינורות, זה  סיסטם של עירייה" – אמר לי בחומרה ואזי הוריד את הדליים, כרע על ברכיו, השחיל את הלום בחור שבשולי מכסה הבטון, טלטל אותו מטה ומעלה, ובאבחה מתבקבקת ביתקו ודחפו לצד. קול התסיסה קרב ועלה ואזי ניתזה מן הלוע הפעור מזרקת שאול בועתית, סמיכה, שהתפקעה והשתלחה לכל עבר. פעור-פה הבטתי במראה.

 "לא לחלום ילד" – אמר לי בשעה שהיה מערה מלוא דלי ממי האפסיים ומושיטו לידי. "יאללה, קח, תשפיך מהצד השני" – הורה על נקיק שהזדחל כלטאה בינות לבניינים האפורים. נטלתי בולע עלבוני את הדלי, אצתי לצד השני ובהינף זרוע הטלתי את המים. ראיתי כיצד ניגר הנוזל השחור והיאך נמלט מתוכו מקק מבועת, אל בין חשרת העשבים שמסביב. "אין זמן ילד" – צעק אלי מן הצד השני. ניגשתי בבהילות הנחתי את הדלי הריק, נטלתי את המלא, רצתי, הטלתי תוכנו, שבתי ונטלתי את הבא.

הזיעה ניגרה מחולצתי. ראיתי איך יורד מפלס המים, וכיצד הוא יורד עמו יחדיו. רק זרועו המגישה לי את הדליים עוד בצבצה. ובעודי מתנשף עלה בי הרהור: זו עבודה שאימי סידרה לי בפרוטקציה לכבודו של החופש הגדול. ממש עבודה 'מדליקה'. ממש דרך מהממת להעביר בה את החופש הגדול.  ניגבתי מצחי בשעה שנזכרתי שאך שבוע לפני-כן, שילחה לי ולאבא הערה בזו הלשון: "הגברים שלי יושבים במרפסת בזמן שאני עובדת" . אימא נהגה תמיד לחבוש מכנסיים   'כן, אימא, לו היית רואה איך אני עובד עכשיו'.

חלפו כשעתיים. קול עמום קרא לי מהבור. התקרבתי והבטתי פנימה. צמד עיניו התעגל כירחים  ושיניו הבוהקות רקקו בעודן קוראות לי מהתחתית. "תראה כמה נקי. אבל תסתכל למטה" – השפיל ראשו לערוץ שחרחר ועגמומי שרבץ מתחתיו – "מים עומדים, אין זרימה. כי איזה זבל גדול תקוע לו שם בפנים" - הורה לעבר פתח ענק שלמולו. "יא וואלד. תביא לום ותרד".  נפעם, נטלתי את הלום וירדתי בסולם הברזל. אימה אחזה בי כשניצבתי בקרקעית. ניחוחות מעופשים עלו ממנה אך על כולם העפיל ריח חמוץ-חריף, שהיה כה קרוב, שנשף בעורפי. זה היה ריחו שלו.  "יא גבר, תסתכל בפנים" – הסתכלתי לתוך צינור שאכן גודלו היה כמנהרה. "לא פה אהבל, זה יציאה זה! פה!" הורה על הצד. סבתי וראיתי מולי גבבה עצומה, תערובת של עיתונים מרקיבים, קווצות שיער, קרעי ניילון ובדים שנבעה מפי צינור עצום ממדים וזרתה פלצות לעברנו. "מא תחף" – לחש באוזני והניח ידו הגדולה על כתפי. חשתי בצמרמורת קלה שהפכה לאיטה לתחושה של נועם מפרכס. הוא נטל את הלום מידי ואזי הרפה מכתפי. חשתי בהקלה. "זה זבל גדול" – שב ואמר לי – "אבל יש בו הרבה אויר, כאלו זה משחק בשביל חאלד" – הוסיף בעודו מתגרה בו עם הלום. ואמנם, מוץ  וגבבה, נישלו והתעופפו לכל עבר. ציפיתי לנחשול אדיר שישטוף אותנו בסערה אך תחתיו נבעו מי אפסיים שהלכו  והתמעטו. חאלד הביט בזרם שעצר מלכת, וקיבץ גבותיו במחשבה עמוקה. 

"אני מריח פה חרא. חרא קטן. דבק!" – זורר פתע אש ואחר התרכך והוסיף בטון של ידען – "יש זבל גדול אבל החרא הקטן שמסתתר מאחורי הזבל הגדול הוא זה שסותם באמת את הסיסטם של העירייה. זה חרא שנדבק חזק לדפנות, זה חרא חלק. פה לא יעזרו לא לומים ולא צעקות, יא חביבי, פה צריך למרוח, יענו להחליק" – החליק בידו במן תנועה עגולה של רקדנית. "ילד שלי" – סח לי ברכות – "לך, תעלה למעלה, תחבר את הצינור שהבאנו לברז, תפתח ככה לא הכי חזק ותחזור".

זה אך שמעתי את ההוראה, הזדרזתי לטפס בסולם, כשאני חש בהקלה שהפכה לרווחה משניצבתי על פתח הבור. נשמתי מלוא ראותי. אך זמני היה מוגבל. ניגשתי, אפוא, לצינור הגומי המגולל שנשאתי עמדי, התרתי אותו, חיברתי אותו לברז סמוך, פתחתיו ואזי שבתי בחשש אל הפיר. כך, בעודי יורד, כשהצינור משתלשל לו מבין רגלי ומתיז ניצוצות של מים טהורים, חשתי שהד עמום עולה מבפנים. ניצבתי על הקרקעית. התבוננתי סביבי. רפש המים שתק מתחת לרגלי ומסביב הייתי סכוך במעטפת הבטון הריקנית. הסתכלתי לתוך הצינור-מנהרה. המעטפת המאפירה הלכה ודעכה לתוך חשכה גמורה. "חאלד" – ליחשתי ופתע הרגשתי בריח חמוץ-חריף נושף על עורפי. הוא חיבק אותי מאחור, חשתי בהתקשות זערורית בעוד הצינור שבידי יורה מימיו לפנים. חלפו שניות.

 "יא מסטול.. הסתובב לך הראש?" – צעק באזני לבסוף – "אתה לא זוכר, זה צינור של כניסה לא של יציאה" – אחר שיחרר אחיזתו בי בגסות, ורחק. סבתי. ראיתיו פונה לצינור שבצד ומקושש ככלב מיומן אחר הריח. הלכתי אחריו. החשכה הלכה וגברה ובאפי עלה ניחוח דקיק אך נוקשה. "פה" – הוא לחש בעודו מורה על עיקול פנימי. התבוננתי ומבעד למעטה החשכה צף ועלה גוש בצקי, חלקלק ולחלוחי. אכן חרא, חרא חום ומהביל, חרא אמיתי!

חאלד נטל את פי הצינור מידי, השתופף, שם אצבעו על פיו והתיז קילוח דקיק ועדין אל תחת גחונו. החרא לא זע.  חאלד  צמצם עוד את פי הצינור והתיז קילוח כסוף ותובעני אל מתחת לאותו גחון סרבני. אט  ראיתי כיצד רוטט הגוש במן עונג קופצני כשלבסוף הוא נפרד באדישות מהקירות. דומה היה שהחל לשייט, בתחילה: בהיסוס, מבלי דעת, ואזי בביטחון מתגבר. זרם מעופש ועולז האיץ בו מאחור. מרחוק  נשמע קול, קול שהדהד בעוד הוא מרעים לכל אורך הצינור. משהו נבקע. והנה אור! הבזק של אור הבליח ממעמקי הצינור.

 "יא סאלאם!" – זעק בעודו מאגרף כלפיו את זרועותיו המגוידות. והנה התפוגג המעטה המשמים, והנה נמצאנו ברחוב ובו חנויות, דגלונים, מעקות מכסיפים. בלב הרחוב התגעש לו נחל ובו סירות לבנות מפרש. הילכנו לנו, כך, בין העוברים והשבים, אולי פסענו על שטיח ארגמני נעים לעבר אלומת אור צנועה, צופנת תעלומה, והתעקלנו  לאן שהוא. יצאנו מהפיר.

השמים האפירו ורוח ערב צמררה את פני המיוזעים. חאלד שב וגולל את מכסה הבטון הכבד על פי הבור, בעוד הוא מצווה עלי לגולל את הצינור ולאסוף את הטורייה  והדליים.  אחר-כך עשינו דרכנו חזרה למחסן העירוני. כשהגענו, חימם  פינג'אן, הציע לי ספל קטנטן וכשעיריתי תוכנו סיכם: "אל יום עשינו עבודה חשובה, יענו הכל זורם! אבל תכניס טוב טוב לראש: תמיד יהיו סתימות. זבל הולך וזבל בא. חרא זה יותר קיבעוני. וזה טוב, כי גם אנחנו עמוק בתוך הסיסטם הזה".  אחר-כך  סקר את בגדי המטונפים מכף רגל ועד... ופלט:"איכסה עלייק!"

לא, לא רציתי לחזור, ולמחרת כבר ישבתי עם אבא על המרפסת הפונה לגינה. אימא ניכשה עשבים שוטים בעודה מפזמת בדאבון לב: "הגברים הנחמדים שלי לא רוצים לעבוד". היא חבשה מכנסי ג'ינס מרופטים.

אני הזונה שחיפשת

אך ההכרה מסרבת לחדור

שהחיפוש נגמר

ואפשר לשבת בשקט

לתת לחרמנות לחדור לוורידים

להתנפח ולבלוט עד פיצוץ

עכשיו לא הזמן להגיד שלום
אלא להילחם בתשוקה טהורה.

"זה" חזר, ודווקא עכשיו, כשאיה צריכה את כל כוחותיה לטיפול בנכדתה הראשונה, גילי. לשאת אותה, לשיר לה, להסיע בשבילי החתחתים של המושב, למעלה, למטה, בזהירות, שלא תאבד את שיווי המשקל בעגלול, בעמידה, בישיבה, שעדיין אינם יציבים במיוחד.

הנסיעות למושב השכם, שלא לאחר את הרכבת, הויכוחים אם נהגי המוניות שלא רוצים להסיע את סידני:

- קבלתי טראומה מכלב אז אני לא מסיע כלבים.

-  כלבה כזאת קטנה מאיימת עליך?

- אני אזמין לך מישהו אחר (במקרה הטוב).

מתקשר:

- אתה מוכן לקחת נוסע עם כלב?

- אל תגיד כלב! תגיד כלבה קטנה על הברכיים!

ופעם אחרת כשנלחצה: אני אאבד את האוטובוס! הלוואי שכלב יישך אותך! הלוואי שכלב יישך אותך! הלוואי ש..." וזה עבד.

וסידני חדשה אצלה. איה צריכה לסחוב אותה על הידיים בגלל שהיא סובלת מפחדים וטראומות. למה? הכדורים שאורי נתן עזרו קצת. אבל עדיין, לסחוב עם החבילות עם הסירים והצעצועים, טבעות מושחלות על מוט, ספרים. האם אגמור היום לסרוג את האפודה?

ובתוך כל זה, "זה" חזר.

קודם, כשנהגה לצוף בחדרה, שהוא גם הסלון שלה, חדר האוכל, חדר הטלוויזיה שלה, בבדידות הסטודיו שלה לא באה המחלה, סבלה מבריאות שלמה עד להכעיס וכל מחלותיה היו "טלפוניות":

- יש לי חום, לא תוכלו לבקר עכשיו!

- לא אוכל לבקר אותך!

- לא אוכל להגיע לפגישה, לטיפול...

ככה זה נמשך עד לסוף הגבינה והלחם. עד טיגון לביבות מקמח ומים זמינים כמוצא אחרון. אז היא לא באה לשעשע אותי ודווקא עכשיו? וכבר הייתה חייבת לתת דעתה על התרופות החדשות. מסתבר שהישנות לא מועילות מעבר הקלה לטווח קצר ולאחר התקפות חוזרות ונשנות במשל שבועיים הלכה לרופאה.

- קחי רקסיס וגם אוקסיס ומשהו למניעה, רשמה הרופאה בהירוגליפים זריזים

- אני לא רוצה מניעה, ניסיתי לפני שלושים שנה ולפני ארבע שנים והם רק מעודדים את זה.

- אך לפני הכל נעשה לך א.ק.ג וזריקת הרגעה.

- האחות אווה עשתה לי א.ק.ג. לפני שנכנסתי אליך.

- עכשיו תעשה לך זריקת סרקוזין ותרגישי מיד יותר טוב.

שועלה ותיקה, איה ב"זה", וביקשה א.ק.ג. איך שהגיעה לשם.

- שלושים שנה לא הייתה לי התקפה... 

- כתוב פה 2003!

- לא כזאת! הרקסיס תמיד  פתר את הבעיה!

- יש לך מזרק סרוקסין?

- לא. תרמתי את המזרק של אבי ז"ל לבית שרה ו...

- קחי סולווקס בשביל השיעול היבש.

- הוא מדבק?

חשבה מיד על התינוקת.

- לא.  

הרוקח שהביא לה את הרקסיס ואת האוקסיס, שאל אם יש לה מזרק סרוקסין.

- תרמתי ליד שרה, אולי אשאל מהם.

- בשביל מה לך? יש מבצע. מאה שקל במקום שלוש מאות ושישים!

- כמה זמן המבצע?

- לא יודע. נמשך כבר הרבה זמן.

- אני אחשוב עד יום חמישי. אני רוצה גם דקסמול צינון.

- קחי דקסמול סינוס. יש בו אותם חומרים ועוזר גם לשיעול.

- הסולווקס לשיעול ויש לי נטייה לנזלת.

- קחי! זה אותם חומרים.

לקחה. היא האימא של המושפעות כשצריך להרגיש טוב בשביל הנכדה שלה גילי. כשועלה ותיקה חשבה שהזריקה שעשו לה היום, תחזיק מעמד, תפתור את הבעיה יחד עם היתר וזהו. ולא הוא.

הכדורים הקלו מעט את השיעול. הרקסיס היה חדש. הקודם פג תוקפו. ניסתה להתמיד במדיטציה מלאה בשעות מוזרות, ארבע בבוקר, העיקר לתפקד.

כשהגיעה הביתה מתנשמת לא הצליחה להפעיל את מכשיר האוקסיס. בהיסטריה מתגברת ובידיים רועדות ניסתה לקרוא את ההוראות. לשים חומר במחסנית? למה לא רשמו לה את החומר? אולי הרוקח שכח לתת, מרוב שניסה למכור לה את המזרק והדקסמול סינוס? יש לו רווח מזה? מה אעשה? מדיטציה.

חיכה לה כיור מלא כלים ותוך שעה יש לה שיעור פרטי במטבח, כי הסלון אפלולי. לבשה אפודה חמה חדשה, שחזיתה הייתה מרוססת מים בתום שטיפת הכלים. אלה לא חלחלו דרך האפודה אל גופה, אז השאירה אותה להתייבש. בשש ועשרה התקשרה לתלמיד, שזכר שעליו לבוא בשבע. טוב, אמרה בלבה. היא תספיק לקפוץ לבית המרקחת ולקנות את מזרק הסרוקסין. היום פתוח עד שבע. אספיק לחזור לשיעור. לקחה עמה את מכשיר האוקסיס, כדי שהרוקח יסביר לה את השימוש.

- זה נכון שהרופאה הייתה צריכה לרשום למזרק הסרוקסין?

שועלה ותיקה לומדת חוקים חדשים.

- נכון. הרופאה שם, אולי תספיקי. אין חומר לאוקסיס. הוא כמעט בלתי מורגש. סיבוב קטן ימינה ואחר-כך שמאלה עד שזה ננעל ואז לנשום את הגרגרים הבלתי נראים.

- ימינה, שמאלה עד ששומעים קליק. זה כמו הסנפה של סם. זה עוזר?

עם האוקסיס, אולי יכלה לחסוך את המזרק? את השיעור נאלצה לדחות בטלפון הנייד. רצה בשביל המרשם לחומרי המילוי של המזרק: חצי סיסי סרוקסין ומי מלח. עדיין לא ידעה להשתמש במזרק המורכב, שהיה לה חדש וזה הסתיים כמעט בקומה. הזמינה רופאה הביתה בליל שישי שהזריקה לה סרוקסין והסבירה לאיה ששכחה להסיר שסתום מרכזי במזרק ולכן לא עבד. 

וביום ראשון בבוקר טיילה עם נכדתה גילי בעגלול בשבילי המושב הירוק והפורח, כשסידני, הכלבה התשושה שוכבת ליד התינוקת, מאזינה יחד אתה ל"אילו ציפורים היו דוברות כבני אדם/ איזה ספורים...".

הָרֵיחַ הַמָּתוֹק הַזֶּה, מֵאַיִן הוּא בָּא

לֹא אֵדַע

נִיחוֹחַ סִיגָר מָהוּל בִּקְטֹרֶת

הָרוּחַ מַגִּישָׁה אוֹתוֹ לְאַפִּי

עָדִין כְּמוֹ שְׁבִיס מֶשִׁי סָפוּג בְּנִיחוֹחוֹת שְׂעָרָהּ שֶׁל אִשָּׁה יָפָה

הָרֵיחַ הַמַּרְטִיט הַזֶּה

פַּעַם בָּא מֵהַמִּזְרָח

פַּעַם מֵהַמַּעֲרָב

פוסטים מהגולה הדוויה ברלין

כאן

שבת שלום,

בברכה, נתי אורנן

סרט חדש של וים וונדרס (טריילר):

הכינוי "שמאלני" נשמע לרוב מפי אנשי ימין ושמאל כאחד. הוא שכיח בשיח הישראלי, מופיע במילונים שונים ולכאורה הרי הוא לגיטימי. אבל במקורו שמאלני הוא כינוי גנאי ונועד להקטין את שיעור קומתו של אותו אדם או גוף. כינוי עממי חדש יחסית, שנולד על ברכי שמאלני הוא סמולני, שיש בו יותר משמץ של חשש לחשד שהאומר אותו מתכוון לעורר את ההקשר עם סמאל, הלוא מלך השדים, לא עלינו, בעולמה של הקבלה היהודית.

לדוגמא: הכינוי סמכותי כוונתו בעל יכולת להטיל מרות על אחרים, ואילו סמכותני מתייחס למי שעושה שימוש לרעה ביכולתו זו. כך שמאלי בהקשר חברתי, הוא בעל השקפת עולם מסוימת ושמאלני הוא כינוי גנאי שכוונתו הקְטָנָה של אותו אדם או גוף. על פי גישה זו אפשר היה במקביל לכנות איש ימין, ימני, ואילו מי שמבקש להעריך אותו באופן שלילי יכנה אותו ימינני, אבל זהו ביטוי קשה ולא מובן, ואין לנו כוונה להקטין שיעור קומתו של אדם זה או אחר, אלא לקבל את דבריו ומעשיו, או לדחות אותם.

ועל כן, ראוי לומר "ימני" או "שמאלי", "איש ימין" או: "איש שמאל".

(תגובתה של רות אלמגור-רמון, יועצת הלשון ברשות השידור, 27.1.2011)

שלום אמיר,

לא היה כל שינוי במונחים האלה.

משום מה לא נוצרה צורה מקבילה ל"שמאלן" בתחום הימין.

שמאלי, ימני - קביעות אובייקטיביות - לפחות מבחינתו של האומר זאת;

שמאלן, שמאלני - אמירה שיש בה הערכה (שלילית).

אף על פי כן איני רואה קושי בשימוש ב"שמאלן", "שמאלני".

בברכה,

רות

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 11.02.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

מאיה אלרון והלהקה

מה יהיה?

יהיה אלבום בכורה טרי וחם למכירה. יהיו שירים מהאלבום ועוד כמה. יהיה חשמל באוויר, וחגיגה גדולה! ויהיו:

מאיה אלרון - שירה. ישי זומר - בס. טל כוכבי - תופים. יואב יינון - גיטרות. זיו לביא - קלידים.

יום רביעי 23 פברואר, 20:30 - 23:30

מיקום: אוזןבר. קינג ג'ורג' 48, תל-אביב. מחיר כרטיס: 40 ש"ח.

שתפו והשתתפו בשמחה...

לדף השירים: http://mayaelron.bandcamp.com/

לאתר: http://www.mayaelron.com /

"משחק מהחיים" – מבית היוצר של תיאטרון פלייבק 

תיאטרון סיפורי חיים ואימפרוביזציה. חוויות הקהל והסיפורים האישיים של הצופים

הופכים לרצף של סצנות תיאטרליות, דימויים ורגשות, בידי קבוצת שחקנים מיומנת ומנחה. מפתיע, מרגש, מצחיק, נוגע ובלתי נשכח.

מנחה: אביבה אפל. מוסיקאים: איתי אורן, נעם רפפורט, עידו זלזניק

שחקנים: הילל שמעון, נורית שושן, ערן יעקובי, רינה לביא, שושה קסטנברג, שירלי ליגום

מוצ"ש, 26.2.2011, בשעה 20:30,

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

"יומן ההיריון שלי"

ע"פ ספרה של הילה שרעף גלסר

במהלך הכתיבה התפרסם היומן אחת לשבוע באיגרת השבועית של תיאטרון החדר בעריכת אמיר אוריין.

אישה נכנסת להיריון ומתכננת לידה טבעית. היא נתקלת בנורמות חברתיות המאיימות על חופש הבחירה שלה. במהלך ההיריון היא מגלה שהביקורת שלה אינה מופנית רק כלפי הממסד והחברה, אלא גם כלפי עצמה. כדי לחוות את חוויות הלידה כפי שהיא מבקשת, עליה להישיר מבט אל כאביה הנפשיים והפיזיים ולפרוץ את גבולות עצמה. בתוך הכאב הגדול היא מגלה עוצמה, שמחה וכוחות גדולים שלא ידעה כי קיימים בה.

"לא בעצב כי אם בשמחה, בריקוד ובשירה, נלד את עצמנו, ואחר כך את ילדינו".

עיבוד למחזה: רינה לביא, הילה שרעף גלסר

משחק: הילה שרעף גלסר

בימוי: רינה לביא

ייעוץ אומנותי: אמיר אוריין

יום ד', 9.2.2011, בשעה 21:00,

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

הקטע הבא צולם בחדר:
 

"בטולות שידוך"

מיכל ורד וחנה אזולאי-הספרי כתבו את המחזה בהשראת הסיפור שהתפרסם בעיתונות בשנת 1978, על שתי אחיות ממאה שערים בירושלים שהתאבדו. האחת עומדת לפני שידוך והשנייה מבוטלת שידוך. הן מגלות בתוכן יצרים טבעיים שכמעט ונשכחו ויצרים שפורצים את מסגרת התרבות השמרנית בה הן חיות.

מחזאיות: חנה אזולאי-הספרי ומיכל ורד. בימוי: אפרת נתניאל. במאי בפועל: יניב מויאל. משתתפות: הילה מצקר וליאת קיסלוביץ

יום ה', 17.2.2011, בשעה 21:00,

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

"זה מסתובב"

התנגשות אלימה וחסרת פשרות בין שני אנשים הכלואים יחדיו במוסד טיפולי, ב"תא להסתכלות ממושכת". האחד מדמה כי הוא הסופר פרנץ קפקא והשני מדמה כי הוא בנימין זאב הרצל. העלאתו המחודשת של המחזה הינה מחווה ליוסף מונדי, יוצר ישראלי ייחודי וחתרני, אחד מאבותיו הרוחניים של תיאטרון הפרינג' הישראלי. 

מאת: יוסף מונדי. בימוי עיבוד ותפיסת חלל: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: אמיר ירושלמי, מוטי רוזנצוויג ורונן יפרח. 

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.   

יום ב', 21.2.2011, בשעה 21:00, יום ג', 22.2.2011, בשעה 21:00,

יום ד', 23.2.2011, בשעה 20:30

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

מות הדרוויש - יריית ההמשך

יצירתה החדשה של  סמדר יערון

יום ה', 3.2, בשעה 20:00, תיאטרון תמונע

מפגש מתריס בין מחול ואנסמבל צעצועי מלחמה. המחול מוצא מהקשרו המקובל וממוקם בתוך זירת מלחמה משחקית שבה מיטשטש הגבול בין משחק וסכנה. מחול נועז המחבר בין האימהות והכיבוש - מחדר התינוקות לחדר החקירות, בין אם לבנה ובין הרוחני לכוחני. שני רקדנים ואנסמבל צעצועי מלחמה בתוך המחול התמידי של סקס, לידה, הורות ומוות.

"סצנה תיאטרלית חזקה... תיאטרון-תנועה אנטי מלחמתי... עתיר דמיון ונע בין הזוועה להומור..". רות אשל / הארץ

מאת ובבימוי: סמדר יערון  / יוצרים ומבצעים: סמדר יערון ורן בן-דרור

מחיר מיוחד - לתלמידים וסטודנטים למשחק ולמחול!

50 ₪ בציון קוד 111, תיאטרון תמונע, שונצינו 8 ת"א.

לפרטים והזמנת כרטיסים חייגו עכשיו! 03-5611211

מצפים לבואכם

פורום אמנויות הבמה בפרינג'

שלום לכל חברינו העוסקים במלאכת האמנות הפרינג'אית, הפורייה והענפה.

אנו פונים אליכם לקראת אסיפה ראשונה לגיבוש הרעיון להקמת הגוף - פורום אמנויות הבמה  בפרינג'.

כידוע לכם, פעילות הפרינג' מהווה את רוב פעילות התיאטרון בארץ ומהווה ברוב המקרים ראש חץ ועמוד אש בכל הנוגע לשפה חדשנית, מקוריות, יצירתיות ותעוזה אמנותית.

לצערנו, מצבנו הכלכלי ומיקומנו בתחתית סולם החשיבות בממסד גרם לנו במשך השנים לפתח יכולות מדהימות של הישרדות בתוך הכאוס התרבותי ותלאות הממסד, וכל ניסיונות העבר להתאחד לא צלחו מעבר לשתים-שלוש פגישות במקרה הטוב ביותר.

הפחד שלנו מפיזור הלחימה בממסד גרם לנו להסתגר בתוך עצמנו ולנסות לשרוד ככל שניתן. כיום, אנו עומדים בפני מצב בלתי אפשרי בו הממסד מגיב אך ורק לגופים חזקים ורוב פעולותיו הן בגדר - החזק שורד, פעולות שאפילו מעודדות גישה זאת לצערנו. הממסד בפעמים רבות בוחן פעילות איכותית בפרמטרים כמותיים, דבר שמשאיר אותנו, יוצרי הפרינג' במעמד חלש ונחות מהגופים הרפרטוארים.

גם אנו, כמו איגוד הבימאים, איגוד מעצבי הבמה, פורום מנהלי מוסדות התרבות ועמותת הכוריאוגרפים, מבינים היום שללא פעולה תקיפה, ממוקדת, שחוזקה באיחוד הכוחות שלנו, לא נצליח להחזיק מעמד.

אין סיבה בעולם שלא נאחד את כוחותינו ונדאג ביחד להשגת הגורמים המשותפים לכולנו - העלאת תקציב הפרינג' במינהל התרבות, יצירת תשתית שיווקית משותפת, ייצוג הולם בכל המקומות הממסדיים (חשיפה בינלאומית, ישראדרמה וכ"ו), ובעיקר - הגנה הדדית ושיתוף פעולה הדדי בתוך מסגרת הפרינג' שתאפשר קיום מכובד ויציב.

הנכם מוזמנים לאסיפה הראשונה שתיערך בצוותא, ביום שישי 4/2/2011, 10:00

סדר יום:

דברי פתיחה/ יוסי פרוסט, יו"ר הנהלת פרס הפרינג'. פאנל מקצועי, סקירת הקמת גוף מוביל ככוח משותף. דיון פתוח. חלוקה לועדות. סיכום.

דמי רישום להחזר הוצאות אסיפה זו: 20 ₪, הכינו כסף מראש.

בבקשה אשרו בואכם בדוא"ל: yossifrost@gmail.com

מחכים לראותכם

ועד המנהל פרס הפרינג'

(העברה: ניר דוד)

קולנוע פרינג'

שלום חברים,

בחודש מרץ 2011 תחל את פעילותה "קולנוע פרינג'", מסגרת חדשה לתמיכה בקולנוע ישראלי עצמאי דל תקציב, שהקמתי יחד עם שותפי אלעד פלג. הפרויקטים יוגשו דרך אתר האינטרנט של קולנוע פרינג', וימוינו לפי שיטת ניקוד ייחודית. ההפקות הזוכות יקבלו חבילת שרותי הפקה (ציוד, משמרות עריכה, יח"צ ועוד) ומענקים כספיים.

לקראת פתיחת ההגשה במרץ, אנו מקיימים מפגש חגיגי עם יוצרים וסטודנטים לקולנוע בסינמטק תל-אביב, שבו נציג את החזון של המסגרת ואת נוהלי ההגשה המפורטים, וכן נענה על השאלות של המגישים הפוטנציאליים.

לאחר המפגש תתקיים הקרנת בכורה של הסרט החדש והמרגש "מי אתה בשבילי" של דרור רשף, שיקדים להקרנה הרצאה קצרה על מאפייני תהליך ההפקה של סרט עצמאי דל תקציב.

המפגש יתקיים בסינמטק תל-אביב ביום שישי ה- 4.2 בשעה 12:45.

הכניסה חופשית, בהרשמה מראש ב- cinema.fringe@gmail.com.

אשמח מאוד לראותכם ואודה לכם אם תעבירו את ההזמנה הלאה.

שלכם,

מרט פרחומובסקי

יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי ב - 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח - ראשון ב-10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו

לשלוח מייל לכתובת : yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות,

תגובות והצעות ניתן לפנות במייל: yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

--------------

תיקון מחשבים

שחר נגר, 050-7648002. nshachar@bezeqint.net

--------------

שיפוצים

יניב מויאל משפץ דירות ובתים.

הנחות למכותבי האיגרת השבועית של תיאטרון החדר: 0523-868338.

--------------

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

--------------

-------------- -------------- --------------