האיגרת השבועית

יצירה היא בריאה.
אדם-יוצר בורא לו דמות, מחזה, שיר, סיפור. לחן, תנועה,
והוא הולך ומהפך בהם, לש וטווה, מחבר ומחסר, מחריב ובונה.
כביכול הוא כאותו אל ש"היה בורא עולמות ומחריבן, בורא עולמות ומחריבן,
עד שברא את אלו...
וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"
(בראשית רבה, וילנא, פרשה ט, וכו').

רגע היצירה הוא רגע של התגלות.
פתאום קמה דמות, ולא ביום אחד היא קמה,
אבל ממש פתאום היא מתגלית, והנה היא יצירה.
כביכול, כל העולם פתוח בפניה, עד שתפגוש בעולם.

יצירה היא תופעה מהפכנית.
היא נוטלת מן היש ובוראת יש חדש.
כביכול, עולם חדש אמיץ נפרש בפניה.
היא יוצאת אל קהלה ורגע לפני שזה אמר את דברו, היא מושלמת.

אבל, אומרים חכמינו, רק האל הוא מושלם, אינסופי וגם טמיר ונעלם.
כמו האל גם היא שלמה, כל עוד קיים אותו רגע טמיר ונעלם, שבין יצירה לקהלה.
האל היה הווה ויהיה טמיר ונעלם לנצח, אך היצירה האנושית, רק להרף עין היא כזאת.

והנה רגע מושלם:
מאחורי המסך ניצבת היצירה. לפני המסך ניצב קהל.
הרי זה רגע מושלם של ציפייה.
יוצרים רבים היו מבקשים למשוך רגע זה אל הנצח.
המסך נפתח, ואם אין מסך עולה האור, והשלמות נפרקת לרסיסי יצירה
משתברים לכל עבר.
ברגע זה החלו החיים שלה.

בְּשָׁעָה אַרְבַּע וָחֵצִי אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם אֲפִלּוּ הָעֵץ

מִתְמַתֵּחַ, כְּמוֹ יֶלֶד מָעוֹן שֶׁהוֹרָיו אֵחֲרוּ,

מוּכָן לְהֵחָבֵק בְּכָל זְרוֹעַ זָרָה מְאַמֶּצֶת,

מוֹתֵחַ עֲנָפָיו בְּכָל כֹּחוֹ

נִמְשָׁךְ אֶל כָּל עֲנָנָה חוֹלֶפֶת:

מַהֲרִי, קְחִי אוֹתִי בִּכְנָפֵךְ הַחוֹרֶגֶת,

אַל תַּשְׁאִירִי אוֹתִי לְהַשְׁחִיר עִם הַשְּׁקִיעָה.

בְּשָׁעָה אַרְבַּע וָחֵצִי אֲפִלּוּ הָעֵץ,

וּמָה עוֹד אֲנָשִׁים טְעוּנֵי אַהֲבָה.

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים)

20. תצוה: שמות כ"ז 20 - ל' 10

"ואתה תצוה את בני-ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד".

מאת: דפנה ויוכי
אל: המשתתפים

משתתפים יקרים שלום רב, 

ברצוננו להודות לכולכם על ההשתתפות בתחרות הכרזות לקראת יום השואה תשע"א. עבודותיכם הותירו רושם רב - ברכותינו על כך לכולם.

ועדת השופטים שהתכנסה בשבוע שעבר הורכבה משנים-עשר שופטים: יושבי-ראש הוועדה, דוד טרטקובר - חתן פרס ישראל ופרופ' דן רייזינגר - חתן פרס ישראל וניצול השואה. כמו כן, טרי שרויאר - ראש המחלקה לעיצוב גרפי באקדמיה לעיצוב ולחינוך ויצ"ו חיפה, איציק רנרט - ראש המחלקה לתקשורת חזותית בביה"ס הגבוה להנדסה ועיצוב שנקר,עדי שטרן - ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, יקי מולכו - ראש מכון "האות" בביה"ס הגבוה להנדסה ועיצוב שנקר, וכן, נציגי יד ושם ומשרד ההסברה והתפוצות.  

בברכה,

דפנה ויוכי 

להלן הכרזות שנבחרו על-ידי חברי הוועדה ושמות הזוכים בתחרות:  

את נימוקי ועדת השיפוט תוכלו לקרוא באתר האינטרנט של יד ושם בו הן תופענה בקרוב. 

פרס ראשון: אדווה לוטטי

פרס שני: יעל בוברמן

אני גיבור של גזע מקולל

בוחר לי, בלי בושה

במין פרסונה חדשה

מהירה ומיטיבה לרוץ

שתהפוך בהתמדה

לחיה נמרצת וזריזה

שתעלה, מבלי להתאמץ

אל ראש העץ.

*

אני רוקדת על קיר של נייר
   את השיר שברגלי
    ורושמת  בגיר.

*

משנמחצה רגלו

של האוג הקטן

שמעתי לראשונה את קולו.
 
*

טאי צ'י בגן

התנועות נטלו את איברי
מבלי שארגיש, בהווה נצחי -
האם נהיה כאן בעוד עשרים שנה?

מאיה בז'רנו. לאחרונה יצא בהוצאת קשב לשירה, ספר השירים שלה, "גרגרים".

ג'וֹי הוֹלֶכֶת עַל הַחוֹף כְּדִינוֹזָאוּר טוֹבֵעַ בַּחוֹל,

פּוֹרֶשֶׂת בְּמַאֲמָץ אֶת מְנִיפוֹת וְרִידֶיהָ.

לְרֶגַע פָּרְצָה מִגּוּפָה הַיַּלְדָה שֶׁהָיִיתִי,

עֲטוּרָה מַחְרֹזֶת צְדָפִים.

חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

"אני אוהב עיתון בתול"

הידידות בין נסים (אלוני) ויוסל (ברגנר) בודדה את רותה. היא הרגישה כמו גידול משונה. פעם ישבו שלושתם על ספסל בכיכר מלכי ישראל בתל אביב ונסים הציע ליוסל: "בוא נלך להצגה יומית!" רותה שמחה ואמרה: "יאללה!" נסים אמר: "את - לא!" יוסל הלך לקולנוע עם נסים, והטיף לו בדרך על אכזריותו.

השתיקות בדירה ברחוב מנדלי הדפו את רותה לעזאזל. אסתריאה (אמו של נסים) יעצה לה: "אל תתני לו לצאת ל'כסית' ולחזור בשלוש בלילה". רותה התפלאה: מה זאת אומרת, אקשור אותו? היא הרגישה נאשמת בכך שהוא לא כותב את בגדי המלך. הנה יושב לו נסים אלוני, בכיר המחזאים, ליד השולחן בסלון שלהם, ולא מצליח להתרכז. נסים אמר לה שהוא לא יכול לכתוב בגלל המתח ביניהם.

בחורף 1958, אמרה לו רותה: "אתה לא כותב. אני אלך". גופה רעד מקור, ידיה הזיעו.

נסים אמר: "אבל תדעי, אם תלכי זה יהיה לתמיד".

באביב 1959 לבשה רותה את השמלה הכחולה שנסים אהב, ארזה חלק מחפציה במזוודה, והודיעה שהיא הולכת לבית הוריה.

האם יעצור בעדה? שפופה ולוהטת צעדה לבית הוריה. "ככה לא עושים", חשבה בדרכה ההגונה. כשהגיעה לבית הוריה פתחה לה אמה את הדלת. כששמעה האם מה קרה לבתה, היא הטיחה את גופה ברצפה. אוזניה של רותה בערו. אותו הלילה נרדמה אל תוך מחשבה מעורפלת: "איך הוא נתן לי ללכת דווקא ביום שבו נראיתי יפה כל כך?"

נסים ביקש מרותה שתיקח לעצמה את שלושת אלפי הלירות שעלתה הדירה בדמי מפתח בירושלים, שעוד לא נמכרה, ותשאיר לו רק ספרים. רותה שכרה דירת חדר זמנית ברחוב בר-אילן, ומאוחר יותר רכשה דירה קטנה בדמי מפתח ברחוב גוטליב. אמו של נסים תפרה לה וילונות פרחוניים לדירתה החדשה.

הפרידה הייתה עמומה, לא סופית, כביכול. רותה הצטרפה לפעמים למשחק קלפים עם החברים שלו. כששיחקו פוקר קרה שביקש ממנה כסף בהלוואה, וכולם, גם היא, צחקו. נסים הזמין אותה לקריאת בגדי המלך אצל חברו, מפקדו לשעבר, מרדכי (מור'לה) בר-און, ב-1961, למרות שהיה מאוהב כבר באילנה עדן שהכיר ב"הבימה". כשההצגה בגדי המלך הועברה בשידור חי ברדיו, הקשיבה רותה, שהייתה חולה אז בשפעת, למחזה הבוקע מטרנזיסטור, ובכתה בכי חלוש.

רותה לא נישאה מעולם. היא שימרה את טעם הגעגועים.

בסוף חייו אמר לי נסים אלוני: "היא הייתה האישה היחידה שאהבה אותי". האם דייק? אין לדעת. אבל רותה נשמרה בזיכרונו החשדני כמי שאהבתה לא הייתה תלויה בדבר. היא לא ציפתה שיכתוב לה תפקידים לתיאטרון, ולא ביקשה להתפלש באבק כוכביו.

כשליוותה אותי ביציאה מבית הדיור המוגן, שבו היא מתגוררת מאז גיל שישים, הציעה לי רותה הסעה במכוניתה האדומה ונזכרה שנסים לגלג על האפשרות שתלמד לנהוג אי-פעם. "הוא הצר את צעדי", אמרה. אבל בסוף הנסיעה אמרה גם: "אף אחד לא עשה לי לפרוח כמוהו".

"אני אוהב אישה באהבה שאין לה פרי", אומר ירבעם במחזה אכזר מכל המלך. ימי כתיבת המחזה היו ימי זוגיות נעימה כביכול עם רותה, אבל נסים אלוני הרגיש, מאז חזר מהמלחמה, שאהבתו זרה לו. דמותה של רותה טושטשה מבעד לזכוכית אפלה. 

נסים אלוני דומה לירבעם הנאור באכזר מכל המלך, המלך שקולל בקללת האני המוכפל: "מה היה פשעי כי קוללתי לאהוב ולדעת כי לא לי האהבה?"

I

אכלנו כדי לאכול.

נגענו מתאווה בזויה

ומרצון להיות ממוצעים

אני לא סופר את הספרות בשעון

אבל טפטוף הברז החד-גוני

החתול שטופף בינך לביני,

רמז.

II

האם אנחנו בשר אחד?

הייתי רוצה לומר שאפלולית

החדר הייתה הדבק שהפריד

בינינו. אלא שהייתה זאת

השינה, שלקחה אותי

בחטף

אני המטומטמת סובלת מדימוי ציבורי שלילי, וחבל.

אנשים חושבים על חכמה ובינה ודעת ומיד עולים לנגד עיניהם מראות מרהיבים.

כסף בכל הגדלים והצבעים, מכוניות יוקרתיות, נופשונים מפנקים והרשימה עוד ארוכה.

גם התארים המתלווים לשמות של אנשים חכמים בוודאי תורמים לפיתוי,

הרי ככל שהשם שלך ארוך יותר כך הזין שלך גדול יותר ואתה דגול יותר,

לכולם ברור שכך עובדת השיטה. ופה הטעות!

השיטה עובדת כל עוד החיים יפים, ומפסיקה לעבוד כשהחיים נהיים מכוערים.

למשל, כשצריך להכניס כמות גדולה של אנשים לתוך מתקן גדול לתקופה ארוכה ולשמור עליהם שלא יעשו מעשים טיפשיים, כמו מרד למשל, אז צריך לגייס כל מיני אנשים שיעזרו לשמור עליהם, שוטרים, חיילים וכל מי שיכול לעזור מוזמן. וכך מוצאים את עצמם החכמים במתקן ענק, מוקפים בהמון טיפשים ואומללים, וזו לא אותה הרגשה כמו בנופש בפריז! והחכמים מתחילים להידמות לטיפשים והאומללים ומאבדים את הייחוד שלהם וחבל!

לעומת זאת אותי אף אחד לא יזמין למתקן הענק, כי אני מטומטמת, וכך הייחוד שלי לא ייפגע.

לא פעם מצאה את עצמה אומרת לתלמיד קשה חינוך וקשה הסתגלות:

- שחק אותה. מנף את הקושי שלך. תן לו לעבוד בשבילך ולא נגדך!

האם הצלחתי לשחק אותה, חשבה איה בפעם המיליון, למנף את הקשיים?

דיסלקסיה, למשל.

קושי מביש, שבשנות החמישים והשישים ועד בכלל כמעט, היה הכרח להתבייש בו ולהסתירו. הוא בא לידי ביטוי בשגיאות כתיב, קשיי הבעה בכתב ועינויי כתיבה בציפורן ודיו בפולנית, ובעטים בעברית. אצבעות גמלוניות מפגם במוטוריקה עדינה, דיס-גרפיות, כפי שהבינה לאחר שנים. כל אלה מיגעים כל-כך. נאלצה "להעתיק" כתב נאה מחכמי הקליגרפיה וכל אות וכל מילה וכל משפט פשוט עלו לה בדם.

לאביהו, בעלה, היה כתב יפהפה. כדי לחסוך דמי הדפסה הסכים שתכתיב לו עבודות אוניברסיטאיות, אפילו עיטר בכישרונו הציורי עבודה על הקומדיה דל ארטה, שזכתה לבסוף בציון הנאה 95.

רצתה להיות שחקנית כדי לשחק על הבמה אנשים זריזי אצבעות, או לחילופין לזכות במחיאות כפיים בתפקיד של מגושמת מועדת, כמו השכנה בסדרת הטלוויזיה הקומית של הבי.בי.סי., "האצילות מחייבת", שבאופן קבוע שופכת את הקפה והתה על השטיח הקדוש של הָאיָסִינְת, בשל נוכחותה המלחיצה של זו.

במציאות הדברים התגלגלו באופן הרבה פחות קומי. כמורה לדרמה וספרות בחטיבת הביניים ובתיכון, הייתה חייבת לכתוב על הלוח, בעידן הטרום מחשב, מבחנים ועבודות. מסכת עינויי הכתיבה הגיעה לשיאה. היא כתבה עם התכווצויות בטן, בכתב נאה וקריא מבחנים, בחנים ועבודות. לעיתים צדה תלמידים בעלי כתב קליגרפי לכתיבת כרטיסיות עבודה וקישוטי כיתה במקומה. הם ראו בכך כבוד גדול והיא הצלה.

בעמל רב גם לימדה את עצמה לכתב כמעט בלי שגיאות, כשהיא נעזרת בידע שאגרה על מבנה השפה העברית, מלימודיה באוניברסיטה ומהטריקים שמצאה בספר "כתיב נכון" כשלימדה עולים חדשים ב"אגומים". אם בכל זאת נשתרבבה שגיאת כתיב חצופה לתוך חוכמת המורה שעל הלוח היצירתי, כלומר הלא מאורגן, שלה מטעמי דיסלקסיה? ותלמיד סטרייט, לא דיסלקטי, צעק:

- לא כותבים 'תצומת לב'. כותבים 'תשומת לב'!

מיד התמלאה המורה הערצת אין קץ לתלמיד הביקורתי וציינה בערמומיות:

- כל הכבוד, אמיר! חיכיתי לראות מי ישים לב לשגיאה !

וכששככו קריאות ההפתעה והצחוק, הוסיפה:

- אני חוזרת ואומרת לכם שתבקרו אותי, ולא תקבלו שום דבר שאני אומרת לכם כנכון באופן אוטומטי, רק מפני שאני אמרתי או כתבתי אותו.

אבל לבסוף נחשפתי, חשבה איה. נפלתי בתחום הקשור לדיסלקסיה ולמגושמות שלי - רישיון נהיגה. לאחר גירושיה לא היה לאיה מספיק כסף כדי ללמוד נהיגה, אפילו על רכב אוטומטי. עם המוגבלויות שלה הייתה צריכה יותר מדי שיעורים לכיס המצומק שלה. אדווה הייתה אז בפנימייה ב"כפר הירוק" כעונש על הגירושים ורותם אחרי טראומת שירות צבאי, ובהסכם הגירושים נתן אביהו לבנותיו ח"י כפליים, שלוש מאות ושישים שקלים חדשים, שהשופטת בקושי אישרה.

והנה רצה הגורל, שסגנית המנהלת, שרצתה להקל על איה, סדרה לה כמה שעות ריכוז חברתי, שהלם את המורה לדרמה ככפפה, אבל:

- תראי איה, אולי תיקחי גם ריכוז של נושא הזהירות בדרכים בבית הספר? רונה בדיוק התפטרה.

- מה זה מחייב?

- לארגן מדריכים בנושא בכל הכיתות. המועצה למלחמה בתאונות דרכים שולחת מדריכים, גם לכתה י"א, שבה ניגשים לבחינת התיאוריה.

- אבל אני לא יודעת לנהוג! צעקה איה.

- זה לא חשוב! המדריכים מלמדים ולא את. תקבלי חמש שעות ריכוז ויחד עם שעות הריכוז החברתי יהיו לך רק שמונה שעות עבודה בפועל!

- אבל אני לא נוהגת. אני הולכת רגל, נוסעת באוטובוסים.

חזרה איה ויצאה להשתלמות זהירות בדרכים מעניינת מאד בתנאי פנימייה.

למרות שיש לסיפור הנ"ל סוף שחור, יש לו גם צד מצחיק, חשבה איה, לאחר מעשה. הוא הזכיר לא סיפור מבדח של הסופר הקנדי, סטפן ליקוק, שבמרכזו מורה מצטיין בהוראת שחייה, שזכה להערצת תלמידים ועמיתים, עד שנפל למי הבריכה ונודע ברבים שאינו יודע לשחות. למזלו הרב היטיב באמת ללמד ותלמידיו המצטיינים קפצו למים והצילו אותו מטביעה. בעקבות האירוע הזה החליט המורה ללמוד סוף סוף שחייה, דבר שפגע מאד בהישגיו כמורה. אצל איה זה התחיל כמו אצל המורה של סטפן ליקוק והסתיים כמעט בתביעת המורה.

(לזכרה של לאה חברתי)

חֶדֶר שָׁלוֹשׁ

מִטָּה לְיַד הַחַלּוֹן.

אַתְּ לוֹקַחַת אֶת חֲפָצַיִךְ אִתָּךְ

לַחַיִּים הַבָּאִים.

יָדִית מִטַּת הַבַּרְזֶל מְכַוְנֶנֶת

אֶת יָמַיִךְ.

מַחְלִיפִים סְדִינִים

זֵרֵי פְּרָחִים מֻשְׁלָכִים עַל הַמַּיִם

מִמְשָׁק בִּלְתִּי פּוֹסֵק שֶׁל

בִּקּוּרִים תּוֹרָנִיִּים

עֵינַיִךְ שׁוֹתְקוֹת בְּהַשְׁלָמָה

עַכְשָׁו מִתְמַקְּדִים בַּנְּשִׁימָה

אַתְּ שׁוֹמֶטֶת רְצוֹנוֹתַיִךְ בַּסִּיר

לְמַרְגְּלוֹת הַמִּטָּה.

--------------  

בַּבַּיִת הַקַּר לֹא נִשְׁמַעַת טְרִיקַת מְקָרֵר.

אֵין מִפְגָּשִׁים אַקְרָאִיִּים.

לֹא מְצַחְצְחִים שִׁנַּיִם.

הַתְּמוּנוֹת הוּסְרוּ

מִדַּת אוֹר טוֹוָה פַּסֵּי אָבָק עַל

שְׂדֵרַת הַכְּרִיכוֹת.

הַשָּׁעוֹן הַבִּיּוֹלוֹגִי נִדְרָךְ מֵחָדָשׁ

מַרְחִיק מֵאִתָּנוּ יוֹם וְעוֹד יוֹם.

הַכַּרְטִיסָן מְנַקֵּב, נוֹסְעִים יוֹרְדִים.

אֲחֵרִים מַמְשִׁיכִים בְּרַכֶּבֶת פַּרְבָרִים.

דּוֹקְטוֹר, הִיא שׁוֹאֶלֶת...

אֵינִי שׁוֹמַעַת מָה.

מִבַּעַד לַחַלּוֹן שׁוֹאֵג אַרְיֵה בֶּעָנָן

אֲנִי מִזְדָּרֶזֶת לָצֵאת מֵהַשִּׁיר

(נילי דגן, ילידת 1953, משוררת, יזמת פרויקטים לשירה. "ששה שירים ללאה" הוא מחזור מתוך ספר שיריה "מאחורי המלחמה רואים את הים", שראה אור בהוצאת "אבן חושן" 2010, בליווי צילומים של גדי דגון)

סונדריאו, איטליה.

(העברה: חיה נורבר)

אגודת "תנו לחיות לחיות" העבירה את המסר הזה:
חברים יקרים,
במקומות רבים בארץ נערכים קרבות כלבים,
הקרבות מתבצעים לצורכי הימורים, כוח וכבוד.
רבים מהכלבים המשתתפים באסון הזה, הם כלבים אשר מוגדרים "מסוכנים" בחוק.
חלקם מיובאים, חלקם נגנבים מבתיכם, חלקם נולדים לתופת האיומה הזו.

...אם מישהו יודע על מיקום מדויק של קרבות אל תשתקו!
התריעו במייל האדום של תל"ל: eti@letlive.org.il  או למייל:inbalofner@gmail.com
חשוב לציין שהכול נעשה באופן חסוי לחלוטין וחלילה לא נשקפת סכנה לאף אחד!

קראו את ההמשך בדף הזה:

http://www.atzuma.co.il/kravotklavim

וחתמו שם על העצומה.

(תודה לנוני טל שהעבירה את המידע)

שלכם באהבה
תיאודור

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 11.02.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

אמנים נגד גזענות
ערב מוזיקלי, בארוק ועוד

מרכז מנדל, יום חמישי, 10.2.11, שעה 20:00
רחוב התקומה 1 יפו, מול המזרקה בשד' ירושלים.
אינאס מסאלחה, סופרן. ישי קלמנוביץ', ויולה ד'אמורה. עלא אבו עמארה, עוד. גידי מאיר, צ'מבלו. דנה ארנון, ריקוד פלמנקו. ז'נבייב בלנשאר, חליל בארוק. חליליות: עדי זילברברג,
אורי דרור. טל ארבל, ויולה דה גמבה. אביעד שטיר, צ'מבלו.

מוסיקה מונדנה: איילת קרני, חלילית. מירון אנדרס, ויולה דה גמבה. רני אורנשטיין, צ'מבלו.
דורון שלייפר, קונטרה טנור. דן דונקלבלום, טנור. עילם רותם, צ'מבלו.
דמי כניסה: 20 ש"ח. יובל הלפרין, טל':  050-561-3924

מאיה אלרון והלהקה

מה יהיה?

יהיה אלבום בכורה טרי וחם למכירה. יהיו שירים מהאלבום ועוד כמה. יהיה חשמל באוויר, וחגיגה גדולה! ויהיו:

מאיה אלרון - שירה. ישי זומר - בס. טל כוכבי - תופים. יואב יינון - גיטרות. זיו לביא - קלידים.

יום רביעי 23 פברואר, 20:30 - 23:30

מיקום: אוזןבר. קינג ג'ורג' 48, תל-אביב. מחיר כרטיס: 40 ש"ח.

שתפו והשתתפו בשמחה...

לדף השירים: http://mayaelron.bandcamp.com/

לאתר: http://www.mayaelron.com /

"משחק מהחיים" – מבית היוצר של תיאטרון פלייבק 

תיאטרון סיפורי חיים ואימפרוביזציה. חוויות הקהל והסיפורים האישיים של הצופים

הופכים לרצף של סצנות תיאטרליות, דימויים ורגשות, בידי קבוצת שחקנים מיומנת ומנחה. מפתיע, מרגש, מצחיק, נוגע ובלתי נשכח.

מנחה: אביבה אפל. מוסיקאים: איתי אורן, נעם רפפורט, עידו זלזניק

שחקנים: הילל שמעון, נורית שושן, ערן יעקובי, רינה לביא, שושה קסטנברג, שירלי ליגום

מוצ"ש, 26.2.2011, בשעה 20:30,

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

"בטולות שידוך"

מיכל ורד וחנה אזולאי-הספרי כתבו את המחזה בהשראת הסיפור שהתפרסם בעיתונות בשנת 1978, על שתי אחיות ממאה שערים בירושלים שהתאבדו. האחת עומדת לפני שידוך והשנייה מבוטלת שידוך. הן מגלות בתוכן יצרים טבעיים שכמעט ונשכחו ויצרים שפורצים את מסגרת התרבות השמרנית בה הן חיות.

מחזאיות: חנה אזולאי-הספרי ומיכל ורד. בימוי: אפרת נתניאל. במאי בפועל: יניב מויאל. משתתפות: הילה מצקר וליאת קיסלוביץ

יום ה', 17.2.2011, בשעה 21:00,

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

"זה מסתובב"

התנגשות אלימה וחסרת פשרות בין שני אנשים הכלואים יחדיו במוסד טיפולי, ב"תא להסתכלות ממושכת". האחד מדמה כי הוא הסופר פרנץ קפקא והשני מדמה כי הוא בנימין זאב הרצל. העלאתו המחודשת של המחזה הינה מחווה ליוסף מונדי, יוצר ישראלי ייחודי וחתרני, אחד מאבותיו הרוחניים של תיאטרון הפרינג' הישראלי. 

מאת: יוסף מונדי. בימוי עיבוד ותפיסת חלל: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: אמיר ירושלמי, מוטי רוזנצוויג ורונן יפרח. 

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.   

יום ב', 21.2.2011, בשעה 21:00, יום ג', 22.2.2011, בשעה 21:00,

יום ד', 23.2.2011, בשעה 20:30

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

-------------- -------------- --------------

ג'ודי וויליאמס: חזון מציאותי של שלום עולמי (וידיאו, "טד")

המועמדת לפרס-נובל, ג'ודי וויליאמס, מביאה קשיחות אוהבת לחלום השלום העולמי, עם הניתוח המושחז שלה לגבי משמעותה האמיתית של המילה "שלום", ושלל סיפורים שמתמקדים במאבק היצירתי וההקרבה של אלו שעמלים למען מטרה זו. (כאן)

(העברה: נוני טל)

-------------- -------------- --------------