(גְּרָפוֹמַנְיָה: רצון עז של אדם לכתוב, גם אם אינו בעל כישרון ואין לו רוח יצירה של כתיבה)

גבירותיי ורבותי המושבעים, הנה העובדות בצורה האובייקטיבית ביותר שאני יכול לכתוב אותן: ביום שישי האחרון ניסה יואב עזרא לרמוז שאני גרפומן. מכיוון שפרט לכתב העת "משיב הרוח" שכנראה הנ"ל אינו מכיר בקיומו, לא טרחתי לפרסם שום שיר במגזין לא מקוון בחמש השנים האחרונות, ניסה הוא להיתלות על וו של ראיון שניהלתי עם מתרגם אחר בדבר ספר שיצא בהוצאת קשב, שהיא לצנינים בעיניו של הנ"ל, אולי בגלל שמנהל אותה רעהו הטוב ממנו, רפי וייכרט, אשר עימו אני עובד באופן צמוד. הדבר הוביל אותי לכתוב את הדברים הבאים:

בגיל 18 ניסו לשדך לי גרפומנית בת 27. הביישנות מנעה ממני לגלות לה תיכף ומיד שהיא גדולה ממני בשליש. הדקות הספורות ששוחחתי איתה בטרם התוודיתי על גילי עסקו בעובדה ששנינו כותבים שירה (הסיבה שהייתה התירוץ הקלוש לשידוך, רק שהשירה שלה זעזעה את נימי נפשי הפולנית) ואז הבנתי שגרפומנים ומשוררים אמיתיים חווים את העולם באופן זהה.

אין שום דבר פסול ברצון לכתוב, להיפך, העת המודרנית נותנת לנו את ההזדמנות לחשוב שגם אם אנחנו פקידי בנק לא מבריקים, אנחנו בכל זאת יכולים להקדיש מכספנו ועיתותינו לכתיבת שירה, פרוזה ורומנים, כאוות נפשנו. גם עצם העובדה שאנחנו, נניח, כותבים בשגיאות הקלדה ודקדוק, לא אמורה לפסול אותנו מלהיכלל בקהל העוסקים באמנות. כיום יש בדיקת איות ודקדוק במחשב. הדבר שאמור לפסול אותנו הוא אותו דבר מה בלתי מוחשי אשר המשורר שלמה אביו מכנה "רצון עז בלב ברווז", כלומר עצם המחשבה שאם יש לנו איברים שמאפשרים כתיבה, אנחנו נהיה עמוס עוז או אלתרמן הבאים היא ביזיון ועלבון. כנות רגשית והתאמה לרוח התקופה, אלו הם שני המדדים שאמורים להבדיל בין שיר ללא שיר, או בין סיפור ללא סיפור.

ביחס לכנות רגשית יכולתי להכביר מילים, אבל עצם העובדה שאתם מרגישים את היצירה, שאתם קוראים אותה לא רק באופן שבו היוצר התכוון, אלא גם קריאה אישית ופרטית, זו ההוכחה שהשיר כן. אמילי דיקינסון נסחה זאת בצורה הטובה ביותר: "אם אני חשה תחושה גופנית כאילו ראשי מוסר מעל צווארי, אני יודעת שזו שירה". מה רב הצער שממשפט זה כל שנותר למבקר שירה מסוים, הוא אובדן הראש, כאשר הוא נתקל בשירה החורגת ולו במעט ממה שהוא רגיל אליו.

המבחן האמיתי של מבקר הוא היציאה מתוך עצמו והיכולת להכיל גם דברים שהוא איננו רגיל אליהם. פסילה גורפת של יוצר או של יצירה בטיעון שזוהי גרפומניה, צריכה להישפט כמעט כמו שהסנהדרין היו שופטים בהוצאה להורג, בזהירות רבה. גם עצם העובדה שבמרבית המקרים אותו מבקר לא מסוגל להגיד מה עורר את קצפו, היא ההוכחה להיותו כלי ריק.

לגבי ההתאמה לרוח התקופה - זהו שיעור שלמדתי מרפי וייכרט בעצמו, כאשר יום אחד הראיתי לו טיוטה של שיר שנחתם במילים "וספינותיי שלי היו מפליגות / לדוג לך את דגי ליבי". השורה הזו פתחה דיון מאוד מעניין בינינו, בגלל הטיעון שלו שאחרי מלחמת העולם השנייה, שורה כזו נחשבת למיושנת. בין אם נקבל את ההבחנה הזו ובין אם לא (ואני נוטה שלא לקבל), אי אפשר לקחת מהוצאת קשב (שאותה פסל אותו מבקר כלאחר יד, כנראה ממניעים אישיים) את האידיאולוגיה שלה ואת היותה קשובה, באופן זה או אחר, לרוח הזמן.

אבל אם נחרוג לרגע מנושא השירה, כשאדם אומר שהוא כותב כמו יוצר מסוים ומחקה בדייקנות את אותו יוצר, הוא מזכיר לי את הסיפור שקראתי על אמיל זאטופק, הקטר הצ'כי, שפעם אחת היה אצן שהחליט להשיג אותו ויהי מה. האצן התאמן והתאמן וכשהתחרה עם אמיל זאטופק אכן השיג אותו, רק כדי להגיע במקום הלפני אחרון, משום שגם אמיל זאטופק הוא לא מה שהיה פעם. בין אם השירה היא עבד לזמן ובין אם הזמן הוא עבד לשירה, אין ספק שהיצירה היא מרוץ שליחים, ומי שרץ ברוורס מתחרה אולי נגד עצמו.

כשאני כותב שיר או סיפור אני משתדל לבנות אותו כך שלקורא הפשוט השיר יעבוד ויצלצל והקורא המעמיק ימצא בו עומקים ורמזים. חוסר הנכונות של מבקרים כמו יואב עזרא להתמודד עם משהו שהם אינם מבינים מזעזעת אותי, וכולי תקווה שיעשה כמה שפחות נזקים עד שישבור את קולמוסו סופית.