על כתפי האחת היה מגולל צינור, על האחרת הייתה מונפת טוריה, לראשי כובע טמבל, ורגלי טבלו במגפיים ענקיים. נימה של קורת רוח עלתה בי. צעדתי אחריו. הוא, שיערו שחרחר, נשא שני דליים בידו האחת ובאחרת אחז בלום אימתני. הימים היו ימי קיץ. השמש קיפחה ממעל ואד בלתי נראה התערבל ועלה לשמים. גברים צרובי שנים ונשים מיוזעות היו פוסעים על-גבי המדרכות. הגענו לפינת הרחוב.
"כססס" – הוא התסיס מבין שיניו. ואמנם ריח חשוד הסתנן גם לנחיריי. הוא פנה בעקבותיו ואני בעקבותיו. והנה נמצאנו ברחוב צדדי. הריח הגוהר, התעפש בחמסין והלך וכפה נוכחותו. והנה לצד הכביש, במקום בו נשק לאבן שפה, הבחנתי בזרזיף שחרחר וסמיך. נרתעתי. "יא וולד" – אמר – "למה מפחד, זה כולו ריח אויר" – הפריח חיוך ליונים שחגו ממעל. הזדקפתי אפוא וצעדתי בעקבות הקילוח. והקילוח הפך לאיטו לנחל עמום שאי-אילו חריונים בגוון הבז' צפו על פניו.
"כססס" – שמעתי שוב. זה לא היה הוא. קרבתי והנה אני רואה ביעבועים מתסיסים ארס משולי מכסה בטון ששכן בלב המדרכה. בחנתי את המראה בחומרה. "יא גבר" – אמר לי – "זה עבודה חפיף, מוציאים מכסה, מוציאים מיץ של חרא, ואז מגיעים למנהרות". "למנהרות?" – נזעק בי דבר-מה. "כן, מנהרות יפות" – הבהיק אלי שיניו. חלפו שניות ואז התרכך קולו: "אל תפחד" – סח לי – "כולו צינורות! הכול עובר דרך צינורות, זה סיסטם של עירייה" – אמר לי בחומרה ואזי הוריד את הדליים, כרע על ברכיו, השחיל את הלום בחור שבשולי מכסה הבטון, טלטל אותו מטה ומעלה, ובאבחה מתבקבקת ביתקו ודחפו לצד. קול התסיסה קרב ועלה ואזי ניתזה מן הלוע הפעור מזרקת שאול בועתית, סמיכה, שהתפקעה והשתלחה לכל עבר. פעור-פה הבטתי במראה.
"לא לחלום ילד" – אמר לי בשעה שהיה מערה מלוא דלי ממי האפסיים ומושיטו לידי. "יאללה, קח, תשפיך מהצד השני" – הורה על נקיק שהזדחל כלטאה בינות לבניינים האפורים. נטלתי בולע עלבוני את הדלי, אצתי לצד השני ובהינף זרוע הטלתי את המים. ראיתי כיצד ניגר הנוזל השחור והיאך נמלט מתוכו מקק מבועת, אל בין חשרת העשבים שמסביב. "אין זמן ילד" – צעק אלי מן הצד השני. ניגשתי בבהילות הנחתי את הדלי הריק, נטלתי את המלא, רצתי, הטלתי תוכנו, שבתי ונטלתי את הבא.
הזיעה ניגרה מחולצתי. ראיתי איך יורד מפלס המים, וכיצד הוא יורד עמו יחדיו. רק זרועו המגישה לי את הדליים עוד בצבצה. ובעודי מתנשף עלה בי הרהור: זו עבודה שאימי סידרה לי בפרוטקציה לכבודו של החופש הגדול. ממש עבודה 'מדליקה'. ממש דרך מהממת להעביר בה את החופש הגדול. ניגבתי מצחי בשעה שנזכרתי שאך שבוע לפני-כן, שילחה לי ולאבא הערה בזו הלשון: "הגברים שלי יושבים במרפסת בזמן שאני עובדת" . אימא נהגה תמיד לחבוש מכנסיים 'כן, אימא, לו היית רואה איך אני עובד עכשיו'.
חלפו כשעתיים. קול עמום קרא לי מהבור. התקרבתי והבטתי פנימה. צמד עיניו התעגל כירחים ושיניו הבוהקות רקקו בעודן קוראות לי מהתחתית. "תראה כמה נקי. אבל תסתכל למטה" – השפיל ראשו לערוץ שחרחר ועגמומי שרבץ מתחתיו – "מים עומדים, אין זרימה. כי איזה זבל גדול תקוע לו שם בפנים" - הורה לעבר פתח ענק שלמולו. "יא וואלד. תביא לום ותרד". נפעם, נטלתי את הלום וירדתי בסולם הברזל. אימה אחזה בי כשניצבתי בקרקעית. ניחוחות מעופשים עלו ממנה אך על כולם העפיל ריח חמוץ-חריף, שהיה כה קרוב, שנשף בעורפי. זה היה ריחו שלו. "יא גבר, תסתכל בפנים" – הסתכלתי לתוך צינור שאכן גודלו היה כמנהרה. "לא פה אהבל, זה יציאה זה! פה!" הורה על הצד. סבתי וראיתי מולי גבבה עצומה, תערובת של עיתונים מרקיבים, קווצות שיער, קרעי ניילון ובדים שנבעה מפי צינור עצום ממדים וזרתה פלצות לעברנו. "מא תחף" – לחש באוזני והניח ידו הגדולה על כתפי. חשתי בצמרמורת קלה שהפכה לאיטה לתחושה של נועם מפרכס. הוא נטל את הלום מידי ואזי הרפה מכתפי. חשתי בהקלה. "זה זבל גדול" – שב ואמר לי – "אבל יש בו הרבה אויר, כאלו זה משחק בשביל חאלד" – הוסיף בעודו מתגרה בו עם הלום. ואמנם, מוץ וגבבה, נישלו והתעופפו לכל עבר. ציפיתי לנחשול אדיר שישטוף אותנו בסערה אך תחתיו נבעו מי אפסיים שהלכו והתמעטו. חאלד הביט בזרם שעצר מלכת, וקיבץ גבותיו במחשבה עמוקה.
"אני מריח פה חרא. חרא קטן. דבק!" – זורר פתע אש ואחר התרכך והוסיף בטון של ידען – "יש זבל גדול אבל החרא הקטן שמסתתר מאחורי הזבל הגדול הוא זה שסותם באמת את הסיסטם של העירייה. זה חרא שנדבק חזק לדפנות, זה חרא חלק. פה לא יעזרו לא לומים ולא צעקות, יא חביבי, פה צריך למרוח, יענו להחליק" – החליק בידו במן תנועה עגולה של רקדנית. "ילד שלי" – סח לי ברכות – "לך, תעלה למעלה, תחבר את הצינור שהבאנו לברז, תפתח ככה לא הכי חזק ותחזור".
זה אך שמעתי את ההוראה, הזדרזתי לטפס בסולם, כשאני חש בהקלה שהפכה לרווחה משניצבתי על פתח הבור. נשמתי מלוא ראותי. אך זמני היה מוגבל. ניגשתי, אפוא, לצינור הגומי המגולל שנשאתי עמדי, התרתי אותו, חיברתי אותו לברז סמוך, פתחתיו ואזי שבתי בחשש אל הפיר. כך, בעודי יורד, כשהצינור משתלשל לו מבין רגלי ומתיז ניצוצות של מים טהורים, חשתי שהד עמום עולה מבפנים. ניצבתי על הקרקעית. התבוננתי סביבי. רפש המים שתק מתחת לרגלי ומסביב הייתי סכוך במעטפת הבטון הריקנית. הסתכלתי לתוך הצינור-מנהרה. המעטפת המאפירה הלכה ודעכה לתוך חשכה גמורה. "חאלד" – ליחשתי ופתע הרגשתי בריח חמוץ-חריף נושף על עורפי. הוא חיבק אותי מאחור, חשתי בהתקשות זערורית בעוד הצינור שבידי יורה מימיו לפנים. חלפו שניות.
"יא מסטול.. הסתובב לך הראש?" – צעק באזני לבסוף – "אתה לא זוכר, זה צינור של כניסה לא של יציאה" – אחר שיחרר אחיזתו בי בגסות, ורחק. סבתי. ראיתיו פונה לצינור שבצד ומקושש ככלב מיומן אחר הריח. הלכתי אחריו. החשכה הלכה וגברה ובאפי עלה ניחוח דקיק אך נוקשה. "פה" – הוא לחש בעודו מורה על עיקול פנימי. התבוננתי ומבעד למעטה החשכה צף ועלה גוש בצקי, חלקלק ולחלוחי. אכן חרא, חרא חום ומהביל, חרא אמיתי!
חאלד נטל את פי הצינור מידי, השתופף, שם אצבעו על פיו והתיז קילוח דקיק ועדין אל תחת גחונו. החרא לא זע. חאלד צמצם עוד את פי הצינור והתיז קילוח כסוף ותובעני אל מתחת לאותו גחון סרבני. אט ראיתי כיצד רוטט הגוש במן עונג קופצני כשלבסוף הוא נפרד באדישות מהקירות. דומה היה שהחל לשייט, בתחילה: בהיסוס, מבלי דעת, ואזי בביטחון מתגבר. זרם מעופש ועולז האיץ בו מאחור. מרחוק נשמע קול, קול שהדהד בעוד הוא מרעים לכל אורך הצינור. משהו נבקע. והנה אור! הבזק של אור הבליח ממעמקי הצינור.
"יא סאלאם!" – זעק בעודו מאגרף כלפיו את זרועותיו המגוידות. והנה התפוגג המעטה המשמים, והנה נמצאנו ברחוב ובו חנויות, דגלונים, מעקות מכסיפים. בלב הרחוב התגעש לו נחל ובו סירות לבנות מפרש. הילכנו לנו, כך, בין העוברים והשבים, אולי פסענו על שטיח ארגמני נעים לעבר אלומת אור צנועה, צופנת תעלומה, והתעקלנו לאן שהוא. יצאנו מהפיר.
השמים האפירו ורוח ערב צמררה את פני המיוזעים. חאלד שב וגולל את מכסה הבטון הכבד על פי הבור, בעוד הוא מצווה עלי לגולל את הצינור ולאסוף את הטורייה והדליים. אחר-כך עשינו דרכנו חזרה למחסן העירוני. כשהגענו, חימם פינג'אן, הציע לי ספל קטנטן וכשעיריתי תוכנו סיכם: "אל יום עשינו עבודה חשובה, יענו הכל זורם! אבל תכניס טוב טוב לראש: תמיד יהיו סתימות. זבל הולך וזבל בא. חרא זה יותר קיבעוני. וזה טוב, כי גם אנחנו עמוק בתוך הסיסטם הזה". אחר-כך סקר את בגדי המטונפים מכף רגל ועד... ופלט:"איכסה עלייק!"
לא, לא רציתי לחזור, ולמחרת כבר ישבתי עם אבא על המרפסת הפונה לגינה. אימא ניכשה עשבים שוטים בעודה מפזמת בדאבון לב: "הגברים הנחמדים שלי לא רוצים לעבוד". היא חבשה מכנסי ג'ינס מרופטים.
