חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.
"אני אוהב עיתון בתול"
הידידות בין נסים (אלוני) ויוסל (ברגנר) בודדה את רותה. היא הרגישה כמו גידול משונה. פעם ישבו שלושתם על ספסל בכיכר מלכי ישראל בתל אביב ונסים הציע ליוסל: "בוא נלך להצגה יומית!" רותה שמחה ואמרה: "יאללה!" נסים אמר: "את - לא!" יוסל הלך לקולנוע עם נסים, והטיף לו בדרך על אכזריותו.
השתיקות בדירה ברחוב מנדלי הדפו את רותה לעזאזל. אסתריאה (אמו של נסים) יעצה לה: "אל תתני לו לצאת ל'כסית' ולחזור בשלוש בלילה". רותה התפלאה: מה זאת אומרת, אקשור אותו? היא הרגישה נאשמת בכך שהוא לא כותב את בגדי המלך. הנה יושב לו נסים אלוני, בכיר המחזאים, ליד השולחן בסלון שלהם, ולא מצליח להתרכז. נסים אמר לה שהוא לא יכול לכתוב בגלל המתח ביניהם.
בחורף 1958, אמרה לו רותה: "אתה לא כותב. אני אלך". גופה רעד מקור, ידיה הזיעו.
נסים אמר: "אבל תדעי, אם תלכי זה יהיה לתמיד".
באביב 1959 לבשה רותה את השמלה הכחולה שנסים אהב, ארזה חלק מחפציה במזוודה, והודיעה שהיא הולכת לבית הוריה.
האם יעצור בעדה? שפופה ולוהטת צעדה לבית הוריה. "ככה לא עושים", חשבה בדרכה ההגונה. כשהגיעה לבית הוריה פתחה לה אמה את הדלת. כששמעה האם מה קרה לבתה, היא הטיחה את גופה ברצפה. אוזניה של רותה בערו. אותו הלילה נרדמה אל תוך מחשבה מעורפלת: "איך הוא נתן לי ללכת דווקא ביום שבו נראיתי יפה כל כך?"
נסים ביקש מרותה שתיקח לעצמה את שלושת אלפי הלירות שעלתה הדירה בדמי מפתח בירושלים, שעוד לא נמכרה, ותשאיר לו רק ספרים. רותה שכרה דירת חדר זמנית ברחוב בר-אילן, ומאוחר יותר רכשה דירה קטנה בדמי מפתח ברחוב גוטליב. אמו של נסים תפרה לה וילונות פרחוניים לדירתה החדשה.
הפרידה הייתה עמומה, לא סופית, כביכול. רותה הצטרפה לפעמים למשחק קלפים עם החברים שלו. כששיחקו פוקר קרה שביקש ממנה כסף בהלוואה, וכולם, גם היא, צחקו. נסים הזמין אותה לקריאת בגדי המלך אצל חברו, מפקדו לשעבר, מרדכי (מור'לה) בר-און, ב-1961, למרות שהיה מאוהב כבר באילנה עדן שהכיר ב"הבימה". כשההצגה בגדי המלך הועברה בשידור חי ברדיו, הקשיבה רותה, שהייתה חולה אז בשפעת, למחזה הבוקע מטרנזיסטור, ובכתה בכי חלוש.
רותה לא נישאה מעולם. היא שימרה את טעם הגעגועים.
בסוף חייו אמר לי נסים אלוני: "היא הייתה האישה היחידה שאהבה אותי". האם דייק? אין לדעת. אבל רותה נשמרה בזיכרונו החשדני כמי שאהבתה לא הייתה תלויה בדבר. היא לא ציפתה שיכתוב לה תפקידים לתיאטרון, ולא ביקשה להתפלש באבק כוכביו.
כשליוותה אותי ביציאה מבית הדיור המוגן, שבו היא מתגוררת מאז גיל שישים, הציעה לי רותה הסעה במכוניתה האדומה ונזכרה שנסים לגלג על האפשרות שתלמד לנהוג אי-פעם. "הוא הצר את צעדי", אמרה. אבל בסוף הנסיעה אמרה גם: "אף אחד לא עשה לי לפרוח כמוהו".
"אני אוהב אישה באהבה שאין לה פרי", אומר ירבעם במחזה אכזר מכל המלך. ימי כתיבת המחזה היו ימי זוגיות נעימה כביכול עם רותה, אבל נסים אלוני הרגיש, מאז חזר מהמלחמה, שאהבתו זרה לו. דמותה של רותה טושטשה מבעד לזכוכית אפלה.
נסים אלוני דומה לירבעם הנאור באכזר מכל המלך, המלך שקולל בקללת האני המוכפל: "מה היה פשעי כי קוללתי לאהוב ולדעת כי לא לי האהבה?"
