כמו בפרט מתמונה של מרק שאגאל, ניצבת הכנרת הרוסייה הזקנה לצד הכספומט של בנק דיסקונט בדיזנגוף סנטר ומנגנת. היא בדרך כלל ניצבת שם משעות הצהריים ועד שמחשיך, אז בדרך כלל מחליף אותה נגן חליל צד שאוזניים מקצועיות אמרו לי כי הוא שוחט קלאסיקות למען הכלל, או נגן גיטרה זקן, שעליו אינני יודע דבר. עליה אני יודע הרבה מאוד, יום אחד הרימה את ראשה ופנתה אליי בעברית השבורה מעט שבפיה, משום שפניי אמרו לה שאני אדם טוב, ואני, שיש לי חולשה לכלי מיתר ונגנים –  אינני יכול לתת נדבה לאדם שלא עושה עם עצמו דבר – עמדתי והקשבתי. בקולות של כלים אינני מבין דבר, אך בקולות של בני אדם כן. לעיתים שאלה אותי על חוקי מתמטיקה. לעיתים על הנכד שהייתה לו בעיה רפואית והוריו התביישו לקחת אותו לטיפול. אהבתי להקשיב לסיפוריה. מה שסיים את הקשר בינינו היה שספרה לי כי בנדבות שקבלה היא קנתה לנכדה שולחן ביליארד. האם זו צביעות מצידי לצפות שנדבותיי לא ילכו על מותרות אלא על צורכי קיום בסיסיים? מכל מקום, מאז לא שעיתי לה, וכמו חברים שהחיים הפרידו ביניהם, כשאני עובר אני לא משאיר לה נדבה והיא לא מרימה את ראשה. נעשיתי פטרון דמיקולו של נגנית צ'לו אחרת, ליד כספומט אחר של בנק דיסקונט, ברחוב אבן גבירול. לעיתים מחליף אותה שם רוסי ג'ינג'י חולה איידס, אבל עליו, אינני יודע דבר.