"השחקן הוא כהן הדת של הבמה ועל כן הוא במרכז החוויה הבימתית".
אמירה זו אכן יכולה להיות נכונה, אבל היא עדיין לא מאוזנת.
כן. הבמה היא משל לחיים והשחקן נמצא במרכז החוויה הבימתית.
אבל מרכזיותו של השחקן לא נמצאת בחלל ריק. היא נובעת מתוך האחריות.
על השחקן מוטלת האחריות על:
המחזה שהוא מציג והמחזאי שכתב אותו, הבמאי שלו, התפקיד שהוא מגלם, החוויה האישית שלו, עמיתיו על הבמה והתפקידים שלהם, עמיתיו מאחורי הקלעים, מעצב הבמה והבמה, התאורן והתאורה, המוסיקאי והמוסיקה, עוזר הבמאי, הצוות הטכני, המפיק, הקהל.
מישהו מוכן ליטול על עצמו אחריות זו?
