הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מפיחה רוח חדשה במושגי התיאטרון!" (דוד מעיין, במאי)


ליותם

שיחי דורנטות וקלמנטינות מחייכים אלי בעידן האור

חלקיקים של בהק, מדברים אלי בתוך הלב

פטפוטי אהבה טריים

אני נוגעת באצבעות התום הוא מושיט לי יד, ממששת

את חיוכו.

 

אין דאגות היומיום מעוורות אותי

מלראות אהבה טהורה

 

תמימותי נולדת  מחדש בעקבות השמש

זהרורים על פני.

 

ספרי איך זה כשגוף יוצא דרך גוף

כדרך הטבע, ידי פרושות לצדדים

עונות לי

שואגות את שמחת החיים.

 

 

איך זה כשיש לך זמן, את לא ממש כותבת ודווקא עכשיו בשיא העייפות באה לה מתת כתיבה, חמישה ימים אחרי לידה, אני מתעקשת על הכתיבה הזאת הפזורה הסתורה, זו שחייבת לפרוק רגשות טריים, אומרים שזאת הכתיבה מהסוג הנחות ביותר, זאת הכתיבה המשוללת אינטרוספקציה פנימית, התבוננות פנימה אמיתית, אבל אני חשה שאני צריכה לכתוב קרוב במקום הכי אותנטי, שאוכל אחר כך לספר דבר משמעותי לילדים שלי

אז אולי לא נלחמתי למען השלום, או לא עשיתי מספיק למען העולם, לפחוות אספר על פלא הבריאה, על הלידה המדהימה של יותם, שנולד בעין הסערה בשנים-עשר בדצמבר אלפיים ועשר, 12.12.10.

 

בשבע ושלושים בבוקר דפקו הצירים על דלתי, ולקחתי את כרית ההנקה והסתובבתי בתנוחות העגולות וכל הזמן אני רואה בראש את הסרט שאני רוצה כמה שיותר להחזיק בבית, מצידי אפילו ללדת בבית אמרתי ולא ידעתי עד כמה הסרטים שאנחנו מכינים לנו בראש מתממשים. בכל ציר ירדתי לעמידת שש וסובבתי את האגן, לא כמו שלמדתי בקורס ההכנה ללידה, אלא כמו שהגוף אמר לי, אני עושה את זה לבד, אני עושה את זה בבית, שעה לפני כן שאלתי את יניב למה אין בטריות במצלמה והנה הוא מיד בא ומצלם אותי עם ליה, הגורה שלי, שעוד מעט תהפוך להיות הגדולה שלי. היא  מטפסת עלי כמו קופיף ומתלפפת סביבי בזמן ציר, מדהים איך הצירים הראשונים שלי איתה היו כל כך משמעותיים וכאן אני מסוגלת לשחק איתה משחק ילדים ולחייך למצלמה, אני אומרת לו, תלך לעבודה אני כבר אסתדר, איזה מזל שהוא הלך ומיד חזר.

 

הנה משהו מוכר, כאב מוכר שאני יודעת להיכנס אליו עם עצמי ורציתי לעבור אותו לבד כשיניב ברקע, עוזר במידה הנכונה ועושה בדיוק מה שצריך, מה שאני זקוקה באותו רגע זו אמבטיית שמנים, חמש טיפות מרווה, שבע לבנדר, חמש למון גראס, שלוש פצ'ולי, אחת ילנג-ילנג, והנה יש לי ריח שפותח לי את הגוף, ואז אני אומרת לו:  דבר אלי מילים יפות, דברים יפים, שפוך אהבתך עלי, אני בסוג של טראנס שעוד לא הכרתי, נותנת לגוף שלי להתבטא כמו כאב, כמו שמחה, כמו צער, כמו בכי, וכל הזמן הזה כל כך חשוב לי שיניב ידפוק על דלתותי אהבה, אני מרגישה בוודאות איך זה מקדם לי ציר.

יניב שואל אותי מה קורה, כל כמה זמן? אני אומרת בערך כל שמונה דקות ואיך שאני אומרת את זה, זה כבר כל חמש דקות. בניגוד ללידה הראשונה עם ליה, אני בטכניקה אחרת, אני מנסה לא להתנגד לכאב ולהתכווץ מולו, אלא לקבל אותו, לרדת לעין הסערה הזאת ולנשום. כמו התוהו ובוהו של עליסה בארץ הפלאות כשהיא נופלת לראשונה אל תוך המסע שלה, והזמנים משתנים לה, והגדלים משתנים וכל האדמה נשמטת תחת רגליה. אני מאפשרת לקרקע להישמט בידיעה שלמה שכל ציר כזה ואיבוד השליטה מקדמים אותי. כל ציר אני מקדמת בברכה בשקט ובמעגל פנימי. זה קורה כל כך מהר. הנה אני לוטוס מתפשט על פני מים וכל הזמן יניב שואל מאחור, מה קורה, צריך לצאת? צריך לצאת!

 

שוב אני בתסריט הדמיוני שלי. אני פלאחית אינדונזית או בכפר קטן בסין. אני הולכת עם כד על הראש כשכרסי בין שיניי ובאמצע העבודה, בפשטות, אני כורעת ללדת, מניחה את הכד, מוצאת לי חלקת אלוהים בין השדות, מתמסרת לדברי הטבע לחיה שבה.

 

יניב מכרכר מסביבי, אני נוהמת לעברו והוא קורא לי: את מדהימה, את שווה, את יפיפייה, את המיילדת המושלמת את האימא של היולדות, וכל יציאה כזאת מפוצצת את חושיי. הכול נהיה ורוד בסערה האפורה, אני עושה את זה, מדמיינת מעגלים ספירליים מאיצים בי חלקיקים.

 

הנה למדתי שיעור חשוב בתוך הצירים האלה. כשמשתחררים בתוך הקושי, הוא יוצא החוצה, כשלא מתנגדים לכאב אלא פשוט שוהים בו נושמים בו, הוא משתחרר הרבה יותר בקלות, זה נראה לי נכון לחיים.

 

אני אומרת ליניב: אני רוצה בבית, והוא  אומר : יאללה, אל תפתיעי אותי עכשיו, "מרכז לידה טבעית" שהזמנו חודשים מראש מחכה לנו. איריס המיילדת מהמרכז אומרת לי: מאיה נראה לי שזה הזמן לצאת. בחוץ הסערה גדולה, ומאוד לא מפתה לצאת. היום הכי חורפי שהיה פה מזה שנים, הנמל בתל אביב הוצף, מסעדות נופצו, ויש מין תחושה אחריתית כזאת, בקיסריה נפל מזח שלם ועשרות חנויות נפגעו ממיני צונאמי.

 

אני בוחרת בשמלה קצרה ופונצו' מעל ויאללה למסע עם הכוחות והשירה שלי, עם הנבואות והשדים שלי, וכל הדרך יניב אומר: אני כל כך אוהב אותך, את מעוררת בי השראה, פותחת את עולמי. עכשיו, אני אומרת לו, דבר אלי מילים גסות, מיניות, טהורות, מלוכלכות. אנחנו עושים אהבה במילים, והורמון האוקסיטוצין משתחרר, הורמון האהבה, סרטים כחולים רצים במוחי, בוץ יהלומי. אני מדמיינת אותנו שוכבים עושים אהבה פראית.

 

ואז בעיטות צירי הלחץ שולטות בי. בזמן שאני משננת טקסטים עתיקים לטיניים, יניב מגיע לבית החולים תל השומר ומסתובב ומסתבך, אני נזכרת שלא עדכנתי אותו בשינויי החניה. מצד אחד זה מעניין אותי ומצד שני לא מזיז לי. אני החיה שנמצאת מאחור ומודעת לכל ומצד שני נמצאת בבועה, הוא מתקשר למיילדת שלי. היא באה לאוטו, מכניסה אותי בקושי בדלת סתרים אחורית לחדר הלידה. אני אומרת לה כמה יופי שופע ממנה וכמה שהיא מדהימה, והיא מחייכת אלי כאילו היא כבר מתורגלת בפתיחות חסרת מעצורים הזאת. אני נכנסת לחדר. יניב קופץ להזיז את האוטו מאמצע הכביש. היא אומרת לי את בפתיחה מלאה לחיצה אחת והוא בחוץ. הנה הראש שלו תרגישי.

 

וואו, איזו תחושה של פליאה, איזו הרגשה זאת כשגוף עובר דרך גוף, איזה עונג מופלא זה כשזה יוצא רך וטבעי בזרימה אחת שקט ונינוח.

 

איזה ברכה אלוהית.

 

והנה הוא יוצא אלי בטבעיות, ללא משככים וללא כאב, זה קורה לי. המופלא הזה נובע ממני.

יניב בריצת שוורים מהירה, פותח את הדלת ונכנס. הוא מחייך ובוכה, מרגיש שקצת פספס את היציאה, כועס על עצמו שמיהר לצאת, אבל מיד אני מסירה ממנו כל ספק. כך זה היה צריך לקרות. קטן ואינטימי ונכון ויפה, אלוהים לקח ברצינות את בקשתי לעשות את זה לבד, ועדיין היית איתי, כל כך נוכח, כל כך מתאים את צעדיך לצרכיי כמו ריקוד טנגו חושני ומתואם.

תודה אהוב שלי.

 

וכך הבטנו מאושרים על היופי הזה, 

ועל יותם 

כמה קטן ויפה

ואינטימי הרגע הזה. 

לאיגרת השבועית של 2011 . 2 . 17