ליאון רוזנברג, שחקן, במאי, עורך ומנחה טלוויזיה, מדבר על תקופת לימודיו בתיאטרון החדר והופעתו כשחקן במחזה "נו-אקסיט" במסגרת הצגות החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.
החלום הוא שיר לירי שכתבה אותו הנפש. החלום שואף להשיב את האיזון הנפשי. בתיאטרון החדר אנו עובדים גם עם חלומות ככלי ליצירה. |
 האיגרת השבועיתיום ה', 2011 . 3 . 3-------------- -------------- -------------- טל': 03-5171818 וגם ב-דוא"ל -------------- אירועים בתיאטרון החדר סרטוני החדר ביוטיוב
...אינך חייב להאמין בתפקיד כדי להיטיב לשחק אותו. אינך חייב להאמין בדמותו של "המלט" שבמחזהו של ויליאם שייקספיר, ואינך חייב להאמין שאתה "המלט" כדי לשחק אותו. אתה יכול להאמין באופן זמני שאתה "המלט" - באותם רגעים שבהם אתה ממלא את התפקיד "המלט" על הבמה. גם אז עליך לנוע בין האמונה שאתה "המלט" לבין הידיעה שאתה אדם פרטי בעל חוויה אישית משל עצמו. אם תצא מהבמה ותמשיך להאמין שאתה "המלט", יהיו שיאמרו ששפיותך הנפשית מוטלת בספק... (ע' 136)
* טאי צ'י בגן התנועות נטלו את איברי
כְּמוֹ תְּמָרִים חוּמִים מְיֻחָמִים בִּלְחִיצָה נֶחֱלָצִים הַחוּצָה בְּסוֹף הַקַּיִץ נִמְצָצִים בְּמוֹ עֲצִימָה גְּמוּרָה שֶׁל חֳמָרִים כְּמֵהִים אֶל דְּבִיקוּת.
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר) 23. פיקודי: שמות, ל"ח 21 - מ'. "אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פוקד על-פי משה, עבודת הלוויים ביד איתמר בן-אהרן הכהן". פרשת פיקודי חותמת את ספר שמות כסיכום ביניים ליצירתו של משה. במצרים נולד משה, מנהיג רוחני ופוליטי, שדמותו היא משל לאדם-היוצר. משה יוצר את הבסיס לתרבותה של האומה העברית החדשה, הוא בעל חזון נבואי-אלוהי, כי בכל יצירה יש מן האלוהי. אבל בערוב ימיו הוא ניצב על הר נבו, הר הנבואה, הר הכניסה אל עולם חדש, והוא צופה באומה שלו, כשהיא מתקדמת אל עבר העתיד, עתיד שהוא עצמו כבר לא יוכל ליטול בו חלק. זה גורלו של אדם-יוצר. בתוך עמו הוא נטוע אבל לעולם חי בתוכו בגלות, ובהיותו אדם-יוצר-מהפכני, לעולם לא יהיה לו חלק בארץ המובטחת. כך גם במאה התשע-עשרה, נביא בדמותו של בנימין זאב הרצל, בעל החזון של המדינה העברית החדשה, הניח את הבסיס האידיאי והכין כלים ליצירתה של האומה המתחדשת בארץ-ישראל-פלשתינה, וגם הוא, כמשה, לא ראה בהתממשותו של החזון. מנקודת מבטו של משה, כיוצר אירוע אמנותי-דתי-חברתי חדש, מעמד הר סיני הוא שלב ראשון ליצירה. אם היינו יכולים להיכנס אל תודעתו של הנביא משה בדמותו כאדם-יוצר, אפשר שהיינו יכולים לעקוב אחר השתלשלותם של שלבי היצירה: 1. שלב ההארה הראשונית: למשה יש מושג כולל שמתרחב אל תוך רעיון מרכזי חדש. זו אמורה להיות תורה חדשה. עדיין אין הוא יודע אותה לפרטיה. בשלב זה הוא יכול לחוות אותה רק בתחושה, בתמונה וברגש. הלם החוויה מציף את התודעה כולה: "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר, וקול שופר חזק מאד, ויחרד כל-העם אשר במחנה" (יתרו: שמות י"ט 16). וכן: "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו יהוה ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל-ההר מאד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, משה ידבר והאלוהים יעננו בקול" (יתרו: שמות י"ט 18-19). החוויה דומה לזו של מי שפתאום, בוקר אחד, לפנות בוקר, לאחר ימים ולילות ללא שינה, פתאום הוא יודע מה הוא רוצה ליצור. התודעה היוצרת כולה מתעוררת לפעילות קדחתנית, עדיין לא ממוקדת, אבל מפעימה, מרגשת ומחרידה בעוצמת האחריות שהיא נושאת בחובה. היוצר אומר לעצמו: יש לי רעיון נפלא! האם אוכל לעמוד באחריות למימושו? "משה ידבר והאלוהים יעננו בקול" - האין כאן דיאלוג קלאסי של מנחה ויוצר, מנחה-שחקן, יוצר ויצירה - דיאלוג המתנהל בפנימיותו של משה? 2. יצירת מרכיבי האירוע: מסתבר שמשה, האדם-היוצר, פועל באופן שיטתי. הוא עולה אל ההר, במובן של עליה במדרגות היצירה, ורושם את עשרת הדיברות. במילים אחרות: הוא כותב על הלוח את מרכיבי האירוע האמנותי שלו. המרכיב הראשון הוא המושג הכולל: יהוה. הרעיון המרכזי: "אנכי יהוה אלוהיך". אני האל שבתוכך (ישעיה מ"ג 11: "אנכי אנכי יהוה ואין מבלעדי מושיע". רוצה לומר, "אנכי" האדם-היוצר את "אנכי יהוה", מייצג עקרון היצירה שבאדם באמצעות עקרונות מוסר). אחר כך הוא כותב את סיפורו של האל, "ספר הברית", ואז מתבררת גם מהותו של האל. "אנכי יהוה אלוהיך" אמור לייצג את עקרון המוסר שבתודעת האדם-היוצר. עקרון המוסר המונח בבסיסה של כל יצירה טובה. והרי זוהי כל התורה כולה באמירה אחת. 3. המפגש הראשון עם צוות היוצרים: משה מביא את תקציר האירוע למפגש ראשון עם קהל נבחר. במקור נאמר שהוא מקריב קורבנות ומתיז דם על הקהל. את הפולחן הזה הקהל מכיר כבר. פולחן התזת הדם הוא פולחן פגאני עתיק, שהיה רווח בארץ כנען לפני עליית המונותיאיזם. אפשר לומר שמשה מכין את הקהל ליצירה החדשה בכך שתחילה הוא מרגיע את הקהל באמצעות הפולחן המוכר, "הישן והטוב". אבל דם הוא דימוי לכלי יצירה. היצירה היא קרבנו של היוצר המוגש לקהלו, והרי אומרים שיצירה נבנית ב"דם ליבו" של היוצר. אחר כך משה מכנס את הכוהנים למפגש אינטימי עם היצירה. כוהנים הם כמו שחקנים ראשיים בפולחן הדתי. יוצרי הבמה, השחקנים, וכן כל מי שתפקידו מייעד אותו להופיע בפני קהל, הרי הם כהני הבמה, שליחי הציבור. המפגש עם היצירה הוא מפגש אלוהי. הם רואים את היצירה והיא "כמעשה ליבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר" (משפטים: שמות כ"ד 10). 4. שלב הצמיחה הראשונה: עכשיו על משה היוצר להתכנס שוב אל תוך עצמו, לעלות בהר היצירה, להרחיבה ולהעמיקה. הוא עולה ומתייחד עם עצמו "ארבעים יום וארבעים לילה". זהו פרק זמן סמלי, ופירושו: הרבה מאד זמן! לא זמן שניתן למדוד בזמנם של בני אדם, בשעות או בימים. הוא רחוק מהקהל, רחוק מצוות היוצרים, משכתב את יצירתו. משה יודע שיצירה זו היא דבר חדש. מדובר ברעיון המונותיאיסטי, אלוהים אחד מופשט, אשר לשם האפקט הדרמתי, הוא יכול לסמן את קיומו בענן או באש, אבל לא בדמות פיגורטיבית כלשהי. כמעט כל יוצר יודע שככל שהיצירה שלו חדשה ומהפכנית יותר, תחילה היא עלולה ליצור התנגדות גדולה יותר. לעיתים ההתנגדות עלולה להיות קטלנית. תכונה זו ידועה לנו מהניסיון האישי וההיסטורי: אדם נוטה להתמיד במה שהוא מכיר ויודע מן העבר. הוא לא ישנה מהתנהגותו, עד שהתנהגות זו תביא אותו למבוי סתום, או עד שיגיע, מתוך החלטה תבונית, אל ההארה המחייבת את הצורך בשינוי. העם מגיב לתורה החדשה בחידוש הפולחן העתיק של העגל. פולחן שהיה ידוע ומוכר לו, ולא דרש שינוי ערכים או מאמץ של למידה חדשה. אהרן הכהן, הדובר של משה, נכנע לעם ונותן לו את מבוקשו. אהרן מפיק את טקס פולחן העגל. 5. המשבר הגדול: משה יורד מן ההר ופוגש בקהל. פתאום הוא מגלה שתורתו אינה מתקבלת. הקהל דוחה אותו, או לפחות אינו שם לב אליו. הם עסוקים בפולחן העגל. אוכלים, שותים, רוקדים ועורכים אורגיות של צרכנות החומר. משה נכנס למשבר אישי. הוא מנתץ את הלוחות. פרשנים שאלו: כיצד זה מעז משה לשבור את הלוחות, עליהם כתוב דבר האל? השיבו: ללמדך שדבר האל אינו בחומר, לא בלוח, לא באבן או בעץ, לא בכל חומר אחר. דבר האל הוא ברוח האדם. לא הלוחות חשובים אלא הרעיון שהועלה בהם: יש אל שאין לו דמות חומרית והוא מייצג את המוסר האוניברסאלי. מי שמכיר ברעיון, אינו זקוק להצגתו בחומר. את הלוחות אפשר לשבר. את רוח האדם הכוללת בתוכה את רוח האל, אי אפשר לשבור. אבל מסתבר שהדברים אינם כה פשוטים. יוצר, כמו כל אדם, מבקש לחיות לאורו של רעיון הנותן משמעות לחייו, וגם לביטויו של אותו רעיון בחומר. החומר הוא כלי שבאמצעותו יכול רעיון לבוא לידי ביטוי, וליצור קשר עם העולם. היוצר מבקש את הקשר הזה והמרכיבים הילדיים שבאישיותו מייחלים לאישורו של העולם. יוצר רוצה שהעולם יאמץ אותו ויאהב אותו. אם היוצר מבקש להביא בשורה חדשה, הוא זקוק לכל כוחות הנפש, כדי לחיות וליצור ללא אישורו של העולם. חיים כאלה כרוכים בסבל רב, ורק מעטים, היוצרים האופוזיציוניים, יסכימו לחיות אותם ולהמשיך ביצירתם בלי לקבל חיזוק מיידי מהסביבה. ניתוץ הלוחות הוא ביטוי פיזי לאכזבה ממצבו של היוצר ביחס לעצמו, ליצירה ולעולם. הוא שלב שכל יוצר חווה בתהליך הארוך והמתיש של היצירה. אם הקהל מפנה עורף ליצירה, או נוטש אותה, הדבר עלול לגרום לאבדן האמון של היוצר בעצמו. "אני כשלון!" - עלול היוצר לומר לעצמו - "הרעיון שלי הוא רעיון נפל! לעולם לא אצליח להעלות את ההצגה שלי, לכתוב את השיר שלי, את הספר שלי, לרקוד את הריקוד שלי!". לפעמים הוא מאשים את הסביבה: "אני מפסיק ליצור כי הם לא מבינים אותי!" במקור המקראי פורצת כאן מלחמת אחים ומגפה. זהו הביטוי החיצוני למלחמה הפנימית של היוצר עם עצמו. מלחמה שהיא כמו מגפה פנימית, האוכלת ביוצר ומתישה את כוחותיו. זהו שלב ההתנגדות ליצירה. אפשר שבשלב זה חלק מהיוצרים נוטש את מעשה היצירה. הם יוצאים ממנה כאילו נפטרו לעולמם. למשבר הזה יכולות להיות שתי סיבות עיקריות: א. משבר כתוצאה מהקונפליקט, שבין חזונו המהפכני של היוצר, לדרישות השמרניות של הקהל. ב. משבר כתוצאה מהקונפליקט שבין חזונו המקורי של היוצר, ליצירה המתפתחת עם הזמן, ומתגלים בה פנים חדשות. בשלב הזה נשקפת סכנה ליצירה כולה. היוצר עלול להזניח אותה ולהמשיך בדרך חייו הקודמים, ופירושו של דבר, להשתלב במערכת החברתית הקואליציונית הקיימת, להמשיך בביצוע הפולחנים הקיימים ולשחזר יצירות קיימות. לעשות משהו בשביל הרייטינג. לוותר על הרעיון האמנותי ולהיות ראשון בבידור. אבל משה לא מוותר. עכשיו מוטל עליו להעריך מחדש את היצירה שלו. במהלך הזמן הזה, אלוהים אכן נמצא שם ומוגדר כמי שנותן את התורה. אבל זהו אלוהים רגשני ואגוצנטרי. הוא לא מופיע כמנחה למשה, כיועץ או כתומך ברגעי משבר. הוא מייצג דווקא מוטיב יצרי. הוא דורש את מימוש התורה בכל מחיר, ואפילו במחיר מלחמת אחים ומגפה. כבר ברגע שלפני יציאת משה אל העם, מתעורר בו פחד-הקהל. פחד זה לובש צורה של דיאלוג בין משה לאל. אלוהים מודיע שהעם חוטא: "ועתה הניחה לי" - אומר אלוהים למשה - "ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" (כי תשא: שמות ל"ב 10). אלוהים מבקש לכלות את העם ולהשאיר בחיים רק את משה, ואז להפוך את משה לגוי גדול. כאילו אמר האל: "העם הזה מקולקל! יש להחליף את העם!" יש בזה רמז לדחפי היצר של אדם-יוצר ברגעי משבר: "אולי לא כדאי להוציא את היצירה לקהל? רק אני והיצירה שלי נלך להתבודד במדבר, או על ראשו של הר קירח!" בדיאלוג שבין אלוהים למשה, דווקא משה מופיע כאן כמנחה, כמפשר ומרגיע: "ויחל משה את פני יהוה אלוהיו (!) ויאמר, למה יהוה יחרה אפך בעמך, אשר הוצאת מארץ מצרים בכוח גדול וביד חזקה" (כי תשא: שמות ל"ב 11). אלוהים נרגע לרגע: "וינחם יהוה על-הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" (כי תשא: שמות ל"ב 14). ברגע זה מייצג האל את דחפי התוקפנות של היצר, ומשה מייצג את היוצר השולט ביצרו ומרגיע אותו. אחרי הפגישה עם הקהל העסוק בפולחן העגל, חוזרים ועולים אותם מוטיבים הרסניים ביתר שאת. אלוהים כועס מאד. משה, בשארית כוחותיו, מרגיע את האל, אבל כאמור, הכעס בכל זאת פורץ, ובא לידי ביטוי במלחמת אחים ובמגפה הגדולה. 6. שלב היצירה המורחבת: משה מתגבר על הטראומה שבמפגש הראשון עם הקהל, וכותב גרסה חדשה של התורה. כך עשוי לנהוג כל יוצר לאחר מפגש ראשון קשה עם קהל, בין אם הוא משורר, סופר, מחזאי או שחקן. פרוייד כתב את תורתו מחדש, לאחר שגילה כי הליבידו - כוח החיים - אינו הכוח היחיד הפועל באדם, וישנו גם טאנטוס - כוח המוות - ושני כוחות אלו מניעים את האדם. הכתיבה המחודשת מעמיקה את המסר ומרחיבה אותו. העם מתחרט על מעשיו. קהל זקוק לזמן כדי לעכל יצירה חדשה או רעיון חדש. לאחר שמוצה שלב ההתנגדות ליצירה, וניתן הביטוי לפחד מפני החדש, מוכן הקהל לקלוט את המסר. כפי שהיה כפוי טובה בעבר ונלהב לחזור אל העבר, כך הוא נלהב עכשיו לקבל על עצמו את הרעיון החדש, את היצירה החדשה. 7. היצירה יוצאת לאור: משה בונה את אוהל מועד, מצייד אותו ומכשיר את הכוהנים לפולחן החדש. ההצגה הגדולה של המונותיאיזם יוצאת לדרך. אבל עכשיו אין קולות וברקים, אין אותה התפעמות ראשונית גדולה. אלוהים קובע את מושבו באוהל מועד כדרך שיגרה. הוא מופיע ביום כענן עשן ובלילה כענן אש. היצירה בוערת וחיה. משה היוצר, כמו האדם-היוצר, חווה את ההתפעמות הראשונית של יצירה חדשה המתעוררת בתוכו. היא הולכת ומתפתחת מתוך הדיאלוג שבינו לבין עצמו. בסיפור מתן תורה, הדיאלוג הוא בין האדם לאלוהיו - יהוה אלוהיו. האל הוא צד ביצירה. אני האדם מדבר עם אני האל. בתחום הבמה יש לזה שם פרטי: עבודת מנחה-שחקן. אפשר גם: עבודת אדם-יוצר, כשהיוצר הוא כוח המוגדר כאלוהי, והוא מעלה רעיון ליצירה. מצד אחד מייצג האלוהי את עקרונות הסדר הטוב המוסרי ההיסטורי. מצד שני הוא מייצג את דחפי היצר. האדם הוא זה שמתעל את היצר ליצירה. ברגע של פתיחות וזרימה חופשית, עשוי האל להיות תומך ומסייע. ברגעים של סגירות והתנגדות הוא עלול לייצג דחפי מוות בתמיכת כוחות היצר. מכאן אפשר להבין כיצד בני אדם הנותנים אמון מלא באל, כפי שהוא בא לידי ביטוי בכתבים המקודשים עליהם, בני אדם אלה עלולים להתנהג באופן קוטבי. בתקופות של רווחה ופתיחות, הם עשויים להיות טובים, נעימים ובונים. בתקופות קשות של סגירות ונסיגה, הם עלולים להיות קשים, תוקפניים והרסנים. משה, האדם-היוצר מביא את יצירתו למפגש ראשון עם העולם. מפגש כזה עשוי להיות טוב ומספק, אבל הוא עלול להיות גם מתסכל. על היוצר להתגבר על דחפי היצר, לעיין ביצירתו, לכתוב אותה שוב ולהוציאה לאור. הדרמה הגדולה של היצירה מתרחשת ברוחו של היוצר. רק אחר כך היא יוצאת לאור, בתקווה שתסייע לתיקונו של עולם.
בִּימֵי חַג וּמוֹעֵד אֲנִי יוֹשֵׁב בְּתֵיאַטְרוֹן בְּקֻפָּה רֵיקָה וּמוֹכֵר כַּרְטִיסִים רַק לְעַצְמִי
ככל יצירת אמנות גדולה, אלקסטיס מאת אווריפידס, מעבר להיותה חתרנית בזמנה נקראת היום, כאילו קולו של מחברה, אווריפידס, מגיע אלינו מן העתיד. אי שם במרחקי העתיד נמצא המחבר ומשגר אלינו, אנשי התיאטרון בקודים דרמטיים ופיוטיים, את המסלול הארוך והנסתר, בדרך לפיצוח המסתורין של קשר הנישואין והאהבה. אווריפידס חי באתונה לפני 2500 שנה, כלומר נכון יהיה לומר שקולו מגיע אלינו מן העבר הרחוק, עבר שהשאיר לנו יצירות מופת בכל התרבויות של העולם העתיק. אז מדוע אם כן לומר שקולו נשמע כקול מן העתיד? אווריפידס חי בתקופה בה ידע האדם והעולם, היה עדיין קרוב דיו לעידן בו האלים היו קרובים ומעורבים בחיי האדם. עדיין לא גורשו אל מרחקי מרום, עדיין נשמר הקשר החי בין אדם לבין גורלו והמסתורין היה עדיין בחזקת היומיום האנושי. עדיין היה זיכרון טרי בזמנו של אווריפידס על הקשר שבין האדם לבין האלים המופקדים על גורלו כמו גם על חידות העולם האחרות. אתונה בזמנו של א. עומדת על סף עידן חדש. עידן השם מטרה לעצמו לפצח את חידת החיים באמצעות עץ הדעת. אתונה עומדת לגרש את האלים לכל הרוחות להעלימם מן העולם אל מרומי האולימפוס של המטפורה והמיתוס אל העולם שמעבר. אך הזיכרון של העידן בו נוכחות הישויות הרוחיות עדיין היה זיכרון חי. ניתן לומר שאווריפידס חי בזמן שהידע הישן והידע החדש, פרי ההתבוננות המדעית והשכלתנית, היו עדיין במצב די מאוזן. לנו, השחקנים חשוב לזכור זאת, מכיוון שאל הידע הישן, ידע העולם בדרך החוויה, החלום והקירבה הבלתי אמצעית, אל הידע הזה אנו, האמנים, אמורים לחתור כחלוץ לפני המחנה. ידע שבעתיד הרחוק יחזור להיות בידי האדם, לאחר שימצה את המהלך המדעי הטכנולוגי שבעיצומו אנו נמצאים עתה. סודו של המשחק ועיקר כוחו הוא ביכולתו של השחקן לצלול למעמקי נפשו, הנפש בה רשומות כל תולדות האדם מאז ועד היום. את היכולת לקרוא בספר הפנימי הזה שאותיותיו הן דם ורוח אנו מפתחים כדי להיות מסוגלים לחיות בשטח ההפקר שבין תודעה מוכרת לבין תודעה אחרת, לא מוכרת עד כדי היותה כמו אי מודעות. מתוך שטח ההפקר הזה עלינו להצמיח מודעות אנושית שפריה הוא החרות, מתת אלוה, שניתנה לכל אדם ורק יחידים מממשים אותה -האמנים, וביניהם אנו השחקנים. אלקסטיס של אוריפידס, יישאר כמחזה דרמטי שמכוון אותנו לזמן בו הסתירות הרבות הנחשפות בו במהלך העלילה יפתרו, כלומר בעתיד הרחוק. המיתוס על האישה האוהבת עד כלות, ובפועל מוסרת את נפשה למות במקום בעלה, מציב לפנינו דוגמה לאהבה האולטימטיבית עד מוות. והנה במחזה של א., מוצבות סתירות בסיפור האהבה עד כדי קעקוע כל אמונה באהבה בכלל. חיים הניתנים למיקוח הינם חיים המאפשרים לספק לכרסם עד כדי השאלה: להיות או לא להיות. האם חיי האישה שווי ערך לחיי בעלה? האם רק בפני המוות הם שווים? ואם היא מוסרת את נפשה ומתנה תנאים, האם זה אקט של אהבת אמת או שמא אין לה ברירה אחרת. והתנאים שהיא מתנה לבעלה האם אין הם היפוך של מעשה ההתנדבות האלטרואיסטי עד למעין מעשה של אגואיזם? היא מונעת ממנו כל אפשרות קשר עם אישה אחרת וגוזרת עליו נישואי נצח עם צל אישה, זיכרון אישה, זיכרון נצחי, ימלא את מקומה. לא יהיה מקום יותר לחום שבמגע עם הגוף החי, רק מגע האבן הקרה, של פסל בדמותה. איזו נתינה היא זו אשר בעת ובעונה אחת מעקרת את נדיבותה, מספסרת בנתינתה, שאין לקיחה יותר ממנה. סוחרת בדמותה, בנשיותה, באימהותה. ואם זאת, היש הוכחה ניצחת יותר לנאמנות האהבה מאשר בנתינת החיים כפי שאומרת השפחה? אנו השחקנים, מעבר לקסם שבשירתו של א., נרתמים אל הקול הנשמע ממרחקים ומבקש להעלות את הסיפור הזה כדי להטריד את רוח האדם, לשאוף, לחפש מצב שבו סתירות אלו מתיישבות זו עם זו לחלוטין. הכרעות גורליות יעשו מתוך חירות מלאה וללא תנאי כשהחירות תיהפך לטבעו האמיתי של האדם והאינטואיציה המוסרית תהיה שגרת יומו. זהו עידן בו חופש ומוסר יחפפו זה את זה. החופשי יהיה מוסרי והמוסרי יהיה חפשי. לנו השחקנים תפקיד מכריע בדרך שעל האנושות לעשות עד שתיפגש פנים אל פנים עם אווריפידס. אנחנו אלה שמתמודדים בפועל ביום יום המקצועי שלנו עם שאלת החרות האנושית. ואנו עושים זאת כשעדיין כבולים אנו, ככל האדם, ליצרים, לתשוקות ולכל חולשת אנוש אפשרית. ובתוך הכבלים הללו אנו מוצאים לנו אפשרות לרווח ולקרוא דרור לעצמנו כדי להתגלם בדמויות ובעלילות שאינן אנו ואינן שלנו. היכולת להשתנות בכוח הרצון והדימוי, הכוח לשרות על גופנו ועל נפשנו רק באמצעות הדימוי והחשיבה, כוח אותו אנו מאמנים בלימוד ובחזרות. אמן זה דרך חיים. דרך חייו של שחקן באמנות מחייבת אותו לגלות את האפשרות לשים רווח בינו לבין עצמו, או במילים אחרות, לאמן את עצמו להיות כלי ביד הרוח היוצר שבו. הדברים עדינים וקשה להבחין בהם. אך זאת משמעותו האמיתית של המשחק, האפשרות לרווח, כלומר להכניס את הרוח, אל בין חלקי הנפש וחלקי הגוף, כדי להביא בהם השתנויות מתוך רצון והכרה. למלא בידע חוויתי את המקום חסר הידע. להעלות את ההכרה וההבנה לרמה לא מוכרת ולהיות שם ממש בבית. כבר מתוך התיאור הקצר הזה ניתן לראות שהשחקן הינו סוג של מתקדש במובן העתיק של המילה, כלומר חניך של מיסטריה המנסה לעמוד מול החיים ולהתמודד עם המסתורין שבהם ולקרב את המסתורין הזה אל כל אדם, תוך גילוי הקסם והיופי הבלתי נדלים של חיים. לשקף אותם בהנחיה המפורסמת של המלט, זה כמו לחיות אותם מתוך בחירה בחרות מלאה. גם לגלם אובססיה נפשית קשה. אותלו כמשל, דורש מן השחקן שליטה מלאה ברזי נפשו. יכולת לדלות מתוך בחירה חופשית את החמרים הנדרשים, כדי לקיים קנאה אובססיבית גם כשהיא איננה והיא רק מדומה. היכולת הזאת להפעיל את עצמך באמצעות הדימויים הטבועים אי שם עמוק בתוכך, לשייט בתוך המצבורים שבנפש על מנת להעלותם לתודעה, ולהשתמש בהם לאחר שהודחקו שוב, כביכול, אל אי הידיעה, אל הנשייה אשר ממנה ידלה אותם השחקן בתזמון מדויק, ובשליטה מלאה על כל המרכיבים המחייבים אותו כחלק מלהקה, כחלק מיצירה אמנותית שלמה - כל אלה מחייבים חרות פנימית גדולה. ידיעתה של חרות זו, מלווה בחדווה רבה. שייקספיר הכיר היטב שחקנים והייתה לו תובנה עמוקה לגבי אמנותם. מטאפורת המראה היא עדות ניצחת לכך. המלט בדבריו אל השחקנים קובע שלמשחק יש תכלית ושתכלית זאת הינה לשקף את העולם לעצמו. השיקוף ע"י שחקן אינו מיידי כמו במקרה המראה, הוא נעשה כאירוע מיוחד, בזמן מיוחד, זמן ההצגה, ולאירוע זה מתכוננים במשך זמן לא מועט. הכנת תמונת המראה אורכת זמן לא מבוטל, והיא דורשת שיקול דעת והחלטות מודעות מתוך שילוב של בחירה חופשית מחד גיסא וריסון ומשמעת עצמית מאידך גיסא. המראה "ההמלטית" היא מראה חושבת ובעלת סגולה לא מבוטלת של חרות רוחית. הדבר מחייב את השחקן ביכולת התבוננות הן בעולם סביבו והן בתוככי נפשו. לדעת ללמוד בני אדם, להבין רזי אופיים, לחדור ולהאיר את האפל שבנפש, את הסבך שבמערכות יחסים. ללמוד לחייב את עצמך לעמוד בתוך מערכות מדומיינות כאילו אתה נמצא בהן בממש, להשתנות ושוב להשתנות.לעסוק בעצמך, פנים וחוץ, כאילו היית אובייקט. להעמיד את עצמך לרשות ולשרות הרוח היוצר שבך, לחשוף ולהיחשף כאילו אתה חומר ביד היוצר כשאתה גם החומר וגם היוצר בעת ובעונה אחת. יש לחזור לנקודת ההתחלה - אלקסטיס. השחקנים נוטים, בדרך כלל, ליחס הן לדרמה והן לתפקידים שהם נוטלים בה חלק, חשיבות וערך לא פחות מאשר אילו היו פיסות חיים אמיתיות ולא משחק בלבד. מגדיל לעשות אנטונין ארטו וטוען בלהט שאירוע בימתי אמור להשפיע על הצופה בו יותר מאשר אילו התרחש במציאות. זאת משום שלאירועים בימתיים ישנה עצמת השפעה כמו אלו המתרחשים בחלומנו. ולכן צריבתם בחיי נפשנו עמוקה ואכזרית יותר מאירועים שהם חלק מן החיים כפי שהם. דרישתו של ארטו יכולה להראות אולי מוגזמת מעט, אך כתמרור דרך לאמנים, היא אכן תקפה. מי מבין השחקנים לא חולם על השפעה מאגית, חלומית של הופעתו על הצופים בו (נניח כרגע את הבידור בצד כי הוא לא שייך לדיון). וכי אמן יותר שקול או שפוי כמו ברטולט ברכט לא דרש משחקניו דרישה דומה? לא די לי שתבינו את העולם והחיים, מוטל עליכם, השחקנים, לשנותם! אין צורך להפליג בעוד דוגמאות. העניין ברור, אנשי התיאטרון מיחסים לפעולתם ערך עצום ורב. על השחקן מוטלת אחריות בעלת אופי אתי(!), לחדור את האדם ואת החיים ולהשפיע עליהם השפעה מכרעת ברובד האישי נפשי וברובד הציבורי חברתי, לשנות את העולם והאדם לטוב! התייחסות מעין זו אל אמנותנו,פרושה העמוק והאמיתי הנו: אנו מיחסים לאירוע התיאטרוני ערכים של מיתוס! השתתפות בהצגה משני עברי המתרס, שחקנים וקהל, היא לא פחות מאשר רישום נוסף בדפי המיתולוגיה האנושית. בדברים אלה אני מנסה להגיב להשתלטות השיח הפסיכולוגי על השיח המקצועי הדרמטי במהלך המאה העשרים. זה היה פוטש שאמני התיאטרון נכנעו לו ברצון. הפסיכולוגיה הציעה כלים "מדעיים" כדי לפענח את חידת האדם ואופיו. הגורל הצטמצם לממדי נתפסים האנוש. עצמתו גדולה אין להכחיש, אך מקורו פנימה בחיי הנפש הבלתי מודעים ויש בכוחנו לחדור פנימה ובכך אפילו לבטל את "גזרת הגורל". הוסף לכך את המשקל הסגולי הגדול המיוחס למדעים בעידננו, והתוצאה אינה מאחרת לבוא. השיח הפסיכולוגי מגיע ארצה עם כל הדברים הטובים שאמריקה מייצאת ומשתלט על התיאטרון. היה לנו כלי לפיצוחם של דמויות, סצנות, קונפליקטים ומחזות. המהלך הזה התיישב היטב עם מגמה היסטורית מתמשכת, שראשון מעצביה הוא מי אם לא אהובנו אווריפידס, מגמת הריאליזם על הבמה. התיאטרון עוסק בבני אדם כמוני, כמוך, ואנו הצופים מזהים על הבמה את חברינו או מכרינו. גם אנו מסוגלים לפענח את כל הנאמר או מתרחש על הבמה, כי בנו או בבני קהילתנו מדובר. הפסיכולוגיה סיפקה את תחושת העומק, הסוד החבוי, החשיבות והערך האנושי-החברתי הגנוז בדרמה. אכן רבים המחזות שניתן לחוותם בדרך זו. אך די להזכיר כמה שמות בולטים כמו איבסן, צ'כוב, פינטר, בקט, בין רבים אחרים, כדי לזכור שחווית הצפייה ובעיקר העשייה של מחזותיהם שולחת אותנו למחוזות שבהם גורל, מוזות ואלים אחרים מתגוררים. אם כן, ניתן לדבר על מסלול דו כיווני. באחד מורידים את גיבורי הדרמה מדרגת אלים או חצאי אלים עד מדרגת האדם, ובשני אנחנו אמני התיאטרון שואפים להרים את האירוע התיאטרלי עד לרמת המשל הכללי, המיתי. ההצגה הינה אירוע יחיד במינו מעין מעמד הר סיני בזעיר אנפין, ממנו יוצאים שונים מאיך שנכנסנו. אלקסטיס הוא דוגמה טובה, ממש מאירת עיניים."על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". הפסוק הזה בבראשית אומר את הדבר הנחרץ והממצה ביותר אודות האהבה וקשר הנישואין. הנה המקרה החריג והקיצוני בו אדמטוס נמצא בין אשתו לבין הוריו. מי מהם יקום לתת חייו למענו. ההורים ממאנים. מרגע שבגרת, כל תהפוכות חייך הן שלך בלבד והאישה האוהבת מתנדבת, עזה כמוות האהבה. במקרה הזה הכוונה מילולית ממש. אך בעולם הדרמה האנושית הזאת בה דברים נעשים תוך מיקוח וויכוח גם הנתינה האולטימטיבית אינה חורגת מכלל זה. אפולון אומר "טובה תחת טובה עשיתי עם בן פרס". לא נשארים חייבים. אפולון למוות: "אפשר שאלקסטיס תגיע לזיקנה?" המוות משיב: "לא! גם אני מוצא סיפוק בתפקידי!". גם האישה האוהבת מתנה תנאים לא פשוטים לבעלה. הוא לא יידע עוד אישה על פניה. הבעל האוהב העומד לפני עם ועדה נשבע שפסל אבן בדמותה ישכב עימו במיטה תחתיה. אלים ואדם בדרמה נוהגים לדרוש ולעמוד על זכויותיהם. הבמה היא שדה מערכה בו נאבקות הדמויות זו בזו ונוהגים מניפולטיבית את יחסיהם. אווריפידס מוזיל אם תרצו, את גיבורי המחזה עד לרמת השוק. את זה נקל לזהות. אך מה עם הכיוון המנוגד? אין ספק שאת הסיפור המיתולוגי הזה הכיר המחזאי והכיר גם קהלו. היה או לא היה - עבורם הסיפור הזה נכנס אל תוך הקנון האגדי מיתולוגי, בו אירועים מיוחדים ויוצאי דופן מתחוללים בדרכים טבעיות ועל טבעיות כאחד בדרך שעושה התרבות האנושית להכיר את עצמה לעומק באמצעות סיפורים מכוננים שנוגעים ישירות בשרשי ההוויה האנושית. הדרך שעושה התרבות, בהעלותה מן הלא ידוע והמסתורי אל הידוע והגלוי, אינה מייתרת את הסיפור המיתי כמשהו השייך לעבר הרחוק אלא היא משמרת את כוחו הפיוטי כאירוע מכונן שעבר מעולם ההתרחשות לעולמם של הסיפורים והמשלים והדרמות, על מנת לחזור לעולם התופעות כחומר למחשבה ולריגשה האנושית דרך הופעתם בשנית בעולם האמנות. המחזה הזה על במה כטקסט ומשחק, מרים את השחקנים למקום בו הם מתעלים על עצמם וחוזרים לתיאטרון בו המוזות לוקחות חלק באירוע ונותנות רוח גבית ליכולת המשחק של השחקנים. יתרונה של הבובה על פני הרקדנים או השחקנים במקרה שלנו, בכך שתודעתה מצייתת לחוק עילאי אחד חוק הכבידה ושום דבר חוץ לזה לא מעסיק אותה. כדי להגיע למצב טהור כזה בו מתנקה השחקן מכל מה שלא ענייני לתפקידו עליו להתאמן היטב לשלוט במצב בו הוא כלי בידי עצמו. רק לעתיד לבוא כשנחזור למקום בו היינו לפני שאכלנו מעץ הדעת, אולי נמצא את התודעה החובקת כל וכל מה שנעשה ונאמר יהיה לו ערך מיתי. במובן זה שכל דבר יהיה בעל ערך לעולם כולו ומשמעותו תיחרת לעד. השחקנים הינם המתקדשים המודרניים האמורים להנחות את האנושות בדרך זו. (אילן תורן, שחקן ובמאי)
על הנשיקה הראשונה
ובעת ייגע כוחי ונגעתי מצאתי בך ייסורי אהבה מקופלים בייסורי חטא צועקת את לעברי: "אוי לי מיוצרי" ואני לעומתך: "אוי לי מיצרי" מנסה, בודק, בוחן ומלטף ומרגיש בשמיים ואת עוצמת עיניים ומכוונת "הכול לשם שמיים" משתתקת ובתשוקתך לנשיקה את משתנקת מעלעל בשערך ואת נסערת ראיתי אותך ואת נסתרת מביטה בי ואומרת: "גן נעול, מעיין חתום" ומתפזרת... חיפשתי אותך ברחובות, תליתי מודעות נשאתי עיניי אל ההרים והגבעות אחותי, כלתי, הראיני את מראייך, השמיעיני את קולך כמעט והייתי שם, אצלך. כך מספרים – מקום טומאה וטהרה ביחד בור לזרוק ובאר לקחת. ובעת ייגע כוחי ונזכרתי - אלייך התגעגעתי.
מִמּוּל, עַל אֶבֶן גְּבוֹהָה מְכֻסָּה בְּצֶבַע לָבָן עוֹמֵד שַׂחְקָן עֵירֹם בִּשְׂפָתַיִם אֲדֻמּוֹת מִסְתּוֹבֵב סְבִיב צִיר רַגְלָיו לְמַנְגִּינָה אֶלֶקְטְרוֹנִית הַיּוֹצֵאת מִמַּגְבֵּר יָשָׁן רַק אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא יוֹרֵד אֵלַי מִבִּימָתוֹ מַצְמִיד אוֹתִי אֶל גּוּפוֹ הָעֵירֹם יָדָיו מִתַּחַת לְשִׂמְלָתִי מְמַלְּאוֹת אוֹתִי בָּאַהֲבָה. (עדינה מור-חיים, משוררת ומבקרת. ספר שיריה "הקו הלבן" יצא לאור ב"עיתון 77" בשנת 2008)
(קטעים ממכתבים שכתב נסים אלוני לשחקנית אילנה עדן)
חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים. "את קטנה כל כך ושבירה כל כך" - המשך (קטעים ממכתבים שכתב נסים אלוני לשחקנית אילנה עדן) את המערכה השנייה של בגדי המלך כתב נסים בתקופה שלאחר ההיכרות עם אילנה, בין 1959 לאמצע 1961. באפריל 1961 נסע אליה ללוס אנג'לס. החזרות לבגדי המלך אמורות היו להתחיל בקיץ, בין אוגוסט לספטמבר. הנסיעה נועדה להכאיב, כשם שתשוקתם של טריסטאן ואיזולדה כיוונה אל הסבל, לא אל המימוש. ככל שהתקרב אל אילנה במסעו דרך אירופה, עלו בנסים פקפוקים. אם תצליח שליחותו - תאבד התשוקה. התשוקה זקוקה לייסורים כדי לבעור. למה לו להגיע בכלל? איחוד הוא סוף, מוות. לכן הוא כותב מן הדרך: מינכן 4.4.61 "יצאתי בחמסין והגעתי לחורף. לאן אגיע? מה שלומך? זה אני, הרודף. אה-אה. את בורחת". פריז 11.4.61 "אני דומה לצוללת ששטה אלייך... הנה אני יושב באחת המסעדות... אני יושב כאן ומהרהר. מה לי ולך? אולי אני מדמה את שנינו על מישור שאינו קיים... אני אינני יכול לפטור את עצמי מתמונה של ישו הסובל... מן הסתם ניפרד שוב בכל זאת. בוודאי יש מין מסתורין ... אני מרחף רק על גדות תהומי בך... אילנה אילנה, אני רוצה שתאהבי אותי, ולפעמים אני אומר: 'אתה כבד על גבה...' אני פגום, אני משובש בכתמים". ככל שהמסע מקרב אותו אליה גוברת חרדתו. האם הוא צופה שיידחה, או אולי משווע לכך? "איל', כשתקבלי את המכתב אהיה בניו יורק. אני נוסע מחר... תעיפי עלי עינך: 'זר! מה עושה כאן הגוף הזה? על אותה יבשה.' כל הזמן אני רוצה לחזור מזרחה. כן, תעמדי בשדה התעופה! בבקשה, איזה מסע מגוחך! אני שומע מוזיקה. שירים של איב מונטאן. אני מסורבל. והרוב הוא משחק - אה! ...זה המסע המגוחך ביותר שעשה אי-פעם בן אדם. ומה זה מגוחך? יפה להפליא את... תראי, בעצם איני מכיר אותך. מעולם לא הכרתי אותך. ונניח שמעולם לא ראיתי אותך... וכאילו מעולם לא ראיתי אלא אותך".
פתאום בלילה מפוחית עוברת קושרת את שלושתם בחוט אחד קר להם מצטופפים ביחד שוטר עובר הם משפילים מבט ורק המפוחית נשארת שם תפילה וגעגוע ומקלט.
------- 1. אוסקר היי אמיר, 28.2.2011 הסרט על בית הספר זכה באוסקר אתמול, ואסתר = אסטה בשמה המקורי, היא הילדה שסיפרתי לך עליה לפני כחודש. היא אחת מ"כוכבות" הסרט. אני מקווה שלפחות הזכייה תעניק לה את הזכות להישאר פה ושלא יגרשו אותה. ילדה מדהימה שאני אוהבת אותה מאד מאד. ואני אוהבת גם את גולן, בנדיקטה, יונתן, נעמי, אליסה, ויקי, אלינה וכל הילדים החמודים בקבוצת הנגינה. האהבה בבית הספר המקסים הזה מלמדת שככה נראה השלום. ראיתי את הסרט ולשמחתי ולאושרי אני מורה בבית הספר. הנה הטריילר של הסרט. איריס (איריס הרפז, בוגרת תיאטרון החדר, שחקנית ומוסיקאית. מלמדת נגינה בביה"ס ביאליק-רוגוזין)
2. אייל קאופמן: שריפה אייל קאופמן, יובל מסנר, ארז לב ארי, המסיח זוכרים שהייתה פה שריפה? היינו מזועזעים לדקה וחצי והספקנו לשכוח. אבל מבחינתי, השריפה הבעירה אש לא רק בכרמל אלא חשפה את העוולות והשרפות האחרות הבוערות בקרבנו. הגזענות והקיטוב בבית, האויב מבחוץ, העוני, האבטלה, מצב החינוך, גלעד שליט עדיין בשבי, סאוב ושחיתות בכל פינה, אלימות בני הנוער, כל אלה כאילו ביקשו לצוף על פני השטח באותה שרפה ארורה. והשלטון? חובקים ידיים. "ואתם חובקים ידיים בלי הושיט עזרה, בלי כבות את אש הלהב, אש העיירה"... השיר הזה לא הפסיק להתנגן אצלי. אוזלת היד של השלטון הבעירה את המצפון החברתי שהיה רדום. המחאה ותחושת הייאוש התגבשו לצעקה על שאר השרפות הרוחשות מתחת לאפינו ולתחושה שהגיע הזמן להפסיק לנהוג כשלושת הקופים (לא שמעתי, לא ראיתי, לא דיברתי). הפסקתי את העבודה על דיסק חדש, חברי הנגרים התאחדו שוב אחרי 5 שנים ובתוך שבוע של עבודה אינטנסיבית, כמעט הכרחית, נולד העיבוד לשיר "העיירה בוערת". הצ'לו של יובל מסנר, שמתארח בשיר, מביא את הזעקה הכי חדה, הכי מנסרת, הכי מטרידה. גם אבא שלי, גדליה קופמן, ניצול שואה, יליד פולין (1939) לקח חלק בשיר מתוך אותה זעקה. התגובות המדהימות שעורר השיר בקרב כל מי ששמע אותו הניעו את היצירה לשלב הבא והמתבקש, הוויזואלי. התסריט נולד במוחו של ליאור (המסיח) שולמן, מתופף "הנגרים", שגם יזם את החיבור לכבאים בתחנת הרצליה. משם הדברים צברו תאוצה... בתוך ימים הצטרפו צלמי הסטילס המובילים בעיתונות הישראלית ואנשי מקצוע רבים נוספים שחשו את הצורך לזעוק את הזעקה ולהצטרף למחאה. הפרויקט של השיר והקליפ חיבר עשרות אנשים מדהימים ומוכשרים ליד אחת ואגרוף מונף: מוזיקאים, כבאים, צלמי סטילס ווידאו, עורכים, בימאים, ארכיון עיתון הארץ... כולם נרתמו מתוך צורך עז להפסיק לשתוק, להפסיק לעמוד מנגד, לזעוק את זעקת המחאה, כדי להעיר את החברה הישראלית מתרדמתה – ממש כפי שניסה לעשות המשורר שכתב את השיר במקור בפולין של 1938. מקורו של השיר בפולין, והוא נכתב ביידיש על-ידי המשורר היהודי-פולני מרדכי גבירטיג. השיר נכתב שנתיים אחרי פרעות פשיטיק (1936), שלוש שנים לפני פלישתה של גרמניה לפולין. התרגום לעברית הוא של אברהם לווינסון.
המדע הרפואי המודרני מאשר שלאכול חרא הוא הפיתרון להרבה מצבים בחיים. מחקרים אחרונים והספרות הרפואית מראים שחרא, בצורתו הטבעית או המעובדת, הוא בעל יתרונות רפואיים ונפשיים רבים (אחרי הכול מיליארד זבובים לא טועים!) הוא הורג כל יוזמה אישית, חיות, אומנות, מחשבה עצמית או תקווה ועששת, הוא מרפא מערך עצמי, תחושת שלמות וגאוותנות ווירוסים אחרים, הוא מספק מקור מהיר של אנרגיה ומשפר ביצועים אתלטיים וביצועים במשרד, וכולל ויטמינים, מינרלים, וחומצות אמינו חשובות, הוא מונע סכרת וחנפנות, ומאפשר להוציא את הלשון מהתחת של הבוס בצורה חלקה ונעימה, הוא מקל על הסימפטומים של כיב קיבה, לפחות כשאתם מחרבנים על אחרים. הוא משפר את העיכול ופעילות המעיים כלפי הכפופים לך ומשפר כאבי טחורים. הוא מקל על סטרס וכאשר אתם מאכילים מישהו בחרא, זה גם מונע התקפי לב אצלכם. הוא מונע מחלות חניכיים, אנטי אוקסידנטי ועוזר להגן על הגוף מפני עובדים עם דעות חופשיות, הוא עוזר למנוע מחלות כבד ומשפר את עור הפנים. היום כאשר כל-כך הרבה מגזרים קמים ועומדים על שלהם, לאכול ולהאכיל בחרא שומר אל האיזונים בחברה.
אני שקרנית מלידה מצטערת על כל הפעמים שחשבת שהצלחת לרגש ולהפתיע, להיות שנון ומצחיק ואפילו הורס אני זונה עם לב של אבן וזו אמת.
נא לעבור לדף אודישנים דרושים.
"המליאה" של תיאטרון החדר פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה. הפגישה הבאה של המליאה בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818 במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי "המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818 "יומן ההיריון שלי" ע"פ ספרה של הילה שרעף גלסר במהלך הכתיבה התפרסם היומן אחת לשבוע באיגרת השבועית של תיאטרון החדר בעריכת אמיר אוריין. אישה נכנסת להיריון ומתכננת לידה טבעית. היא נתקלת בנורמות חברתיות המאיימות על חופש הבחירה שלה. במהלך ההיריון היא מגלה שהביקורת שלה אינה מופנית רק כלפי הממסד והחברה, אלא גם כלפי עצמה. כדי לחוות את חוויות הלידה כפי שהיא מבקשת, עליה להישיר מבט אל כאביה הנפשיים והפיזיים ולפרוץ את גבולות עצמה. בתוך הכאב הגדול היא מגלה עוצמה, שמחה וכוחות גדולים שלא ידעה כי קיימים בה. "לא בעצב כי אם בשמחה, בריקוד ובשירה, נלד את עצמנו, ואחר כך את ילדינו". עיבוד למחזה: רינה לביא, הילה שרעף גלסר משחק: הילה שרעף גלסר בימוי: רינה לביא ייעוץ אומנותי: אמיר אוריין יום שני, 7.3, בשעה 21:00. יום שלישי, 29.3, בשעה: 21:00. יום שישי, 1.4, בשעה: 21.00. יום רביעי, 13.4, בשעה: 20:30. יום חמישי, 14.4 בשעה: 21:00. תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. ביקורת על ההצגה מהאתר "נשים מדברות אימהות": הקטע הבא צולם בחדר:
אנסמבל קוקייה מציג: "תחושת בטן" תיאטרון בתנועה סוחף וססגוני. סיפורה של אישה הנקרעת בין תכתיבי החברה לבין הרצון למימוש עצמי. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים. בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. כוריאוגרפיה: שרון שלומי. ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר. 9.3.11, יום ד', בשעה 21:00, אולם ירושלמי, סוזן דלל, יחיאלי 5, ת"א. 11.3.11, יום ו' בשעה 20:30, התיאטרון הערבי-עברי, יפו (פסטיבל האישה הערבייה). 9.4.11, מוצ"ש, בשעה 21:00, התיאטרון הערבי עברי, יפו. הזמנות בטל': 052-5284234, 054-5335135 גולומ
"המנהיגים חלשים מדי ומלאים בעצמם מכדי שיוכלו לעצב את גורלם, ובוודאי שלא את גורל בני עמם. הם מסתנוורים בקלות מתאוות הגדלות ומשיכרון הכוח, בעוד בני עמם נאנקים תחת עול החיים החורץ בליבם קמטים מרירים. לכן מדי פעם מטריחים עצמם המנהיגים ממגדל השן ויורדים לדבר אל ההמון הצמא לבשורה, למילים מנחמות. בנאומים סוחפים הם מבטיחים עתיד טוב יותר, ביטחון ופריחה כלכלית, שיושגו בלית ברירה בכמה כיבושים מהירים וניצחונות מזהירים. והעם המייחל לשינוי מריע פעם אחר פעם, מקבל את הגזירה בעיוורון ונוהה אחר נסיכיו אל שדות הדמים, בתקווה שהפעם סוף סוף תושג השלווה, הגאולה האחרונה; גאולה שלעולם אינה מגיעה. והם קוברים את מתיהם בעפר המלוח מדמעות על דורות של חללים שנפלו לשווא, מחרישים את יגונם ושבים להבלי יומם המיוזע; ממשיכים לטמון את ראשם באדמה האדומה - עד המלחמה הבאה..." מסעו רווי הדמים של יצור כלאיים המניע את גלגלי מכונת המלחמה האנושית. דרור קדם - כתיבה, בימוי ומשחק תומר גולדברג - מוזיקה מקורית וגיטרה חשמלית שלי גורל - הדרכת יוצרים, ליווי פרויקט אמיר אוריין - ייעוץ אמנותי להזמנת כרטיסים: 02-6251139 02-6237000 אנא, פאיזה שלום חברים, אני רוצה להזמין אתכם להצגה שלי שתתקיים ביום ג', 8.3.11, בשעה 20:30, בתיאטרון גבעתיים, רח' רמז 40, גבעתיים. כמה מילים על ההצגה: המונודרמה זוכת פרס ראשון בפסטיבל תיאטרונטו 2000, ב"הבימה", בביצועה של יפה תוסיה כהן, בעקבות סיפורה האמיתי של הזמרת המצרית האגדית פאיזה רושדי אימה של השחקנית. פאיזה התחילה קריירה של זמרת כילדה בקהיר, עלתה לארץ לאחר שהמדינה קמה, וניהלה כאן קריירה משגשגת תחת כנפיה של רשות השידור. סיפור של אישה, צבעונית ומעוררת השראה באופייה ובהתמודדותה. סיפור על יחסיה עם בתה היחידה שנולדה כאן. האם הן דומות על אף הכול. האם גורל הוא דבר שנקבע מראש. הצגה שמביאה את קסם המזרח עם סיפור מרגש, ושפע של דמויות מצחיקות ומרגשות. מחיר כרטיס: 65 ש"ח. להזמנת כרטיסים: 03-7325340 להנאתכם, קישור להופעה של פאיזה רושדי בטלוויזיה הישראלית בשנות ה-70:
אלמן טרי מחפש בת זוג בסרטו האישי, העלילתי של טומי לנג הסתיים החודש השני להקרנות הסרט "טייארה". פרסום הסרט נעשה באמצעותכם. יחד, לקחנו סרט מעולה נטול כוכבים והפכנו אותו להצלחה, אפילו בעיניי מבקרי הקולנוע. ראו את הסרט יותר מ-1,500 איש בכמה הקרנות בודדות. אני זקוק שוב לעזרתכם. יחד נוכל להוכיח שיש מקום גם לקולנוע עצמאי מעולה, שלא תלוי במפיצים הבודדים ששולטים בתעשיית הסרטים הישראלית. שחקנים: רוברט הניג, שלומית טריגר הגואל, דני לשמן, רוני פוקס. מועדי ההקרנות בסינמטקים: תל-אביב: 5.3.11 (11:00), 6.3.11 (18:00), 12.3.11 (11:00), 19.3.11 (11:00), 26.3.11 (11:00). חיפה: 4.03.11 בשעה 14.00 ירושלים: עדיין לא התקבלו תאריכים. ניתן לבדוק באתרי הסינמטקים טומי לנג, 054-4296231, tomy.lang@gmail.com , www.tommy-lang.com
יש לכם ספרים משומשים שאתם רוצים לתרום? אנחנו נבוא אליכם לקחת. יום שבת, 05 במרץ, בשעה 10:00, בקיבוץ עין השופט, העמותה החברתית "ביקורים" מפעילה דוכן לספרים משומשים בפסטיבל הספרות והאמנות "כנס השוק" שכולו על טהרת ההתנדבות והרוח הטובה. למי שרוצה להפטר בצורה אלגנטית מספרים ישנים אך קריאים ונמצא ברדיוס תל אביב- צפונה, יכול לצור קשר עם מיקה בהקדם: mickaribak@gmail.com על הפסטיבל אפשר לקרוא כאן אנסמבל אספמיה מציג: אחוזת וייס דרמת פשע משפחתית אפלה ורווית הומור שחור: כש"מירל'ה אפרת" פוגשת את הסופרנוס. סיפורה של משפחת פשע יהודית חמה בטורונטו הקפואה, קנדה. אם המשפחה, אדית וייס, נחושה בדעתה להעלות את קרנה של המשפחה בהירארכיית הפשע ולהעמיק את חדירתה לאליטות הכלכליות והפוליטיות המקומיות. אין לה נכדים, לעת עתה, אלא רק שלושה בנים מוזרים בדרכם. הבן הבכור, אדם, המוציא לפועל של "העבודה השחורה" ובעלה של אישה עקרה, הארווי, הומוסקסואל הנרדף על נטייתו בידי אמו, ומוריס, הבן הצעיר, הנהנתן, שבוש במוצאו המפוקפק, ובעל הסיכויים הטובים ביותר להביא את דור ההמשך של המשפחה, בעזרתה של מוריה כ"ץ, יתומה יהודיה מהמעמד הנמוך. מחזה: נוריאל טוביאס. בימוי: דליה שימקו. עיצוב תפאורה: אלכס ברויטמן. עיצוב תלבושות: דיתי אופק. מוסיקה מקורית: איסר שולמן. עיצוב תאורה: יעקב סליב. תנועה: ליאת אקטע. משתתפים (לפי סדר הופעתם): אייל רז - מוריס וייס, ליאת אזר - מוריה כ"ץ. איציק גולן - מק'לחלן, אסתי זקהיים - אדית וייס, קרן חרותי - לואיזה, עופר עין גל - הארווי וייס, אלחי לויט - אדם וייס. ליאת אקטע - אנדריאה וייס. משך ההצגה: שעה וארבעים דקות. ב-7 למרץ, תיאטרון ירושלים, אולם רבקה קראון, בשעה 20:30. 28,29 למרץ, תיאטרון תמונע, שונצינו 8, תל אביב, בשעה 20:00. 03-5611211 ברדק אי-סדר, התנהגות לא ממושמעת ופרועה, זה מה שייקרה כשתכולת הבית שלכם תצא אל רחובות העיר הגדולה... ביום חמישי ה- 21/4/2001 בין השעות 18:00-2:00, כיכר דיזינגוף עומדת להתברדק: בגדים, נעליים, אקססוריז, כלי בית, תקליטים, קלטות, צעצועים ואוספים, שנמאס לאסוף- הכול עד 50 שקלים. אירוע טרי, בועט ואורבני, מהול בניחוח אקולוגי וידידותי לסביבה עומד לפקוד את העיר בקיץ הקרוב. כ- 50 מציגים נבחרים, בעלי פריטים מדליקים וצבעוניים, יציגו למכירה בכיכר דיזינגוף את מרכולתם ברוח אירועי ה- YARD SALE הנהוגים ברחבי ארה"ב, הפעם פה אצלנו, בשיתוף מחלקת התרבות של עיריית ת"א! ב"ברדק" יש מקום לכולם! כדי להציג באירוע, לא צריך כישרון וגם לא תואר ראשון, אבל תעודת ברדקיסט מצטיין, אספן בנשמה, אוגר לשעת צרה, יודע לזהות מציאה- נחוצה! הפריטים שיימכרו יוגבלו במחיר העונה להגדרה "להיט", שלא יעלה על 50 שקלים לפריט. וכך, בלילה, בלילה בצאת הכוכבים, בשעה שהברדק והפאנק נפגשים, כיכר דיזינגוף תתעורר לחיים! מוזיקה מדליקה בהשראת העבר, לצד דרינק בבר, תערוכות ומיצבים נועזים הפתוחים לקהל ומציאות שוות לחטטנים ברי מזל... האירוע ילווה בהפקת אופנה, אתר אינטרנט ומערך יחסי ציבור בכל ערוצי התקשורת הרלוונטיים, קרי- מדורי אופנה, לייף סטייל, תרבות, סביבה וחברה. למי מכם שתהה, מה מקור הנולד, "ברדק" הינו הכוכב העולה החדש אשר מצטרף לבית משפחת "פלסטיק- שוק אופנה ותרבות" ו"שוויצר- שוק אופנה לבנים". עם טונות של אופטימיות ורצון לעשות קצת סדר טוב בעולם ומתוך מטרה לייצר ברדק מושלם, נייצר בתל אביב אירוע צבעוני וצעיר. אז איך נרשמים? יש לפנות אלינו במייל מסודר לכתובת: bardakmarket@gmail.com , עד לתאריך 15/3/11. על המייל להכיל את הפרטים הבאים: שם מלא, גיל, תמונות של עד 10 פריטים לדוגמא אותם הייתם רוצים למכור באירוע + מחיר. חשוב מאוד לשמור על סטנדרט גבוה לפריטים, על אף שמדובר בפריטים משומשים לרוב, יש לדאוג שיהיו במצב טוב ומזמן קנייה! תוך מספר ימים אנו ניצור עמכם קשר ונעדכן לגביי מצב הרשמתכם. "ברדק" ימשך לילה אחד 21/4 18:00-2:00 ועלות ההשתתפות היא 400 ש"ח + מע"מ- סה"כ 464 ₪. ניתן לשלם בצ'ק/ מזומן,עבורם יקבל המשתתף חשבונית.. כל מציג יקבל שולחן הכולל סככה ותאורה לתצוגה בגודל 80 ס"מ על 2 מטר. בקרו באתר שלנו והתרשמו: www.telavivcity.com/plastikwinter בברכת יום קסום ושבוע מבורך! רוני ויעל יחסים עם יהודית ברדיו החיים הטובים בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459 אהבה חדשה: יום ה', בין השעות 22:00-23:00, יש לך הזדמנות למצוא אהבה חדשה. להתקשר לרועי בפורטל החיים הטובים: 054-488-9999 והדרך סלולה. אלי הוז - קורא סיפורים מוכר סיפורים יום-יום בסמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. סיפור חייך היית רוצה לשתף בסיפור מחייך על שינוי? תוכל/י לעשות זאת בתוכנית רדיו חדשה שאנחה בקול השלום. בתוכנית יתארחו כל פעם שני אורחים/ות שונים וכל אחד יספר סיפור (כעשר דקות) בנושא "שינוי וטרנספורמציה", אירוע בחייכם שגרם לשינוי משמעותי בתפיסת עולמכם או בחיים. נא לפנות אלי לתיאום ראיון. יומן אזרחי עורך: גיא דוידי איש החדר כל יום שלישי ב - 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין (ש.ח - ראשון ב-10:30 בבוקר ) לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו: yoman.video@gmail.com מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי. לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות: yoman.video@gmail.com להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries (גיא דוידי) -------------- תיקון מחשבים שחר נגר, 050-7648002. nshachar@bezeqint.net -------------- שיפוצים יניב מויאל משפץ דירות ובתים. הנחות למכותבי האיגרת השבועית: 0523-868338. -------------- מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות: כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים. -------------- אמיר אוריין - תיאטרון החדררחוב הירקון 29, תל אביב 6801138  |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
