-------
1. אוסקר
היי אמיר,
28.2.2011
הסרט על בית הספר זכה באוסקר אתמול, ואסתר = אסטה בשמה המקורי, היא הילדה שסיפרתי לך עליה לפני כחודש. היא אחת מ"כוכבות" הסרט. אני מקווה שלפחות הזכייה תעניק לה את הזכות להישאר פה ושלא יגרשו אותה. ילדה מדהימה שאני אוהבת אותה מאד מאד. ואני אוהבת גם את גולן, בנדיקטה, יונתן, נעמי, אליסה, ויקי, אלינה וכל הילדים החמודים בקבוצת הנגינה. האהבה בבית הספר המקסים הזה מלמדת שככה נראה השלום. ראיתי את הסרט ולשמחתי ולאושרי אני מורה בבית הספר. הנה הטריילר של הסרט.
איריס
(איריס הרפז, בוגרת תיאטרון החדר, שחקנית ומוסיקאית. מלמדת נגינה בביה"ס ביאליק-רוגוזין)
-------
2. אייל קאופמן: שריפה
אייל קאופמן, יובל מסנר, ארז לב ארי, המסיח
זוכרים שהייתה פה שריפה?
היינו מזועזעים לדקה וחצי והספקנו לשכוח.
אבל מבחינתי, השריפה הבעירה אש לא רק בכרמל אלא חשפה את העוולות והשרפות האחרות הבוערות בקרבנו. הגזענות והקיטוב בבית, האויב מבחוץ, העוני, האבטלה, מצב החינוך, גלעד שליט עדיין בשבי, סאוב ושחיתות בכל פינה, אלימות בני הנוער, כל אלה כאילו ביקשו לצוף על פני השטח באותה שרפה ארורה. והשלטון? חובקים ידיים.
"ואתם חובקים ידיים בלי הושיט עזרה, בלי כבות את אש הלהב, אש העיירה"...
השיר הזה לא הפסיק להתנגן אצלי.
אוזלת היד של השלטון הבעירה את המצפון החברתי שהיה רדום.
המחאה ותחושת הייאוש התגבשו לצעקה על שאר השרפות הרוחשות מתחת לאפינו ולתחושה שהגיע הזמן להפסיק לנהוג כשלושת הקופים (לא שמעתי, לא ראיתי, לא דיברתי).
הפסקתי את העבודה על דיסק חדש, חברי הנגרים התאחדו שוב אחרי 5 שנים ובתוך שבוע של עבודה אינטנסיבית, כמעט הכרחית, נולד העיבוד לשיר "העיירה בוערת".
הצ'לו של יובל מסנר, שמתארח בשיר, מביא את הזעקה הכי חדה, הכי מנסרת, הכי מטרידה. גם אבא שלי, גדליה קופמן, ניצול שואה, יליד פולין (1939) לקח חלק בשיר מתוך אותה זעקה.
התגובות המדהימות שעורר השיר בקרב כל מי ששמע אותו הניעו את היצירה לשלב הבא והמתבקש, הוויזואלי. התסריט נולד במוחו של ליאור (המסיח) שולמן, מתופף "הנגרים", שגם יזם את החיבור לכבאים בתחנת הרצליה.
משם הדברים צברו תאוצה... בתוך ימים הצטרפו צלמי הסטילס המובילים בעיתונות הישראלית ואנשי מקצוע רבים נוספים שחשו את הצורך לזעוק את הזעקה ולהצטרף למחאה.
הפרויקט של השיר והקליפ חיבר עשרות אנשים מדהימים ומוכשרים ליד אחת ואגרוף מונף: מוזיקאים, כבאים, צלמי סטילס ווידאו, עורכים, בימאים, ארכיון עיתון הארץ...
כולם נרתמו מתוך צורך עז להפסיק לשתוק, להפסיק לעמוד מנגד, לזעוק את זעקת המחאה, כדי להעיר את החברה הישראלית מתרדמתה – ממש כפי שניסה לעשות המשורר שכתב את השיר במקור בפולין של 1938.
מקורו של השיר בפולין, והוא נכתב ביידיש על-ידי המשורר היהודי-פולני מרדכי גבירטיג.
השיר נכתב שנתיים אחרי פרעות פשיטיק (1936), שלוש שנים לפני פלישתה של גרמניה לפולין. התרגום לעברית הוא של אברהם לווינסון.
