האיגרת השבועית

"מהו האני האמיתי שלי? אני לא יודע מהו האני האמיתי שלי. אני מוכרח למצוא את האני האמיתי שלי" - אמר האיש הנבוך וקנה כרטיס אל הקוטב הצפוני.

"זהו האני האמיתי שלך" - אמר לו מוכר הכרטיסים.

"אם כך" - אמר האיש הנבוך - "קח בחזרה את הכרטיס הזה ותן לי כרטיס אל האושר".

"זהו האני האמיתי שלך" - אמר לו מוכר הכרטיסים.

"אם כך" - אמר האיש הנבוך - "קח בחזרה את הכרטיס הזה ותן לי כרטיס פתוח".

"זהו האני האמיתי שלך" - אמר לו מוכר הכרטיסים - "ועכשיו אני סוגר את הקופה הזאת, כי כל הכרטיסים נמכרו".

(עמ' 31)

הָיִיתִי בַּת תֵּשַׁע כְּשֶׁהֶחְלַטְתִּי לַעֲשות מַתָּנָה לְאִמִּי לְיוֹם הֻלַּדְתָּהּ,

לַעֲשׂוֹת לְבַדִּי וְלָכֵן בַּסֵּתֶר, מַשֶּׁהוּ שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה,

מַשֶּׁהוּ שֶׁעָשִׂיתִי לְבַד, שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהּ הַפְתָּעָה,

שֶׁיִּהְיֶה נֶחְמָד בְּעֵינֶיהָ, שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהּ קְצָת שִׂמְחָה.

בַּסֵּתֶר תָּפַרְתִּי מִמְחָטָה, מַפִּית אֹכֶל, מַטְלִית, מַשֶּׁהוּ שֶׁדּוֹמֶה לְאַרְנָק. 

בַּסֵּתֶר גָּזַרְתִּי אֶת שְׂמִיכַת הַבֻּבָּה לְפִסּוֹת בַּד צִבְעוֹנִי

וְתָפַרְתִּי אוֹתָם בְּתֶפֶר מַכְלֵב וְתֶפֶר מַסְרֵק שֶׁלָּמַדְנוּ.

אִמִּי קִבְּלָה מֵאָבִי סִכָּה מִכֶּסֶף שֶׁל  "בְּצַלְאֵל",

עֲשׂוּיָה חוּטֵי פִילִיגְרָן, בְּצוּרַת שְׁנֵי הָרִים תְּאוֹמִים.

הִיא הִנִּיחָה אוֹתָם בֵּין שָׁדֶיהָ, עַל הַשִּׂמְלָה הַכְּחֻלָּה.

עַל הַמַּתָּנָה שֶׁלִּי הִיא אָמְרָה: יוֹתֵר טוֹב הָיָה לַעֲשׂוֹת דָּבָר אֶחָד גָּדוֹל.

יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים שָׁנָה נִשְׁאַרְתִּי הֲמוּמָה. לֹא הָיָה לִי מַה לַּעֲנוֹת.

"יוֹתֵר טוֹב הָיָה לַעֲשׂוֹת דָּבָר אֶחָד גָּדוֹל", הֵבַנְתִּי יוֹתֵר וְיוֹתֵר.

הִיא מֵתָה לִפְנֵי שָׁנִים לֹא רַבּוֹת בְּלִי שֶׁדִּבַּרְתִּי אִתָּהּ עַל זֶה.

אֲבָל הַיּוֹם נוֹדַע לִי פִּתְאֹם שֶׁבְּקָרוֹב אֶפְגֹּש אוֹתָהּ וְאֹמַר:

אִמָּא, זֶה מַה שֶּׁעָשִׂיתִי. זֶה מַה שֶּׁיָּכֹלְתִּי.

מִמְחָטָה, מַפִּית, מַטְלִית וּמַשֶּׁהוּ שֶׁדּוֹמֶה לְאַרְנָק.

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים)

21. כי תשא: שמות ל' 11 - ל"ד

"וידבר יהוה אל משה לאמר. כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו".

"העשיר לא ירבה והעני לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת יהוה לכפר על נפשותיכם"!

מחצית השקל כופר נפש, בלי הבדל בין עני לבין עשיר, זהו מס גולגולת, ופירושו שהכול שווים בפני האלוהים, אבל לא שווים בין אדם לזולתו. מבחינה כלכלית יש פה חשש לאפליה - לעשיר קל יותר לשלם את מחצית השקל מאשר לעני. הגישה הבסיסית של התורה היא שהאל נמצא במרכז ההוויה, היהודי הוא עבדו הנאמן, והכול שווים בפני האל. תפיסה חברתית הייתה מחייבת מס פרוגרסיבי: שכל אחד ישלם סכום יחסי לכמות ההון שברשותו. אפשר גם לטעון שנקבע שוויון בדמי הכופר כדי שלא לבייש את העני. אבל התוצאה היא שלא יכולתו של האדם לשלם את הכופר היא הקובעת, אלא דרישתו של האל.

התפיסה החברתית היא מתקדמת יותר והנחתה, בין השאר, גם את התנועה הקיבוצית בישראל: "כל אחד על פי יכולתו, לכל אחד על פי צרכיו. העיקרון הנאה הזה חלף מן העולם הישראלי עם פלישת הקפיטליזם. בפרשת תרומה נדרשים בני ישראל לתת "תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו". שם התרומה היא תמורה לאל על שנתן תורה לעמו, דבר שהתרחש בזמן עבר. כאן מדובר ב"כופר נפש", לכפר על חטאים מן העבר ולמנוע צרות ופגעים בעתיד, מעין ביטוח חיים כולל.

כופר הנפש מתקשר גם למִפְקדי-העם שנעשו בקרב בני ישראל לדורותיהם. דמי הכופר, השווים לכל נפש, משמשים מדד למספרם של בני הקהילה, והם בבחינת מפקד-עם. המפרשים מחלקים מפקדי-עם כאלה לשני סוגים: אלו שנעשו בשם אלוהים, ביד שלוחיו, ונועדו לקדם מטרות פנים-קהילתיות, ואלו שנעשו שלא בשם אלוהים, למשל מפקדים מטעם המדינה, שנועדו לעדכן את הנתונים במרשם האוכלוסין, למטרות שונות, כמו גם עדכון גביית מיסים. גם היום ישנם רבנים שדעתם אינה נוחה ממפקדים שאינם באים ביוזמתם הם, ומשרתים מטרות חוץ-קהילתיות. זו הסיבה שחוגים חרדיים מתנגדים למפקדים שבאו ביוזמת המדינה, ומשתדלים לחבל בהם. כדי שחוגים אלו יסכימו להשתתף באופן לגיטימי במפקדי המדינה, נדרשת להם הסכמה מפורשת מטעם רבני העדה.

בפרשת ויקהל פוקד האל ביד משה להביא תרומה למשכן, "כל נדיב ליבו". כלומר, כל מי שמתנדב לתרום סכום כלשהו, או שווה-ממון, מרצונו הטוב. התנדבות היא מלשון נדיבות. כופר הנפש הוא סכום קבוע שאין בו בחירה. זוהי דרישה חברתית. אבל התרומה לבניין המקדש, שהיא תמורה למתן תורה, נתפסת כעניין אישי-נפשי. כותבי התורה מבקשים לראות בה לא רק פעולה בעלת משמעות חברתית אלא גם אישית, ועל כן התרומה הזאת תלויה ברצונו של כל אדם.

כופר נפש מתייחס גם לפדיון שבויים. מנהג השבי הביא להתפתחות מצוות פדיון שבויים בהלכה. עקב מספר השבויים הרב במרד הגדול ובמרד בר כוכבא ניסחו חז"ל כללים ברורים לפדיון שבויים במשנה: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון עולם" (משנה, מסכת גיטין, ד, ו).

נכונות היהודים לשלם כופר נפש הביאה לכך שרבנים ופרנסי קהילה נלקחו כבני ערובה. במאה ה-13 המהר"ם מרוטנברג נכלא על ידי הקיסר רודולף הראשון בדרישה לכופר נפש. המהר"ם סירב להניח לתלמידיו לפדותו עקב הכלל במשנה והחשש שפדייתו תביא לחטיפת רבנים חשובים אחרים והתרוששות הקהילה היהודית. עקב כך הוא נשאר בכלא שבע שנים עד מותו. רק ארבע עשרה שנה לאחר מכן נפדתה גופתו.

תקדימים אלו שרתו את המתנגדים, רובם מזוהים עם חוגים ישראלים לאומנים, שהתנגדו להחזרתו של החייל הישראלי גלעד שליט משבי החמאס. אבל מכאן גם ניתן להגדיר את ההבדלים שבין המהר"ם מרוטנברג לבין גלעד שליט. הבדל אחד: לגלעד לא הייתה יכולת להתנגד לפדיון השבויים של עצמו, על כן שומה על השלטונות לשחררו. הבדל שני: "דמיהן" במקור משמעותו ממון. במקרה של גלעד שליט אין "דמיהן" קיים, כי לא מדובר בממון אלא בחילופי שבויים. בשנת 2010 נמצאו במחנות הריכוז של השלטון הישראלי כשנים-עשר אלף שבויים פלסטינים. אם מאות אחדות מהם משתחררים תמורת גלעד שליט, אין בכך כדי לשנות את מאזן האימה המזרח תיכוני.

המתנגדים לשחרור גלעד שליט טוענים ששחרור מחבלים תמורת גלעד שליט, ישיב את המחבלים אל הטירור. גם זהו טיעון שאינו עומד במבחן ההיסטוריה. ב-21 במאי 1985, בוצעה עסקת ג'יבריל שבמסגרתה שוחררו 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל כנגד שלושה שבויי צה"ל. רק אחד מהם חזר לעסוק בטרור, נתפס והושם בכלא ישראלי (ע' עסקת ג'יבריל ויקיפדיה). גם הטענה ששחרור גלעד שליט יביא למגפת חטיפות של חיילי צה"ל, אין לה על מה לסמוך, כי אכן מעת לעת מודיעים לנו על ניסיון לחטוף חייל ישראלי, ואין לזה דבר וחצי דבר עם עצם חטיפתו של גלעד שליט.

אבל החשוב מכול: אין מעריכים אדם על פי "דמיו", כלומר, על פי מחירו בכסף מלא. בעבר היו נוהגים להגדיר אדם כסחורה עוברת לסוחר על פי מחירו בשוק העבדים או בשוק בעלי ההון. הגדרה כזאת היום היא מעשה הסותר עקרונות מוסר וזכויות אדם. כיום יש למדוד אדם על פי תכונותיו האנושיות ואין לכך דבר וחצי דבר עם מדד הממון.

והייתם לי סגולה. אתם. מכל העמים

להיות או לא להיות ? הנה השאלה.

להיות - ללא ספק ובלי תנאי כמו ירושה מאבות

או לא להיות - האם לא תמנו מיצר הגדלות ?

בין אם כך ובין אם כך האם יצטרפו המחשבות למעשים

ומדוע נחשב חשבונות

ומה יתרון יש לעם סגולה, רק ברעיונות העולות ויורדות.

הנה הוא ! עם מתנהג ככל העמים -

לאכילה, לשתיה, לחברה ולמלחמת הזין

ומותר היהודי מן הבהמה אין.

"שלא עשני גוי" - שאר רוח הוא זה לומר ככה

תהילתך בין העמים חלפה הלכה ילחשו באוזניך.

זחיחות הדעת וגסות הרוח ושבירת רקמת המסגרת

ובטח שאין הדברים נכנסים בתוך האיגרת.

לא חזון ולא עתיד – הנה ! ימים באים

שפה אחת ודברים אחדים ונהרו אליו כל הגויים.

והייתם לי סגולה מכל העמים

שבו וחזרו ונתפרצו עלי הפסוקים

תקנה היא לדורות, ברית כרותה היא.

כי בנו בחרת ואותנו קידשת.

לא להתהלך בין האומות כתרנגולים מעוטרי כרבולת

לא להתגאות שמינית שבשמינית, כתג שבקצה השיבולת.

ביני ובין בני ישראל.

אל תבוזו לה לאומה זו כי הלכה ונהייתה כמו עם אחר

ואם כן, תהיו אתם עם ממזר.

ובכן, תוהה ובוהה ושואל -

להיות או לא להיות

זו השאלה שאף אחד לא שאל אותך.

(חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים)

"את קטנה כל כך ושבירה כל כך"

את בגדי המלך כתב אלוני בין שתי נשים: בין רותה שעמדה ללכת לבין אילנה עדן שהגיעה. את המערכה הראשונה התחיל לכתוב עוד בפריז, אבל נתקף בשיתוק כתיבה כשחזר ובהיסוס כתיבה אחרי לכתה של רותה.

ב"הסטודיה הדרמטית" של "הבימה", בתיאטרון שבו היה יושב ראש ועדת רפרטואר, הבחין בבחורה יפיפייה, קטנת קומה ודקיקה, עם עיניים שחורות הנראות כחלונות של פגיעות. היא באה מבת-ים והיא בת שמונה-עשרה. השנה היא 1959. נסים אלוני בן שלושים-ושלוש. אילנה הוקסמה מהחן האלוהי שלו, מדיבורו המהפנט, מפניו הכה-יפים בעיניה, מאלילותו התיאטרונית, אבל כעבור כמה חודשי מאוהבוּת נסעה להוליווד. מפיק הוליוודי קיבל את תמונתה ממפיק אחר (שבא לארץ לבחור שחקנים לסרט על אנה פרנק), והזמין אותה למבחן בד בהוליווד על תפקיד רות המואבייה בסרט "סיפורה של רות" של הבמאי הנרי קוסטר.

במשך שנתיים, עד שקם ונסע אליה, הפנה אליה נסים אלוני את כל כוח כמיהתו, את תקוותו להימהל באמצעות יופייה השמֵימי בעולם הטהור.

נסים כתב לה בעיקשות, גם כשלא השיבה או כשהסתפקה בגלויות. הוא התערטל בפניה, השביע את אהבתם בשפת רומנטיקנים אובדניים. אם רק יצליח לפרוש את נפשו במילים בפני אהובתו, יתגלה אולי הצופן לתוהו-ובוהו שרוחש בו, למקהלת הקולות המנוגדים.

אילנה, בניגוד לרותה, לא הייתה אישה שצולה כבדים על האש. היא הייתה אישה שמֵימית כמו השחקנית תרזה רייט האגדית, זו שעליה כתב ביומנו שמי שצופה בה עשוי לשכוח את המוות, את הגשמיות.

אילנה עדן גדלה בבית דל ביחס לפנטזיות שלה, וכמו נסים בילדותו, ניסתה לייפות את המציאות ולרומם אותה. היא קראה עיתוני קולנוע כמו הילד העני נסים לוי משכונת פלורנטין, שהחביא חוברות קולנוע מתחת לשולחן בשיעורי תלמוד. נסים חלם ללמוד קולנוע, ואילנה ראתה את שמה מנצנץ ברחובות בהוליווד. בילדותה הכינה את אפיריון מלכותה וקישטה את החדר העלוב שלה בתחרה.

הוריה של אילנה, עובדת בבית חולים וגנן עירוני, נעדרו הרבה מן הבית ואביה אף סבל ממחלה מציקה. אחותה הבוגרת תמר שימשה אם ואב. היא הוציאה אותה מהבית לקיבוץ בעמק חפר. אילנה החזיקה שם מעמד רק שנה. בגיל שבע-עשרה התחילה להתאפר. בקיבוץ של שנות השישים נתפש מעשה זה כהפרעה נפשית אנטי-סוציאלית. גם בעיר נחשבה נערה מאופרת לחשודה. אילנה קיוותה תמיד שבמקום מרוחק יותר מהמקום שבו היא נמצאת יתחולל שינוי לטובה. היא תתאקלם בין האחרים, היא תרגיש בבית בתוך העולם. הוריה של אילנה התנגדו לכך שתלמד משחק. לפני שהכירה את נסים היתה בת זוגו של פנטומימאי מבוגר ממנה, שטורי הרכילות רמזו על חיבתו לנערות צעירות ועל נטייתו לאלימות. נסים גילם גבריות עדינה. אילנה לא ידעה כנראה לזהות גברים שעלולים לפצוע אותה. ואולי ידעה.

אחרי כמה חודשי היכרות עם נסים, כשקיבלה צו גיוס, החליטה אילנה שעליה להרחיק שוב. הצבא איים עליה. לתדהמת כולם עלתה האישה השברירית לבדה על מטוס שהסיע אותה אל ארץ החלום. בשנות השישים בישראל זאת הייתה תעוזה.

הנסיעה קטעה את תנופת המאוהבוּת של נסים. הוא אמר לעצמו שהוא מכיר את קצב נשימותיה של אילנה כשם שהוא מכיר את שלו. עיניהם השחורות, המציפות את המתבונן, השתקפו אלו באלו. שנתיים התייסר בגעגועים.

גם אילנה אמרה לפני שעזבה את הארץ שתתגעגע לצחוק המתגלגל שלו, לחוש ההומור שלו, אבל כשהגיעה להוליווד היא שקעה בחומרי חלומות הילדות שלה: הדירה ששכרו לה, המשכורת, צילומי הסרט סיפורה של רות. מאוחר יותר הכירה איש קולנוע איטלקי שנשא בתואר ברון. בארץ נפגש נסים בבית קפה עם אחותה, השתכר והתלבט באוזניה (למרות שהיה כבר בקשר עם שתי נשים נוספות): "את מתארת לעצמך, אעבור חצי עולם ואסע אליה? זה לא מתאים לי", אמר.

נסים הרבה לצטט נוהג אבירים בימי הביניים, ששעשע אותו בימי לימודיו באוניברסיטה: "האביר בראותו את אהובתו - יחוויר". האם נגזר עליו עתה להיות אביר חיוור? הוא תכנן לטוס לאירופה ומשם לשוט באונייה להוליווד. מרחקי-ים כאלה זכו לשוט בעיקר נשות ימאים. נסים נידון בעיני עצמו לצאת למסע בעקבות אהבה בת שמים.

עד לנסיעתו באביב 1961, כתב לה עשרות אלפי מילים, מהופנט מהן ושבוי ביפי ייסורי הכמיהה.

דורון פולק - מיצג במינכן

לפרויקט אמנות טוטאלי - גולם - בנושא גוף (בלי שכר) המיועד לתצוגה בוידיאו (בפראג בסתיו 2011), דרושים אמנים/יות, לסשן בודד, באורך כשעתיים. מיועד לבעלי ראש קריאטיבי פתוח עם כושר תנועה ודמיון רב.

דורון פולק, 0522-589149, www.doronpolak.com

polak_do@zahav.net.il

"אני מציג את העבודות שלי בעיקר בחו"ל. לפני כמה חודשים בחלל "וויט בוקס" במינכן כולל שיחה עם הקהל... מפגש נערך באוניברסיטה גולדסמית' בלונדון, במסגרת פרויקט על מישל פוקו (אטרוטופיה), פרויקט בו הופעתי ודברתי עם הסטודנטים והקהל על גולם ביד היוצר... (הצורך בקונטרול). עכשיו אני מכיו את הגולם לקראת המוזיאון בפראג, והמשך העבודה שלי ב"פיוז'ן ארט מיוזאום" בניו יורק, שם אני מרבה לעבוד בעת האחרונה - בלואר איסט"

דורון פולק

שיחי דורנטות וקלמנטינות מחייכים אלי בעידן האור

חלקיקים של בהק, מדברים אלי בתוך הלב

פטפוטי אהבה טריים

אני נוגעת באצבעות התום הוא מושיט לי יד, ממששת

את חיוכו.

אין דאגות היומיום מעוורות אותי

מלראות אהבה טהורה

תמימותי נולדת  מחדש בעקבות השמש

זהרורים על פני.

ספרי איך זה כשגוף יוצא דרך גוף

כדרך הטבע, ידי פרושות לצדדים

עונות לי

שואגות את שמחת החיים.

איך זה כשיש לך זמן, את לא ממש כותבת ודווקא עכשיו בשיא העייפות באה לה מתת כתיבה, חמישה ימים אחרי לידה, אני מתעקשת על הכתיבה הזאת הפזורה הסתורה, זו שחייבת לפרוק רגשות טריים, אומרים שזאת הכתיבה מהסוג הנחות ביותר, זאת הכתיבה המשוללת אינטרוספקציה פנימית, התבוננות פנימה אמיתית, אבל אני חשה שאני צריכה לכתוב קרוב במקום הכי אותנטי, שאוכל אחר כך לספר דבר משמעותי לילדים שלי

אז אולי לא נלחמתי למען השלום, או לא עשיתי מספיק למען העולם, לפחוות אספר על פלא הבריאה, על הלידה המדהימה של יותם, שנולד בעין הסערה בשנים-עשר בדצמבר אלפיים ועשר, 12.12.10.

בשבע ושלושים בבוקר דפקו הצירים על דלתי, ולקחתי את כרית ההנקה והסתובבתי בתנוחות העגולות וכל הזמן אני רואה בראש את הסרט שאני רוצה כמה שיותר להחזיק בבית, מצידי אפילו ללדת בבית אמרתי ולא ידעתי עד כמה הסרטים שאנחנו מכינים לנו בראש מתממשים. בכל ציר ירדתי לעמידת שש וסובבתי את האגן, לא כמו שלמדתי בקורס ההכנה ללידה, אלא כמו שהגוף אמר לי, אני עושה את זה לבד, אני עושה את זה בבית, שעה לפני כן שאלתי את יניב למה אין בטריות במצלמה והנה הוא מיד בא ומצלם אותי עם ליה, הגורה שלי, שעוד מעט תהפוך להיות הגדולה שלי. היא  מטפסת עלי כמו קופיף ומתלפפת סביבי בזמן ציר, מדהים איך הצירים הראשונים שלי איתה היו כל כך משמעותיים וכאן אני מסוגלת לשחק איתה משחק ילדים ולחייך למצלמה, אני אומרת לו, תלך לעבודה אני כבר אסתדר, איזה מזל שהוא הלך ומיד חזר.

הנה משהו מוכר, כאב מוכר שאני יודעת להיכנס אליו עם עצמי ורציתי לעבור אותו לבד כשיניב ברקע, עוזר במידה הנכונה ועושה בדיוק מה שצריך, מה שאני זקוקה באותו רגע זו אמבטיית שמנים, חמש טיפות מרווה, שבע לבנדר, חמש למון גראס, שלוש פצ'ולי, אחת ילנג-ילנג, והנה יש לי ריח שפותח לי את הגוף, ואז אני אומרת לו:  דבר אלי מילים יפות, דברים יפים, שפוך אהבתך עלי, אני בסוג של טראנס שעוד לא הכרתי, נותנת לגוף שלי להתבטא כמו כאב, כמו שמחה, כמו צער, כמו בכי, וכל הזמן הזה כל כך חשוב לי שיניב ידפוק על דלתותי אהבה, אני מרגישה בוודאות איך זה מקדם לי ציר.

יניב שואל אותי מה קורה, כל כמה זמן? אני אומרת בערך כל שמונה דקות ואיך שאני אומרת את זה, זה כבר כל חמש דקות. בניגוד ללידה הראשונה עם ליה, אני בטכניקה אחרת, אני מנסה לא להתנגד לכאב ולהתכווץ מולו, אלא לקבל אותו, לרדת לעין הסערה הזאת ולנשום. כמו התוהו ובוהו של עליסה בארץ הפלאות כשהיא נופלת לראשונה אל תוך המסע שלה, והזמנים משתנים לה, והגדלים משתנים וכל האדמה נשמטת תחת רגליה. אני מאפשרת לקרקע להישמט בידיעה שלמה שכל ציר כזה ואיבוד השליטה מקדמים אותי. כל ציר אני מקדמת בברכה בשקט ובמעגל פנימי. זה קורה כל כך מהר. הנה אני לוטוס מתפשט על פני מים וכל הזמן יניב שואל מאחור, מה קורה, צריך לצאת? צריך לצאת!

שוב אני בתסריט הדמיוני שלי. אני פלאחית אינדונזית או בכפר קטן בסין. אני הולכת עם כד על הראש כשכרסי בין שיניי ובאמצע העבודה, בפשטות, אני כורעת ללדת, מניחה את הכד, מוצאת לי חלקת אלוהים בין השדות, מתמסרת לדברי הטבע לחיה שבה.

יניב מכרכר מסביבי, אני נוהמת לעברו והוא קורא לי: את מדהימה, את שווה, את יפיפייה, את המיילדת המושלמת את האימא של היולדות, וכל יציאה כזאת מפוצצת את חושיי. הכול נהיה ורוד בסערה האפורה, אני עושה את זה, מדמיינת מעגלים ספירליים מאיצים בי חלקיקים.

הנה למדתי שיעור חשוב בתוך הצירים האלה. כשמשתחררים בתוך הקושי, הוא יוצא החוצה, כשלא מתנגדים לכאב אלא פשוט שוהים בו נושמים בו, הוא משתחרר הרבה יותר בקלות, זה נראה לי נכון לחיים.

אני אומרת ליניב: אני רוצה בבית, והוא  אומר : יאללה, אל תפתיעי אותי עכשיו, "מרכז לידה טבעית" שהזמנו חודשים מראש מחכה לנו. איריס המיילדת מהמרכז אומרת לי: מאיה נראה לי שזה הזמן לצאת. בחוץ הסערה גדולה, ומאוד לא מפתה לצאת. היום הכי חורפי שהיה פה מזה שנים, הנמל בתל אביב הוצף, מסעדות נופצו, ויש מין תחושה אחריתית כזאת, בקיסריה נפל מזח שלם ועשרות חנויות נפגעו ממיני צונאמי.

אני בוחרת בשמלה קצרה ופונצו' מעל ויאללה למסע עם הכוחות והשירה שלי, עם הנבואות והשדים שלי, וכל הדרך יניב אומר: אני כל כך אוהב אותך, את מעוררת בי השראה, פותחת את עולמי. עכשיו, אני אומרת לו, דבר אלי מילים גסות, מיניות, טהורות, מלוכלכות. אנחנו עושים אהבה במילים, והורמון האוקסיטוצין משתחרר, הורמון האהבה, סרטים כחולים רצים במוחי, בוץ יהלומי. אני מדמיינת אותנו שוכבים עושים אהבה פראית.

ואז בעיטות צירי הלחץ שולטות בי. בזמן שאני משננת טקסטים עתיקים לטיניים, יניב מגיע לבית החולים תל השומר ומסתובב ומסתבך, אני נזכרת שלא עדכנתי אותו בשינויי החניה. מצד אחד זה מעניין אותי ומצד שני לא מזיז לי. אני החיה שנמצאת מאחור ומודעת לכל ומצד שני נמצאת בבועה, הוא מתקשר למיילדת שלי. היא באה לאוטו, מכניסה אותי בקושי בדלת סתרים אחורית לחדר הלידה. אני אומרת לה כמה יופי שופע ממנה וכמה שהיא מדהימה, והיא מחייכת אלי כאילו היא כבר מתורגלת בפתיחות חסרת מעצורים הזאת. אני נכנסת לחדר. יניב קופץ להזיז את האוטו מאמצע הכביש. היא אומרת לי את בפתיחה מלאה לחיצה אחת והוא בחוץ. הנה הראש שלו תרגישי.

וואו, איזו תחושה של פליאה, איזו הרגשה זאת כשגוף עובר דרך גוף, איזה עונג מופלא זה כשזה יוצא רך וטבעי בזרימה אחת שקט ונינוח.

איזה ברכה אלוהית.

והנה הוא יוצא אלי בטבעיות, ללא משככים וללא כאב, זה קורה לי. המופלא הזה נובע ממני.

יניב בריצת שוורים מהירה, פותח את הדלת ונכנס. הוא מחייך ובוכה, מרגיש שקצת פספס את היציאה, כועס על עצמו שמיהר לצאת, אבל מיד אני מסירה ממנו כל ספק. כך זה היה צריך לקרות. קטן ואינטימי ונכון ויפה, אלוהים לקח ברצינות את בקשתי לעשות את זה לבד, ועדיין היית איתי, כל כך נוכח, כל כך מתאים את צעדיך לצרכיי כמו ריקוד טנגו חושני ומתואם.

תודה אהוב שלי.

וכך הבטנו מאושרים על היופי הזה, 

ועל יותם 

כמה קטן ויפה

ואינטימי הרגע הזה. 

מחלונות

בית הכנסת הישן

רואים

ענף אחד שבור

שקם

ומתפלל.

זה היה כמה ימים אחרי החתונה. עוד טעם ירח הדבש היה בפי. עברנו לדירה החדשה והוריי קנו לנו מכונת כביסה פשוטה במבצע ב-1500 ש"ח, בחנות של בן דוד שלי. הייתי צריך להמתין בבית לטכנאי שיבוא להתקין אותה. כשכבר עמדתי להתייאש הוא הגיע, גבוה, רזה ועגום מבט. הוא החל לקלף את הניילונים ואז נשא אליי את מבטו המוכיח ואמר:

"אם מכונת הכביסה תעמוד על הרצפה של האמבטיה היא תחליד ותתקלקל מהר. כדאי לך להשקיע עוד 400 ש"ח בעגלה, וכך היא תאריך ימים".

ראיתי את ההיגיון בדבריו. הוא יצא וחזר עם קונסטרוקציית ברזל והציב עליה את המכונה. חשבתי שבכך נגמר העניין, אבל אז הוא דיבר איתי על החשמל:

"אם תהיה הפסקת חשמל המנגנון של המכונה עשוי להידפק. תשקיע עוד 200 ש"ח ואני מתקין לך מגן נגד ברקים".

- "אין את זה בהום סנטר?"

- "יש, אבל אנחנו לא נותנים לו אחריות".

קניתי. רציתי להיראות שקול. הוא שכנע אותי גם לגבי מגנט נגד מים קשים (300 ש"ח), קפיץ נגד טיולים של המכונה (500 ש"ח), אחריות לעשר שנים בליווי פסיכולוג, מעסה ופסיכיאטר צמוד (2000 ש"ח), ביטוח נגד פצצות אטום ואנטי דטרגנטים (3000 ש"ח) ואז הוא הציע לי גם יועץ נישואין. אמרתי לו: "גבר, אותי לא עשו באצבע. הרי עכשיו נישאתי". זו הייתה טעות. איך שאשתי חזרה הביתה ושמעה כמה חכם הייתי, מיד התגרשנו.

למכונת הכביסה שלום.

להיות מיעוט זה לא נעים! איזו אמירה חזקה! הלוואי שאני יכולתי לצאת בהצהרות חזקות כאלה, במקום לצטט שירים יפי נפש, אבל ניחא, החיים לא פריים וגם מיעוט זה עניין של גזע, צבע ומין.

ידוע לכולם שהנאצים היו גזע שולט, רודן, אכזר. מילים לא יוכלו לתאר את המעשים הנוראים שעשה העם הגרמני במלחמת העולם השנייה, ויש אומרים שגם היום זהו עם נורא שיש לנתק את כל הקשרים עימו כדי לשמור על הכבוד הלאומי.

וברורה לכולם העובדה שלא כל גזע יכול להיות שולט, רודן ואכזר. ישנם גזעים שנועדו להיות מיעוט, רק מיעוט, לנצח נצחים, בעצם יש רק גזע אחד כזה, ואליו גם אני שייכת: היהודי. ושום עם אחר לא יכול להיות מיעוט, בטח שלא אם צבע עורו כהה, שפתו ישמעאלית, או שהוא הובא במטרה לעסוק בזנות. גם הגזעים האלה הם מיעוט, אבל אחר! ואסור להם למרוד בשום פנים ואופן, או חס וחלילה להדיח אנשים אחרים להשמיע את זעקתם. הרי במקומות אחרים הם סובלים יותר, אז שישתקו.

ובוא לא נדבר על אכזריות, הרי אף אחד לא מכניס אנשים לתנורים, רק אמרנו שמיעוט. זה לא נעים, אז שיתמודדו! הכול בסדר. עשיתי לייק על האמירה ההורסת. אזכור כל מילה בפעם הבאה שמישהו יכניס אותי לתוך תנור לוהט ויסגור את הדלת.

עוד שיר אחד ודי

היא מבקשת,

שדיה החצופים

מתחנפים, 

בוקעים מבעד

חולצה שקופה,

פטמותיה מתעוררות

לחיים,

נשימתה רכה,

אתה נשוי?

היא שואלת,

רוב הזמן, אני משיב.

רוב הזמן אהיה אהובתך?

כמה זמן נותר לי לאהוב

איני יודע,

עוד שיר אחד ודי

היא מבקשת

יש לי חולשה לשיר יפה

לפני מעשה האהבה.

אינני משורר

אני אומר

ומעביר את אצבעותיי בשערה

בסערה

כדרך המשוררים, 

מצד שני

אף שוטר לא עצר משורר

על התחזות.

שירים אינם משקרים

כמו האהבה.

היא בולעת את מילותיי

שורות שורות

בלי סימני שאלה

בית ועוד בית ועוד

ובאה על סיפוקה

אוספת את שדיה

ואת שיריה

ומוסיפה אותי לרשימת

משורריה.

© ירמי עמיר

לפני כמה ימים נחשף לי קטע מדהים ושמו "הסיב האופטי", שיר מדהים שגיליתי של מאיה בז'רנו שגם כותבת באיגרת. על רקע קטע מוסיקלי מרהיב של אבנר שטראוס "שניים לדרך" שמו, היא כל כך מזכירה את יונה וולך בסגנון שלה, "מדממת" על המילים. יותר פיה פחות שדה.

כבר מספר ימים אני מתהלכת עם הקטע הזה ובוכה, הוא מרגש אותי ונוגע בי כל כך, כשאני שומעת אותו הוא מעיר אותי לאנרגיה טהורה וטובה ומוציא אותי מדיכאון קל לנשימה צלולה.

אז תודה לך מאיה ממאיה

(מאיה הובני שטיינמן)

הסיב האופטי / מאיה בז'רנו 

ויהי, ויהי, ויהי,

במחצית, במחצית דרכי

אל כוכב הנפש, רכובה

על סיב אופטי שקוף,

הייתי קרן אור קלה, תדר קול

מספר בינארי; ובחובי מילה

ועוד מילה ועוד מילה

כפעימות ארור חושך מלב חשמלי,

המשדר אותות מרטיטים, גלים רצי גלים כסופה

מקצה הארץ עד סופה;

ושם בקצה הארץ יחזור המספר המכושף

יהיה מספר רגיל תוך חלקיקי שנייה,

ומן הסיב האופטי הדקיק המיה

נשמעת כמבּור שינה: "אני אוהבת אותך"

מלים מלאכים מתוך סיבים פורחים

קורנים מאות פרחים במהירות כמעט האור

וזו היא רק שיחה של אור לייזר בבטן סיב אופטי

מהימן ומעודן, דק וחלול כנימה

שקוף כזכוכית ואטום כחידה. 
 

לילך רוט ומורן קינמון שלחו את הפוסט הבא. לא יכולתי שלא להביאו לכם. תקראו ותיווכחו בעצמכם:

עוז

ראיתם את הסרט "האצ'יקו"? אני ראיתי אותו בטיסה האחרונה שלי ללונדון. הוקרן כסרט טיסה וגרם לי לבכות. הסרט מבוסס על מקרה אמיתי על כלב האצ'יקו, כלב כל כך נאמן לבעליו שכל בוקר היה מלווה אותו לתחנת הרכבת בדרכו לעבודה ומחכה לו שם כל היום עד השעה 17:00 כשהיה חוזר. יום אחד האצ'יקו ליווה כרגיל את הבעלים שלו לתחנת הרכבת, אבל בשעה 17:00 הבעלים לא חזר. הוא קיבל התקף לב ומת. משפחתו השבורה של הבעלים שקיבלו את הידיעה בביתם, הגיעו לאסוף את האצ'יקו, אבל הוא ברח שוב לתחנת הרכבת. ככה יום אחרי יום. האצ'יקו סירב לקבל את העובדה שהאיש שהיה כל עולמו לא יחזור. הוא וויתר על מיטה חמה, אוכל ומשפחה אוהבת, כדי להמשיך לעמוד בגשם, ברוח בקור ובשמש ועד מותו שלו לא עזב את המקום. כיום באותה תחנת הרכבת ביפן, הוצב פסל של האצ'יקו. הסיפור של עוז שבתמונה כל כך הזכיר לי את הסיפור של האצ'יקו. בעליו של עוז, בני, נפטר במפתיע לפני כמה שבועות, אחרי שנים שבהם הוא ועוז היו כל עולמם אחד של השני. כן, לצערנו יש גם אנשים כאלה, עריריים, ללא משפחה. אבל בני אולי היה ערירי,אבל הוא לא היה בודד. כי עוז נתן לו אהבה בלי תנאים כמו שרק כלבים וילדים יכולים לתת.אהבה שלא תלויה בדבר. הם היו החברים הכי טובים אחד של השני. אמנם הם חיו חיים צנועים בדירה של עמידר, כי המצב הכלכלי לא היה טוב, אבל היה להם אחד את השני. אבל יום אחד כאמור בני לא חזר הביתה. עוז לא יודע שבני גם לעולם לא יחזור. בשבועות האחרונים מבלה עוז לבדו בדירה המשותפת שלו ושל בני, לבד, מחכה ליד הדלת לבעלים האוהב שלו שיחזור, מתרגש מכל צעדים במדרגות, רשרוש מפתחות בדלת, מישהו שנכנס, וכל פעם מתאכזב מחדש. עוז מבלה את ימיו לבד. מדי פעם נכנסת אחת השכנות להאכיל ולשחרר אותו קצת בגינה. על ליטופים וחום כבר מזמן אין מה לדבר. וכאילו זה לא מספיק עצוב, בגלל שהשניים התגוררו בדירה של עמידר, בקרוב עוז הולך להישאר בלי קורת גג, מאחר ובמות הבעלים, הדירה חוזרת לרשות המדינה. הפעם, לא רק לעוז מגיע שנתגייס בשבילו, אלא גם לבני. בן אדם שחייו ודאי לא היו קלים אם הוא התגורר בדירה של עמידר, אך הוא בכל זאת יכול היה לפתוח את הלב כדי לטפל ולאהוב את הכלב הזה. תעזרו לעוז למצוא משפחה מאמצת שתוכל לטשטש מעט את העצב והגעגוע של העצב הזה, או לפחות משפחה אומנת עד למציאת בית קבוע.

עוז נמצא באזור חיפה. לפרטים: מורן 054-762-1666, טלי 054-777-0101.

שלכם באהבה
תיאודור

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 25.02.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

מאיה אלרון והלהקה

חברים יקרים,

ב- 23.2 אני חוגגת 36 חורפים (!!) בהופעת יומולדת באוזןבר.

קיבלתי כבר אלבום בכורה: http://mayaelron.bandcamp.com

עכשיו אני רוצה לתת מתנה...

את עצמי בהופעה עם גרסאות חיות של שירים מהאלבום ועוד כמה חדשים (!!)

מלפניי, מאחוריי ומצדדיי עומדים:

ישי זומר - בבס יצירתי ומלא רגש. טל כוכבי - בתופים גדולים מהחיים. יואב יינון - בגיטרות נוהמות ואפלות. זיו לביא - בקלידים קורעי לב.

מי שיגיע יוכל גם לרכוש עותק אמיתי של האלבום (בהדפסה עצמאית נדירה!)

ולהרים איתנו כוסית (או כמה)...

23.2, יום ד', 20:30, באוזןבר - קינג ג'ורג' 48, ת"א. כרטיס: 40 ש"ח

מקווים ומצפים לראות אתכם שם,

מאיה אלרון והלהקה: www.mayaelron.com

הופעת ההשקה:

"משחק מהחיים" – מבית היוצר של תיאטרון פלייבק 

תיאטרון סיפורי חיים ואימפרוביזציה. חוויות הקהל והסיפורים האישיים של הצופים הופכים לרצף של סצנות תיאטרליות, דימויים ורגשות, בידי קבוצת שחקנים מיומנת ומנחה. מפתיע, מרגש, מצחיק, נוגע ובלתי נשכח.

מנחה: אביבה אפל. מוסיקאים: איתי אורן, נעם רפפורט, עידו זלזניק

שחקנים: הילל שמעון, נורית שושן, ערן יעקובי, רינה לביא, שושה קסטנברג, שירלי ליגום

מוצ"ש, 26.2.2011, בשעה 20:30,

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

-------------- -------------- --------------

בני חורין

Dear friends,

Here is a video clip of a song made by some of my friends in the last few days. They wanted to send a message of support to the people of Egypt. This is what they came with:  

Children of Liberty בני חורין - أبناء الحريه

I feel myself now as I am in Tahrir square
You are blessed for your new path, brave people of Egypt.
May this path will lead you and the whole world to its freedom and responsibility
with love.

Elad Vazana

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים אלטרנטיביים: www.TV.social.org.il 

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית אלטרנטיבית: www.hayarkon70.org

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------