האיגרת השבועית

"מרד? לא אצלי!" יאמר היוצר השאנן, "ובכלל, מרד הוא לא תשובה לשום דבר. מי בכלל מורד היום?" אכן, יש להיות מודע היטב למוניטין הרע שיש למונח זה בקרב יוצרים רבים, כמו גם בקרב אנשים מן הישוב. חרושת התרבות אילפה אותנו לצייתנות והשתלבות במרחב התעשייתי. אבל גם מבלי שנעלה על הדעת מרידות תרבותיות לאורך ההיסטוריה, די אם נציץ אך לרגע באותו הרגע שבו נולדת יצירה. דבר יוצא דופן מתרחש בחוויה האישית הכוללת. אפשר שלפתע מתעורר גל חום בגוף, או אולי זו ההתרגשות המלווה את הופעתה של תמונה חדשה במוחו, או מחשבה או רגש.

רגע של גילוי.

ההתרגשות עשויה להתפרץ במילים: "יש לי רעיון!" או שהיא מתפרצת בתנועה או בצליל או בתנופת מברשת צבע על בד. ה"רעיון" הזה מרגש כי הוא שונה מכל מה שהיה ידוע עד כה. הוא אחר.

יצירה מתחילה בחוויית ה"אחר".

האחר הזה הוא מרד בקיים.

אחר-כך, עם חלוף הזמן, תתמקם לה היצירה באגף הקואליציוני או האופוזיציוני של התרבות, אבל היא נמצאת שם בזכות אותו רגע אחר. כך בכל תחום של יצירה. גם בערוצי הטלוויזיה המרכזיים, מעוז השמרנות, התעשייה, הפוליטיקה הקואליציונית, יוצר שמבקש להפיק פרויקט חדש, שואל את עצמו: "מה עוד לא עשו ואעשה". אפילו כאן יש בזה אחד משישים של מרד. רק אחר כך, בחלוף הזמן, לאחר רגע קצר או ארוך, הוא יחשוב על מה ש"מותר" לו לעשות ועל מה ש"אסור" לא לעשות במסגרת שבה הוא פועל.

כל יצירה מתחילה במרד כנגד הקיים.

כל יצירה עם היוולדה היא אופוזיציונית.

יש בזה תקווה.

(קטע זה לא מופיע בספר "המעגל הפתוח")

אִם תַּעֲמֹד עַל הָהָר

וְתִשְׁאַל: לָמָּה?

אִם תּוֹשִׁיט אֶל הֶהָרִים אֶת יָדְךָ

זְמַן אָרֹךְ.

זְמַן אָרֹךְ תְּחַכֶּה לִתְשׁוּבָה

בְּלִי לָזוּז.

רַק הַדְּמָעוֹת נִגָּרוֹת.

אָז תָּבוֹא צִפּוֹר זְעִירָה

קְנֵה-קַשׁ לָהּ מָשׁוֹט בַּשָּׁמַיִם

וְתֵשֵׁב בְּכַפְּךָ.

קְנֵה-קַשׁ בְּכַפְּךָ הִיא תַּנִּיחַ

וְתָטִִיל בָּהּ בֵּיצָה.

עֲמֹד שָם עַל הַר בַּמִּדְבָּר

עֲמֹד בַּחַמָּה וּבַקֹּר

זְמַן אָרֹךֱ מְאֹד.

אַל תָּזוּז

עַד שֶׁיִּבְקַע בְּכַפְּךָ

גּוֹזָל רַךְ, מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים.

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים)

22. ויקהל: שמות, ל"ה - ל"ח 20.

"ויקהל משה את-כל-עדת בני ישראל".

בפרשת ויקהל בונים את המשכן. בפרשה הבאה פיקודי, החותמת את ספר שמות, מציידים אותו ומשלבים יחד את מרכיבי הפולחן. ואז מופיעים חמישה פסוקים, החותמים את פרשת פיקודי ואת ספר שמות כולו. האל יורד אל המשכן וקובע את מושבו בתוך עמו: "ויכס הענן את-אוהל מועד וכבוד יהוה מלא את המשכן".

מכאן והלאה האל ילווה את העם בדרמות הבאות הנכונות לו:

"כי ענן יהוה על-המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו, לעיני כל-בית-ישראל בכל-מסעיהם".

המשכן הוא הבית החומרי. הבית החומרי הוא משכן לרוח, שהמחשתה כאן היא בעמוד הענן. מנקודת מבטו של יוצר, שתי הפרשות מתארות שלבים אחרונים בהפקת יצירה בימתית גדולה: עיצוב המשכן הוא כמו עיצוב הבמה. שילוב מרכיבי הפולחן הדתי דומה לשילוב מרכיבי הבמה ליחידה אמנותית אחת. זו החזרה הכללית לקראת המפגשים העתידיים עם הקהל, שבכל אחד מהם תתרחש יצירה מחודשת או חדשה.

כדי לעקוב אחר הרצף הדרמטי, יש לחזור אחורה, אל סיפור ההתגלות של האל לעמו, במעמד הר סיני. אבל גם מעמד זה הוא תוצאה של תהליך שהחל עם סיפור ההגירה מארץ כנען.

תחילה הייתה ההליכה למצרים. הגלות הבלתי נמנעת שהיא מנת חלקו של כל אדם-יוצר בין אם עזב את מקום הולדתו ברגליו, או היה גולה בארצו. אחר-כך היציאה ממצרים ושנות ההליכה במדבר, והמדבר כמקום המייצג את שלב הבשלתה של היצירה. ולבסוף הכניסה אל הארץ המובטחת ויצירת חיים עצמאיים. היצירה מבשילה ויוצאת לאור עולם. זו הדרמה הגדולה, המשלבת בתוכה את הדרמה של מתן תורה, שהיא סיפור בתוך סיפור, משל בתוך משל.

התיאור הזה אינו מתייחס לדרמה המתרחשת לעתיד לבוא בארץ כנען. זו מתחילה בספר יהושע עם כיבוש הארץ. זה החלום שהוגשם ושברו. לכאורה החומש הוא יצירה נפרדת מספרי הנביאים והכתובים, ובכל זאת הם נמצאים בסמיכות לחומש ולא במקרה. אם החומש מניח בסיס מוסרי לפעולתו של האדם, ספרי הנביאים והכתובים מלמדים על ההתמודדות עם אותו בסיס מוסרי. למה הדבר דומה? פעם שאלו את הפילוסוף הרברט מרכוזה: "אתה ואחרים כמוך מבקשים להקים את החברה המושלמת. מה תעשו כאשר זו תתגשם ותתקיים?" על כך השיב מרכוזה: נהרוס אותה עד היסוד ונתחיל לבנות אותה מחדש".

כאמור, סיפור ההליכה למצרים והיציאה ממנה הוא משל להתפתחותו של אדם-יוצר. הוא גם מתאר מעגל עלילתי, המקביל למעגל קדמון, הוא מעגל העלילה של אברהם: לידה, התבגרות, יציאה מבית אבא, גלות ויצירה.

פְּתִית הַשֶּׁלֶג

מְפַרְפֵּר עַל עָלֶה

בְּכַף הָרוּחַ.

חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

"את קטנה כל כך ושבירה כל כך"

(קטעים ממכתבים שכתב נסים אלוני לשחקנית אילנה עדן)

8.8.59

"לפעמים נדמה לי כאילו הכול נקרע כמו נייר יפה ממשי, ולפעמים נדמה לי שאנחנו אחוזים בטבור... את קטנה כל כך ושבירה כל כך..."

4.9.59

"וכשאגע בך אילנה, כשאגע בך בידי, כשאני אגיע, וכשאנשק את שפתייך, יֵדע העולם למה נברא... הנה אני משביע אותך, דברי אלי וקראי את שמי בלילה, לבדך. אני מקהלה ויש בי אלפי קולות. ויש קולות עליונים, מגחכים, צרודים. תמיד רציתי להתגבר עליהם..."

28.9.59

"אני שואל את עצמי עכשיו כמה מחבואים אני מתיר עכשיו ברגע זה, כאשר אני מנסה להזדווג איתך, אהובה מפוארת שלי... אותו בוקר במסעדה הקטנה, כאשר הוצפת באור השמש והבטת בי, ידעתי שאותה מהות אילמת שלך תאחז באותה מהות שלי, מודה בבדידות וכופרת בה בה-בעת... ובבת אחת ואולי לרגעים, ואולי לשנים, אורגת את החוט הלבן הדק הנדיר עד כי אומרים עליו שאינו קיים, החוט הפלאי המצרף שני בני אדם. אינך לידי ואני חי ואני מתעב את עצמי על החיות שלי... איני רוצה להתרגל. אני חי, אני צוחק, אני רואה אנשים, אני מדבר איתם ואני מתחיל לכתוב. (בלעדייך. זה נורא!)... אלוהים אני אוהב אותך... כי אם לא אוהב אותך יהיה זה סימן לנפילה שלי".

17.3.60

"אילנה, אילנה, אילנה שבועות עברו! שבועות! איפה היית? איפה היית לעזאזל? איפה!!! ...הלוא אני תקוע בך כמו שד מסכן ואת מנקרת במקורך את כבדי. אוהב אותך! לא! בלוע בתוכך ואולי בלעתי אני אותך וכבר אינני יכול שלא להגיד לך בוקר טוב בבוקר כי את פשוט מצייצת מתוך גרוני: 'בוקר טוב.' מה אני יכול לעשות? על מכתב ממך אני רוצה לצעוק בכל הרחובות האפורים האלה: 'יש מכתב מאילנה!' ואני שותק את שמך ולועס אותו בעקשנות. ולמה כל זה? הלוא את מטומטמת ומכוערת וממזרה ויש לך שפם, והלכת לעשות סרטים מטופשים ... ואת מתלהבת אפילו מאקסודוס ואני אוהב אותך. לא ראיתי מעודי יפה ממך וחכמה ממך. ובכן מה אעשה? הטירוף הזה לא ייפסק לעולם?... מה אני יודע? ובכלל, מי את? אולי לא תכתבי לי כלל!!! את זוכרת אותי? ולמה בכלל דבקתי בך? לא! נדבקתי אלייך? אני מסורבל ומגמגם ומכוער ומזדחל, ואין יום בו אינני רוצה להרים ידיים... אילנה אהובה מוזרה, למה אינך כותבת?

את חושבת שאינני יודע שזה מגוחך... אני יודע שזה מנוגד אפילו לעתים, להגיוני שלי, אבל מה אעשה וזוהי אהבתי, מגוחכת, אבסורד... לפעמים נדמה לי שאמצא אותך בבית. הלוא נתתי לך מפתח... אילנה, ככל שזה יהיה אולי, ככל שיהיה מטומטם... אני אומר לעצמי שלא ייתכן שתאהבי מישהו אחר. לא ייתכן ששמך יהי קשור בשם אחר... אינני יכול להאמין שאינך אוהבת אותי... לכי תתחתני עם מנהל של תעשיית הסרטים בעולם או עם איזה חכם גדול שיופיע בחדרך רכוב על סוס. אני אתחתן עם יצאנית שמנה שתדע להעלות אותך באוב... עכשיו חולף אווירון. כשחולפים אווירונים בלילה נדמה לי שאת באה".

האם אילנה היא הכור המצרף של קרעיו? הוא אמר לה שכן: "...אני סופר, אילנה, אל תדמי שאני נושא את המילה הזאת - אני אומר זאת על עצמי, בפעם הראשונה אולי, כמו בגד יקר או אות של כבוד. לעתים דומה שזוהי מחלה. לא די בכך שאני מביט באלף עיניים כמו מפלצת, אני גם הגיבור של עצמי. רק לעתים רחוקות אני מאמין שאני מאחד את רוב הגדודים המתרוצצים בקרבי. ובאהבתי אותך, כן".

מילים: שאול טשרניחובסקי 

לחן: טוביה שלונסקי 
 

ש. טשרניחובסקי

"אני מאמין" נכתב ע"י המשורר שאול טשרניחובסקי באודסה בשנת 1894.‏ השיר ידוע גם בשם "שחקי שחקי", כשם מילותיו הראשונות. השיר מבטא תקווה לאוטופיה, אמונה ברוח האדם ("שחקי שחקי עלהחלומות, זוּ אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין. כי עודני מאמין בך"), סוציאליזם ("לא ברעב ימות עובד. דרור לנפש, פת לדל"), אחוות עמים ("אז ברכה ללאום מלאום") ופטריוטיזם ("ישוב יפרח אז גם עמי, ובארץ יקום דור. ברזל כבליו יוסר מנו. עין בעין יראה אור").
ההטעמה בשיר היא מלעילית, לפי ההברה האשכנזית. למשל, בשורה הראשונה "שחקי, שחקי על החלומות" מוטעמות ההברות "שח" במילה "שחקי" ו"לו" במילה "חלומות".השיר הולחן בידי טוביה שלונסקי וזכה לביצועים רבים, שאפשר שהמוכר בהם הוא של אריק לביא. מבצעים אחרים הם נחמה הנדל, רונית אופיר, אבישי כהן, איה כורם. הועלו מספר הצעות להפוך את השיר להמנון מדינת ישראל, לצדה או במקומה של "התקווה". השיר נתפס כבעל מסר אוניברסאלי יותר מ"התקווה" בעלת הצביון היהודי המובהק. השיר משמש היום כהמנון בלתי רשמי לתנועות הנוער הציוניות-סוציאליסטיות. (ויקיפדיה)

שחקי שחקי על החלומות,

זו אני החולם שח.

שחקי כי באדם אאמין,

כי עודני מאמין בך.

כי עוד נפשי דרור שואפת,

לא מכרתיה לעגל פז,

כי עוד אאמין באדם,

גם ברוחו, רוח עז.

רוחו ישליך כבלי-הבל,

ירוממנו במתי-על:

לא ברעב ימות עובד,

דרור לנפש, פת-לדל.

שחקי כי גם ברעות אאמין,

אאמין, כי עוד אמצא לב,

לב תקוותי גם תקוותיו,

יחוש אושר, יבין כאב.

אאמינה גם בעתיד,

אף אם ירחק זה היום,

אך בוא יבוא - ישאו שלום,

אז וברכה לאום מלאום.

ישוב יפרח אז גם עמי,

ובארץ יקום דור,

ברזל- כבליו יוסר מנו,

עין-בעין יראה אור.

יחיה, יאהב, יפעל, יעש,

דור בארץ אמנם חי,

לא בעתיד, בשמים -

חיי רוח לו אין די.

אז שיר חדש ישיר משורר,

ליפי ונשגב לבו ער

לו, לצעיר, מעל קברי

פרחים ילקטו לזר.  

(גְּרָפוֹמַנְיָה: רצון עז של אדם לכתוב, גם אם אינו בעל כישרון ואין לו רוח יצירה של כתיבה)

גבירותיי ורבותי המושבעים, הנה העובדות בצורה האובייקטיבית ביותר שאני יכול לכתוב אותן: ביום שישי האחרון ניסה יואב עזרא לרמוז שאני גרפומן. מכיוון שפרט לכתב העת "משיב הרוח" שכנראה הנ"ל אינו מכיר בקיומו, לא טרחתי לפרסם שום שיר במגזין לא מקוון בחמש השנים האחרונות, ניסה הוא להיתלות על וו של ראיון שניהלתי עם מתרגם אחר בדבר ספר שיצא בהוצאת קשב, שהיא לצנינים בעיניו של הנ"ל, אולי בגלל שמנהל אותה רעהו הטוב ממנו, רפי וייכרט, אשר עימו אני עובד באופן צמוד. הדבר הוביל אותי לכתוב את הדברים הבאים:

בגיל 18 ניסו לשדך לי גרפומנית בת 27. הביישנות מנעה ממני לגלות לה תיכף ומיד שהיא גדולה ממני בשליש. הדקות הספורות ששוחחתי איתה בטרם התוודיתי על גילי עסקו בעובדה ששנינו כותבים שירה (הסיבה שהייתה התירוץ הקלוש לשידוך, רק שהשירה שלה זעזעה את נימי נפשי הפולנית) ואז הבנתי שגרפומנים ומשוררים אמיתיים חווים את העולם באופן זהה.

אין שום דבר פסול ברצון לכתוב, להיפך, העת המודרנית נותנת לנו את ההזדמנות לחשוב שגם אם אנחנו פקידי בנק לא מבריקים, אנחנו בכל זאת יכולים להקדיש מכספנו ועיתותינו לכתיבת שירה, פרוזה ורומנים, כאוות נפשנו. גם עצם העובדה שאנחנו, נניח, כותבים בשגיאות הקלדה ודקדוק, לא אמורה לפסול אותנו מלהיכלל בקהל העוסקים באמנות. כיום יש בדיקת איות ודקדוק במחשב. הדבר שאמור לפסול אותנו הוא אותו דבר מה בלתי מוחשי אשר המשורר שלמה אביו מכנה "רצון עז בלב ברווז", כלומר עצם המחשבה שאם יש לנו איברים שמאפשרים כתיבה, אנחנו נהיה עמוס עוז או אלתרמן הבאים היא ביזיון ועלבון. כנות רגשית והתאמה לרוח התקופה, אלו הם שני המדדים שאמורים להבדיל בין שיר ללא שיר, או בין סיפור ללא סיפור.

ביחס לכנות רגשית יכולתי להכביר מילים, אבל עצם העובדה שאתם מרגישים את היצירה, שאתם קוראים אותה לא רק באופן שבו היוצר התכוון, אלא גם קריאה אישית ופרטית, זו ההוכחה שהשיר כן. אמילי דיקינסון נסחה זאת בצורה הטובה ביותר: "אם אני חשה תחושה גופנית כאילו ראשי מוסר מעל צווארי, אני יודעת שזו שירה". מה רב הצער שממשפט זה כל שנותר למבקר שירה מסוים, הוא אובדן הראש, כאשר הוא נתקל בשירה החורגת ולו במעט ממה שהוא רגיל אליו.

המבחן האמיתי של מבקר הוא היציאה מתוך עצמו והיכולת להכיל גם דברים שהוא איננו רגיל אליהם. פסילה גורפת של יוצר או של יצירה בטיעון שזוהי גרפומניה, צריכה להישפט כמעט כמו שהסנהדרין היו שופטים בהוצאה להורג, בזהירות רבה. גם עצם העובדה שבמרבית המקרים אותו מבקר לא מסוגל להגיד מה עורר את קצפו, היא ההוכחה להיותו כלי ריק.

לגבי ההתאמה לרוח התקופה - זהו שיעור שלמדתי מרפי וייכרט בעצמו, כאשר יום אחד הראיתי לו טיוטה של שיר שנחתם במילים "וספינותיי שלי היו מפליגות / לדוג לך את דגי ליבי". השורה הזו פתחה דיון מאוד מעניין בינינו, בגלל הטיעון שלו שאחרי מלחמת העולם השנייה, שורה כזו נחשבת למיושנת. בין אם נקבל את ההבחנה הזו ובין אם לא (ואני נוטה שלא לקבל), אי אפשר לקחת מהוצאת קשב (שאותה פסל אותו מבקר כלאחר יד, כנראה ממניעים אישיים) את האידיאולוגיה שלה ואת היותה קשובה, באופן זה או אחר, לרוח הזמן.

אבל אם נחרוג לרגע מנושא השירה, כשאדם אומר שהוא כותב כמו יוצר מסוים ומחקה בדייקנות את אותו יוצר, הוא מזכיר לי את הסיפור שקראתי על אמיל זאטופק, הקטר הצ'כי, שפעם אחת היה אצן שהחליט להשיג אותו ויהי מה. האצן התאמן והתאמן וכשהתחרה עם אמיל זאטופק אכן השיג אותו, רק כדי להגיע במקום הלפני אחרון, משום שגם אמיל זאטופק הוא לא מה שהיה פעם. בין אם השירה היא עבד לזמן ובין אם הזמן הוא עבד לשירה, אין ספק שהיצירה היא מרוץ שליחים, ומי שרץ ברוורס מתחרה אולי נגד עצמו.

כשאני כותב שיר או סיפור אני משתדל לבנות אותו כך שלקורא הפשוט השיר יעבוד ויצלצל והקורא המעמיק ימצא בו עומקים ורמזים. חוסר הנכונות של מבקרים כמו יואב עזרא להתמודד עם משהו שהם אינם מבינים מזעזעת אותי, וכולי תקווה שיעשה כמה שפחות נזקים עד שישבור את קולמוסו סופית.

מבלי להזכיר את השואה

מבלי להזעיק שמים וארץ

מבלי לנפנף עם ששת המיליונים

מבלי לטלטל את העולם ששתק

מבלי להתעסק במנגנוני ההכחשה

מבלי ליבב

מבלי לשאול איפה היה אלוהים

אני נושא את הצלב

ובי הוטבעה החותמת

שהייתי שם

וננעלתי.

עלי כותרתה של הרקפת בכניסה לביתי

הם כמו לק המשוח בציפורני אישה

לא אני

נוצצת על רקע אספלט המדרגות

חולמת על מהפכות

בשבילי הבורגנות

רוצה רק למרוד

בגבולות העציץ המסודר

לצאת בפראי

כמו מחול המרווה המרושתת

כמו חוביזה

או פריחת חרדלים מטורפת

ולמטה לוחשים הנחשים

וקולו המתוק של ילדי.

כל ערב בשעה שש אני יורד לרחוב וקונה זר ורדים.

ורדים לדולציניאה ורדים לדולציניאה אני צועק בקול.

דולציניאה עומדת במרפסת רחוקה נראית בלתי נראית ושומעת את צעקותיי.

דולציניאה אני אומר לה, בואי, רדי אלי, קחי ממני את הורדים, כמה זמן אפשר להמשיך כך לעמוד ברחוב ולצעוק ורדים לדולציניאה?

זה מגוחך, זה פשוט מגוחך.

דולציניאה שומעת את דברי ומחייכת.

לבושה בשמלה פרחונית התואמת להפליא את הורדים שקניתי לה, אין לה מה להפסיד. הורדים שלי כבר אצלה. אין שום סיבה שתרד למטה.

על המרפסת שלה יש שלווה גדולה, רק אני נשאר עם הורדים כל ערב כל ערב. אחר כך אני מייבש אותם ותולה אותם מעל מיטתי.

בלילות באה אלי דולציניאה ותולשת אותם, מפזרת על מיטתי את העלים, קורעת את הגבעולים ונועצת בי מבט מקפיא דם.

מספיק דולציניאה מספיק אני אומר לה אני יודע שאת מסוגלת להיות אכזרית.

דולציניאה לא מוותרת בקלות. היא אוספת את הורדים וקושרת כתר לראשי. אני מרגיש כמו בגן חובה כשמוכרחים לסבול את הזר על הראש לכבוד יום ההולדת אפילו שזה דוקר. אני מודה, אני מוכן לסבול למענה. זה מרגיז אותי אבל זאת עובדה.

תקוע עם ורדים מיובשים על הקיר, על המיטה, בתוך העיניים, בתוך האוזניים, בתוך הפה, אני מתעורר בבוקר לתוך יום אפרפר ומזדחל באיטיות נוראית.

עד שתבוא השעה שש. עד שהיא תבוא.

אני הולכת לבכות לך, יקיר אהוב

אקשור אותך למיטה בחבל עבה, שלא יינתק לעולם

אנשוך את איברך עד שייפול לרגליי,
ואתה תדחוף את לשונך לערוותי הרטובה.

דמעותיי יזלגו כשאצרח בתאווה.

תהרוג אותי, אני שפחה, לא שווה פרוטה.

"אתה פגיע, והפגיעות שלך היא הדרך אל הגאולה שלך"

אינז (שלי גורל) בדיאלוג עם גארסין (אבי גיבסון בר-אל), במחזהו של ז'אן פול סרטר "נו-אקסיט", בתרגום ועיבוד של אמיר אוריין. המשפט המסוים הזה אינו מופיע במקור של סרטר. המחזה מוצג בתיאטרון החדר.

בקליפ שהקישור אליו נמצא בהמשך, ברין בראון חוקרת קשרים בין בני אדם - את יכולתנו לחוש הזדהות, להרגיש שייכות, ולאהוב. בהרצאה שנונה ומשעשעת, שנשאה בכנס TEDxHouston, היא משתפת בתובנה עמוקה מהמחקר שלה - תובנה אשר גרמה לה לצאת למסע ארוך ואישי להכרות עם עצמה, וכן להבנה טובה יותר של האנושי

(תרגום לעברית אפשר למצוא בכפתור הנמצא מתחת לתמונה).

הקליפ כאן

(העברת הקליפ: שלי גורל)

-Don't stretch your luck

אמרה איה לעצמה, ובכל זאת לא לקחה את הכדור. לאחר הוצאת הכרטיסייה, החזיקה את שאריות הקפה בכוס החד-פעמית שקנתה במזנון מנטה בתחנת הרכבת, כדי לקחת את הכדור, למרות שיכלה לקחת אותו גם 'על יבש', אם הרטיבה את הפה.

- היום אאחר שוב.

היא הייתה פרומה לגמרי: ארנק, כוס פלסטיק, נייר טואלט, מטרייה. היא חייבת לרכוס את עצמה לפני שאוטובוס האחרון יגיע.

- כמה חבל

אמרה כמעט בקול רם.

- כמה פגמים בקול בתחנה הריקה!

ה-29 השלישי הגיע,  אין אחריו!

וכשהוציאה את ארנקה הגדול, שהתעקשה עליו בגלל המקום המיועד לתמונות,  כדי להכין את הכרטיסייה, ראתה שאוטובוס 567 מחכה בצומת ואין אחריו אחר, אפילו המונית היקרה והשנואה, נוסעת רק עד פתח-תקווה.

- למה מסתירים את המספרים בכרזות פרסומת?

חששה להיתפס על-חם, פרומה ומפורקת ולעלות לאוטובוס עם צרורות נושרים, וויתרה על הכדור. ל-567 עלתה עם תלמידה, חברה לצרה. במקום 561 שלא בא. לבסוף, באוטובוס, היה לה חשש, שלא תספיק לבלוע כהלכה עד התחנה.

- חבל שאין מזל בין 561 לפלאפון המצלצל! אין יד לענות. עלתה בנון שלנטיות עם הכסף המוכן  לתשלום בעד הכרטיסייה המיוחדת, עם הפס הצהוב, או לכרטיס רגיל אם הנהג לא הצטייד בכרטיסיה המיוחדת ההיא. המטרייה הוורודה משתלשלת על אמת ידה. אף אחד לא הביא מטרייה מלבדה ואז עקץ אותה רעיון הכרטיסייה, כי היה לה קצת כסף בארנק והתאוותה לחסוך וגילתה ששכחה את הכרטיסייה שלה, לאחר שכבר שילמה ובעסקי כרטיסיות הפסידה חמשה שקלים וגם שוב ישבה במושב החיצוני הראשון, מקום שכל נכנס נדבק והתחכך בה, וגרועים מכל התיקים התלויים על כתפי הנוסעים, שנמצאים במצב של הנערה החסודה המתמזמזת בקולנוע של סרטר, ומעמידים פנים שהתיקים התלויים על כתפיהם ועל גבם לא שלהם.

- זה לא אני, זה לא שלי

- תנסו לקחת להם וניראה מה יעשו, צעקה איה מזרועה המשופשפת, משתדלת להטות גוו הצידה ברגע הנכון, שהתיקים לא יכנסו בה.

- אני ההפך משוער כדורגל, נותנת לכדורים להיכנס בשער ולא בי, חשבה איה.

"אם לא הייתה זו אהבה היה זה ערב סתיו יפה."

בין התיקים, הכדור, הכרטיסייה למטרייה הוורודה המיותרת, לקחה איה נשימה ופרספקטיבה מאלתרמן.

אֲנִי צָרִיךְ שְׁטָרוֹת נְיָר עִם עֲרָכִים נְקוּבִים

כְּדֵי לְתַמְרֵן בְּתוֹךְ הַבִּצָּה הַסּוֹצְיוֹ־אֶקוֹנוֹמִית

כְּכָל שֶׁיִּהְיוּ לִי יוֹתֵר שְׁטָרוֹת

אוּכַל לִשְׂחוֹת בְּיֶתֶר קְלִילוּת

אִם לֹא אַשִּׂיג שְׁטָרוֹת

אֶהֱפֹךְ לְעַקְרָב

וְאָשׁוּט עַל גַּבֵּיהֶם שֶׁל צְפַרְדֵּעִים אֲחֵרוֹת

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 25.02.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
סדר יום:

1. מה קורה?:  סבב דיבור אישי. כל מי שרוצה, יכול לומר כל דבר בכל נושא.

2. רצף חימום: תנועה, צליל, מלל. רענון מודעות אישית. קל ומתאים לכול. אפשר לצפות.

3. מנחה-שחקן: אחד עם אחד. חוויה אישית באמצעות טקסט נתון.

4. פרשת השבוע: שיחה בענייני פרשת השבוע בתורה, מנקודת מבטו של אדם-יוצר.

5. במה פתוחה: הצגת קטעי משחק, מחזות, שירה.

6. סרט קצר: (אופציה)

7. תשלום: 15 ש"ח כולל כיבוד.

8. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

9. כניסה ויציאה: אפשר לבוא ולצאת בכל שעה.
10. אפשר להשתתף? אפשר, ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

אנסמבל קוקייה מציג: "תחושת בטן"

חברים,
בשנה וחצי האחרונות פועלת בגן לוינסקי בדרום תל אביב ספריית השאלה וקריאה לקהילות הזרות ולתושבי השכונות בסביבה. הספרייה מופעלת על ידי צי רחב לב של מתנדבים ויש בה ספרים בכ-16 שפות למבוגרים ולילדים. סביב הספרייה מתארגנות פעילויות מגוונות, קולנוע, סדנאות יצירה ומדע, שעות סיפור, חגים והתכנסויות קהילתיות, מופעי מוסיקה וריקוד ועוד.

עלות הפעלת הספרייה עומדת על 175 ש"ח ליום.

האווירה הפוליטית העכורה של הגזענות והעליהום, מקשה על גיוס תמיכה וחסויות. רבים מכם השתתפו, בפועל או ברוח, בהפגנה נגד הגזענות שהתקיימה לאחרונה. זו ההזדמנות שלכם לקחת חלק בעשייה. לאפשר את המשך קיומו של מעוז שפוי, מסביר פנים ומקבל אורחים.

קנו יום במתנה לספריית גן לוינסקי.

היעד שלנו הוא שנה. דרושים רק 365 אנשים טובים להשיג אותו. ונשמח גם אם תעזרו לנו להפיץ את הפנייה. סיפור אמיתי:

מסטרנט מאוניברסיטת תל אביב (השם שמור במערכת) ראיין פליט אריתראי במסגרת עבודה על הגירה. הוא שאל אותו מה ההבדל בין החיים הגרועים שלו באריתריאה לחיים הגרועים שלו פה. ונענה: "שכאן יש לי מנוי לספרייה".

איך עושים את זה?

אפשר לקנות יום לספריית גן לוינסקי באמצעות פייפאל

אפשר לשלוח צ'ק לפקודת עמותת ארטים ת.ד 8311 ירושלים 91082.

אפשר להפקיד את הכסף ישירות בבנק הבינלאומי הראשון סניף ראשי ירושלים (מס' סניף 012) על שם ארטים, מס' חשבון 409-196967  ואנא שלחו את פרטיכם ל: gardenlib@googlegroups.com כדי שנוכל לשלוח קבלה.
ארטים, צוות אמנות בינתחומי היא עמותה רשומה מס' 580496198

אם אתם רוצים לדעת עוד על ספריית גן לוינסקי, לחצו כאן, לכל הלינקים הקשורים לספרייה

שימו לב, עיר-האושר עברה כתובת: http://maritbenisrael.wordpress.com/

הדס עפרת, ophrat@Gmail.com  , www.ophrat.org.il ,
Sellolar phone: +972-(0)544-717100
Studio tel/fax: +972-(0)2-5610536
Home phone: +972-(0)2-5633232

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il 

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------