יצירה היא בריאה.
אדם-יוצר בורא לו דמות, מחזה, שיר, סיפור. לחן, תנועה,
והוא הולך ומהפך בהם, לש וטווה, מחבר ומחסר, מחריב ובונה.
כביכול הוא כאותו אל ש"היה בורא עולמות ומחריבן, בורא עולמות ומחריבן,
עד שברא את אלו...
וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"
(בראשית רבה, וילנא, פרשה ט, וכו').

רגע היצירה הוא רגע של התגלות.
פתאום קמה דמות, ולא ביום אחד היא קמה,
אבל ממש פתאום היא מתגלית, והנה היא יצירה.
כביכול, כל העולם פתוח בפניה, עד שתפגוש בעולם.

יצירה היא תופעה מהפכנית.
היא נוטלת מן היש ובוראת יש חדש.
כביכול, עולם חדש אמיץ נפרש בפניה.
היא יוצאת אל קהלה ורגע לפני שזה אמר את דברו, היא מושלמת.

אבל, אומרים חכמינו, רק האל הוא מושלם, אינסופי וגם טמיר ונעלם.
כמו האל גם היא שלמה, כל עוד קיים אותו רגע טמיר ונעלם, שבין יצירה לקהלה.
האל היה הווה ויהיה טמיר ונעלם לנצח, אך היצירה האנושית, רק להרף עין היא כזאת.

והנה רגע מושלם:
מאחורי המסך ניצבת היצירה. לפני המסך ניצב קהל.
הרי זה רגע מושלם של ציפייה.
יוצרים רבים היו מבקשים למשוך רגע זה אל הנצח.
המסך נפתח, ואם אין מסך עולה האור, והשלמות נפרקת לרסיסי יצירה
משתברים לכל עבר.
ברגע זה החלו החיים שלה.