הצטרפו לאיגרת השבועית

מתי הוא הזמן הנכון ביותר ליצירה? בהנחה שאין אנו שרויים במצב של התנגדות, עכשיו הוא הזמן.


(חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים)

 

"את קטנה כל כך ושבירה כל כך"

 

את בגדי המלך כתב אלוני בין שתי נשים: בין רותה שעמדה ללכת לבין אילנה עדן שהגיעה. את המערכה הראשונה התחיל לכתוב עוד בפריז, אבל נתקף בשיתוק כתיבה כשחזר ובהיסוס כתיבה אחרי לכתה של רותה.

 

ב"הסטודיה הדרמטית" של "הבימה", בתיאטרון שבו היה יושב ראש ועדת רפרטואר, הבחין בבחורה יפיפייה, קטנת קומה ודקיקה, עם עיניים שחורות הנראות כחלונות של פגיעות. היא באה מבת-ים והיא בת שמונה-עשרה. השנה היא 1959. נסים אלוני בן שלושים-ושלוש. אילנה הוקסמה מהחן האלוהי שלו, מדיבורו המהפנט, מפניו הכה-יפים בעיניה, מאלילותו התיאטרונית, אבל כעבור כמה חודשי מאוהבוּת נסעה להוליווד. מפיק הוליוודי קיבל את תמונתה ממפיק אחר (שבא לארץ לבחור שחקנים לסרט על אנה פרנק), והזמין אותה למבחן בד בהוליווד על תפקיד רות המואבייה בסרט "סיפורה של רות" של הבמאי הנרי קוסטר.

 

במשך שנתיים, עד שקם ונסע אליה, הפנה אליה נסים אלוני את כל כוח כמיהתו, את תקוותו להימהל באמצעות יופייה השמֵימי בעולם הטהור.

 

נסים כתב לה בעיקשות, גם כשלא השיבה או כשהסתפקה בגלויות. הוא התערטל בפניה, השביע את אהבתם בשפת רומנטיקנים אובדניים. אם רק יצליח לפרוש את נפשו במילים בפני אהובתו, יתגלה אולי הצופן לתוהו-ובוהו שרוחש בו, למקהלת הקולות המנוגדים.

אילנה, בניגוד לרותה, לא הייתה אישה שצולה כבדים על האש. היא הייתה אישה שמֵימית כמו השחקנית תרזה רייט האגדית, זו שעליה כתב ביומנו שמי שצופה בה עשוי לשכוח את המוות, את הגשמיות.

 

אילנה עדן גדלה בבית דל ביחס לפנטזיות שלה, וכמו נסים בילדותו, ניסתה לייפות את המציאות ולרומם אותה. היא קראה עיתוני קולנוע כמו הילד העני נסים לוי משכונת פלורנטין, שהחביא חוברות קולנוע מתחת לשולחן בשיעורי תלמוד. נסים חלם ללמוד קולנוע, ואילנה ראתה את שמה מנצנץ ברחובות בהוליווד. בילדותה הכינה את אפיריון מלכותה וקישטה את החדר העלוב שלה בתחרה.

 

הוריה של אילנה, עובדת בבית חולים וגנן עירוני, נעדרו הרבה מן הבית ואביה אף סבל ממחלה מציקה. אחותה הבוגרת תמר שימשה אם ואב. היא הוציאה אותה מהבית לקיבוץ בעמק חפר. אילנה החזיקה שם מעמד רק שנה. בגיל שבע-עשרה התחילה להתאפר. בקיבוץ של שנות השישים נתפש מעשה זה כהפרעה נפשית אנטי-סוציאלית. גם בעיר נחשבה נערה מאופרת לחשודה. אילנה קיוותה תמיד שבמקום מרוחק יותר מהמקום שבו היא נמצאת יתחולל שינוי לטובה. היא תתאקלם בין האחרים, היא תרגיש בבית בתוך העולם. הוריה של אילנה התנגדו לכך שתלמד משחק. לפני שהכירה את נסים היתה בת זוגו של פנטומימאי מבוגר ממנה, שטורי הרכילות רמזו על חיבתו לנערות צעירות ועל נטייתו לאלימות. נסים גילם גבריות עדינה. אילנה לא ידעה כנראה לזהות גברים שעלולים לפצוע אותה. ואולי ידעה.

 

אחרי כמה חודשי היכרות עם נסים, כשקיבלה צו גיוס, החליטה אילנה שעליה להרחיק שוב. הצבא איים עליה. לתדהמת כולם עלתה האישה השברירית לבדה על מטוס שהסיע אותה אל ארץ החלום. בשנות השישים בישראל זאת הייתה תעוזה.

 

הנסיעה קטעה את תנופת המאוהבוּת של נסים. הוא אמר לעצמו שהוא מכיר את קצב נשימותיה של אילנה כשם שהוא מכיר את שלו. עיניהם השחורות, המציפות את המתבונן, השתקפו אלו באלו. שנתיים התייסר בגעגועים.

 

גם אילנה אמרה לפני שעזבה את הארץ שתתגעגע לצחוק המתגלגל שלו, לחוש ההומור שלו, אבל כשהגיעה להוליווד היא שקעה בחומרי חלומות הילדות שלה: הדירה ששכרו לה, המשכורת, צילומי הסרט סיפורה של רות. מאוחר יותר הכירה איש קולנוע איטלקי שנשא בתואר ברון. בארץ נפגש נסים בבית קפה עם אחותה, השתכר והתלבט באוזניה (למרות שהיה כבר בקשר עם שתי נשים נוספות): "את מתארת לעצמך, אעבור חצי עולם ואסע אליה? זה לא מתאים לי", אמר.

 

נסים הרבה לצטט נוהג אבירים בימי הביניים, ששעשע אותו בימי לימודיו באוניברסיטה: "האביר בראותו את אהובתו - יחוויר". האם נגזר עליו עתה להיות אביר חיוור? הוא תכנן לטוס לאירופה ומשם לשוט באונייה להוליווד. מרחקי-ים כאלה זכו לשוט בעיקר נשות ימאים. נסים נידון בעיני עצמו לצאת למסע בעקבות אהבה בת שמים.

עד לנסיעתו באביב 1961, כתב לה עשרות אלפי מילים, מהופנט מהן ושבוי ביפי ייסורי הכמיהה.

לאיגרת השבועית של 2011 . 2 . 17