לא פעם מצאה את עצמה אומרת לתלמיד קשה חינוך וקשה הסתגלות:

- שחק אותה. מנף את הקושי שלך. תן לו לעבוד בשבילך ולא נגדך!

האם הצלחתי לשחק אותה, חשבה איה בפעם המיליון, למנף את הקשיים?

דיסלקסיה, למשל.

קושי מביש, שבשנות החמישים והשישים ועד בכלל כמעט, היה הכרח להתבייש בו ולהסתירו. הוא בא לידי ביטוי בשגיאות כתיב, קשיי הבעה בכתב ועינויי כתיבה בציפורן ודיו בפולנית, ובעטים בעברית. אצבעות גמלוניות מפגם במוטוריקה עדינה, דיס-גרפיות, כפי שהבינה לאחר שנים. כל אלה מיגעים כל-כך. נאלצה "להעתיק" כתב נאה מחכמי הקליגרפיה וכל אות וכל מילה וכל משפט פשוט עלו לה בדם.

לאביהו, בעלה, היה כתב יפהפה. כדי לחסוך דמי הדפסה הסכים שתכתיב לו עבודות אוניברסיטאיות, אפילו עיטר בכישרונו הציורי עבודה על הקומדיה דל ארטה, שזכתה לבסוף בציון הנאה 95.

רצתה להיות שחקנית כדי לשחק על הבמה אנשים זריזי אצבעות, או לחילופין לזכות במחיאות כפיים בתפקיד של מגושמת מועדת, כמו השכנה בסדרת הטלוויזיה הקומית של הבי.בי.סי., "האצילות מחייבת", שבאופן קבוע שופכת את הקפה והתה על השטיח הקדוש של הָאיָסִינְת, בשל נוכחותה המלחיצה של זו.

במציאות הדברים התגלגלו באופן הרבה פחות קומי. כמורה לדרמה וספרות בחטיבת הביניים ובתיכון, הייתה חייבת לכתוב על הלוח, בעידן הטרום מחשב, מבחנים ועבודות. מסכת עינויי הכתיבה הגיעה לשיאה. היא כתבה עם התכווצויות בטן, בכתב נאה וקריא מבחנים, בחנים ועבודות. לעיתים צדה תלמידים בעלי כתב קליגרפי לכתיבת כרטיסיות עבודה וקישוטי כיתה במקומה. הם ראו בכך כבוד גדול והיא הצלה.

בעמל רב גם לימדה את עצמה לכתב כמעט בלי שגיאות, כשהיא נעזרת בידע שאגרה על מבנה השפה העברית, מלימודיה באוניברסיטה ומהטריקים שמצאה בספר "כתיב נכון" כשלימדה עולים חדשים ב"אגומים". אם בכל זאת נשתרבבה שגיאת כתיב חצופה לתוך חוכמת המורה שעל הלוח היצירתי, כלומר הלא מאורגן, שלה מטעמי דיסלקסיה? ותלמיד סטרייט, לא דיסלקטי, צעק:

- לא כותבים 'תצומת לב'. כותבים 'תשומת לב'!

מיד התמלאה המורה הערצת אין קץ לתלמיד הביקורתי וציינה בערמומיות:

- כל הכבוד, אמיר! חיכיתי לראות מי ישים לב לשגיאה !

וכששככו קריאות ההפתעה והצחוק, הוסיפה:

- אני חוזרת ואומרת לכם שתבקרו אותי, ולא תקבלו שום דבר שאני אומרת לכם כנכון באופן אוטומטי, רק מפני שאני אמרתי או כתבתי אותו.

אבל לבסוף נחשפתי, חשבה איה. נפלתי בתחום הקשור לדיסלקסיה ולמגושמות שלי - רישיון נהיגה. לאחר גירושיה לא היה לאיה מספיק כסף כדי ללמוד נהיגה, אפילו על רכב אוטומטי. עם המוגבלויות שלה הייתה צריכה יותר מדי שיעורים לכיס המצומק שלה. אדווה הייתה אז בפנימייה ב"כפר הירוק" כעונש על הגירושים ורותם אחרי טראומת שירות צבאי, ובהסכם הגירושים נתן אביהו לבנותיו ח"י כפליים, שלוש מאות ושישים שקלים חדשים, שהשופטת בקושי אישרה.

והנה רצה הגורל, שסגנית המנהלת, שרצתה להקל על איה, סדרה לה כמה שעות ריכוז חברתי, שהלם את המורה לדרמה ככפפה, אבל:

- תראי איה, אולי תיקחי גם ריכוז של נושא הזהירות בדרכים בבית הספר? רונה בדיוק התפטרה.

- מה זה מחייב?

- לארגן מדריכים בנושא בכל הכיתות. המועצה למלחמה בתאונות דרכים שולחת מדריכים, גם לכתה י"א, שבה ניגשים לבחינת התיאוריה.

- אבל אני לא יודעת לנהוג! צעקה איה.

- זה לא חשוב! המדריכים מלמדים ולא את. תקבלי חמש שעות ריכוז ויחד עם שעות הריכוז החברתי יהיו לך רק שמונה שעות עבודה בפועל!

- אבל אני לא נוהגת. אני הולכת רגל, נוסעת באוטובוסים.

חזרה איה ויצאה להשתלמות זהירות בדרכים מעניינת מאד בתנאי פנימייה.

למרות שיש לסיפור הנ"ל סוף שחור, יש לו גם צד מצחיק, חשבה איה, לאחר מעשה. הוא הזכיר לא סיפור מבדח של הסופר הקנדי, סטפן ליקוק, שבמרכזו מורה מצטיין בהוראת שחייה, שזכה להערצת תלמידים ועמיתים, עד שנפל למי הבריכה ונודע ברבים שאינו יודע לשחות. למזלו הרב היטיב באמת ללמד ותלמידיו המצטיינים קפצו למים והצילו אותו מטביעה. בעקבות האירוע הזה החליט המורה ללמוד סוף סוף שחייה, דבר שפגע מאד בהישגיו כמורה. אצל איה זה התחיל כמו אצל המורה של סטפן ליקוק והסתיים כמעט בתביעת המורה.