"השחקן הוא כהן הדת של הבמה ועל כן הוא במרכז החוויה הבימתית".

אמירה זו אכן יכולה להיות נכונה, אבל היא עדיין לא מאוזנת.

כן. הבמה היא משל לחיים והשחקן נמצא במרכז החוויה הבימתית.

אבל מרכזיותו של השחקן לא נמצאת בחלל ריק. היא נובעת מתוך האחריות.

על השחקן מוטלת האחריות על:

המחזה שהוא מציג והמחזאי שכתב אותו, הבמאי שלו, התפקיד שהוא מגלם, החוויה האישית שלו, עמיתיו על הבמה והתפקידים שלהם, עמיתיו מאחורי הקלעים, מעצב הבמה והבמה, התאורן והתאורה, המוסיקאי והמוסיקה, עוזר הבמאי, הצוות הטכני, המפיק, הקהל.

מישהו מוכן ליטול על עצמו אחריות זו?

כְּשֶׁאֲנִי פּוֹשֶׁטֶת אֶת יָדַי לְלַטֵּף אֶת רָאשֵׁיכֶם

כָּל הַשֵּׂעָר, שֶׁהָיָה מְתֻלְתָּל וְרַךְ, מִתְיַשֵּׁר וּמִתְעַבֶּה

וְרֵיחַ הַיַּנְקוּת שֶׁהָיִיתִי שׁוֹאֶפֶת מִמֶּנּוּ לְשָׁכְרָה,

מְעֹרָב בִּשְׁאֵרִית דָּמַי, הוֹלֵךְ וּמִתְאַדֶּה.

כְּשֶׁאֲנִי פּוֹרֶשֶׂת אֶת יָדַי לְלַטֵּף אֶת רָאשֵׁיכֶם

הֵם גָּחִים מֵחֵיקִי, גְּבֵהִים וּמִתְרַחֲקִים,

וְנִשְׁאָרִים תְּלוּיִים בְּתוֹךְ כַּפּוֹת יָדַי

כְּמוֹ תְּאֵנִים הוֹלְכוֹת וּמַבְכִּירוֹת.

כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹלַחַת אֶת יָדַי לְלַטֵּף אֶת רָאשֵׁיכֶם

כְּשֶׁאֲנִי מְנַסָּה לֶאֱחֹז בָּהֶם, לִתְמֹךְ אוֹתָם בִּי,

הֵם נַעֲשִׂים נְפוּחִים, מַעֲלִים קְרוּם,

וּלְפֶתַע נוֹגְעוֹת אֶצְבְּעוֹתַי בְּזִיפִים.

כְּשֶׁאֲנִי פּוֹתַחַת אֶת יָדַי לְלַטֵּף אֶת רָאשֵׁיכֶם

הֵם נִפְזָרִים מִתּוֹכִי לְאַרְבָּעָה עֲבָרִים

הֵם מוֹשְׁכִים אֲלֵיהֶם שׁוּעָלִים וּפַרְפָּרִים

הֵם מְסוֹבְבִים אֶת הָעוֹלָם בְּרֵיחוֹת לֹא מֻכָּרִים.

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים)

24. ויקרא: ויקרא, א' - ה'

"ויקרא אל משה וידבר יהוה אליו מאהל מועד לאמור".

ספר ויקרא בעיקרו הוא נאום האל אל משה. משערים כי הספר נכתב כשש מאות שנה לאחר הכיבוש המיתולוגי של ארץ כנען.

בשנת 587 לפני הספירה, נפלה ירושלים בידיו של נבוכדנצר מלך בבל, הבית הראשון חרב והמנהיגות הוגלתה לבבל. תשעה באב נקבע כיום החורבן. בגלות שאפו הכוהנים להסדיר את החוק היהודי - בעיקר בענייני הטקסים הדתיים - נושא שהיה קרוב ומוכר לבני שבט לוי בכלל ולכוהנים בפרט. הספר מדגיש שכל מה שמתרחש בחיי היהודי, בינו לבין עצמו וזולתו, ובינו לבין אלוהיו - הוא עניין הניתן לטיפולה של כת הכוהנים. אלה המתווכים בין האדם לאלוהים. באמצעות ספר החוקים הזה, פעלו הכוהנים לבסס את מעמדם החברתי והכלכלי.

ספר שמות מציג את הדרמה של האל - אל קנא ונוקם בכל מי שאינו מקבל אותו בשלמות, שמרבה לבצע אפקטים תיאטרליים, עם פירוטכניקה של אש ועשן, אל רחום וחנון, רב-חסד ואמת - למאמיניו. בסיום ספר שמות האל קובע משכנו באוהל מועד. בספר ויקרא אלוהים שוכן דרך קבע במקדש שבנו לו. ספר ויקרא הוא שלב בהפיכת האמונה היהודית לממוסדת במסגרת מערכת חוקים מחייבת.

פרשת ויקרא היא תיאור מפורט של הקרבת הקורבנות והתזת הדם על המזבח. התמונה מאיימת והמזבח נראה כבית-מטבחיים:

"ושחט את-בן הבקר לפני יהוה, והקריבו בני אהרן הכהנים את-הדם, וזרקו את-הדם על-המזבח סביב אשר-פתח אוהל מועד. והפשיט את העולה וניתח אותה לנתחיה. ונתנו בני אהרן הכהן אש על-המזבח וערכו עצים על-האש. וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים, את-הראש ואת-הפָּדֶר (החֵלֶב) על-העצים, אשר על-האש, אשר על-המזבח. וקירבּוֹ וכרעיו ירחץ במים, והקטיר הכהן את-הכל המזבחה, עולה אִשׁה ריח-ניחוח ליהוה".

תמונת הדם המותז על המזבח, וחלקי הבשר המוקרבים לאל, עלולים לעורר אימה אצל אחדים. גם זו מטרת הטקס. יש עוצמה רבה בתיאור התמונה, קל וחומר האפקט הדרמטי של ביצוע הטקס למעשה. יש בהם כדי לעורר תחושות ורגשות קשים, אבל גם לפרוק אותם. על כן, התיאור המילולי של הטקס מתפקד כטקסט אמנותי בעל אופי קתרטי. עד היום נהוג בקרב יהודים ומוסלמים לקיים טקס שחיטה בנוכחות המשפחה כולה, מבוגרים וילדים. יש מוסלמים הנוהגים לשחוט כבש על מפתן הבית בראש השנה, בנוכחות הילדים. יהודים אחדים נוטלים את ילדיהם בערב יום הכיפורים לטקס הכפרות ושוחטים תרנגול לעיניהם. השוחט, הוא אחד מכלי הקודש של הקהילה, או לחילופין אבי המשפחה, נתפס ככוח עליון אלים ומאיים. הוא כביכול נציגו של האל עלי אדמות, הגוזר חיים ומוות. 

*

אני רוקדת על קיר של נייר
   את השיר שברגלי
    ורושמת  בגיר.

(מאיה בז'ראנו. מתוך ספר השירים "גרגרים" שיצא לאחרונה לאור בהוצאת קשב לשירה)

לינץ' תקשורתי - גרסת שנות האלפיים

ביום ב' קיבלתי דואל קורע לב שכתבה אחותה של נפגעת בתאונה, שבו היא קבלה על העונש הקל שהושת על הנהג הדורס. בתוך דקות ספורות התפשט המייל כמו אש בכרמל. היה בזה מן הדין ומן הצדק לו היה הנהג הדורס יוצא זכאי. אין בזה צדק לאחר שהורשע בדין ונענש. חכמינו זיכרונם לברכה היו מאוד זהירים בענייני דין. סנהדרין שהוציא להורג אדם פעם בשבעים שנה נחשב לסנהדרין קטלני. במסכת אבות אנחנו מצווים להיות מתונים בדין, ויותר מזה לאחר שאדם מורשע, אין להתייחס אליו עוד כפושע. הקלות הבלתי נסבלת שבה אנשים מורשעים רק על סמך מבט (וכבר כתבה אחת מחברותיי בפייסבוק שפדופיל מסתובב בגן המשחקים של ילדיה רק משום שגבר עמד שם בלי סיבה ולא ענה לה בעברית) או שאפשר במחי מייל להרוס את מחייתו של אדם רק כי היה לו יום רע (וכבר היו דברים מעולם), מנוגדת לעקרונות הדמוקרטיה. האם אותו מייל קורע לב מעלה טיעונים עובדתיים מדוע יש לשנות את גזר הדין? האם נמצא פסול בהליך המשפטי? האם הוצגה גרסת הדורס? לא. הכי קל להרוס את חייו של אותו אדם ומשפחתו במין משפט שלמה מעוות, תוך דריסת מערכת המשפט ועקרונות הדמוקרטיה. הרי לו היו רוצים פיצוי אמיתי שיעזור לבתם, היה הגיון בכך שיתבעו אותו תביעה אזרחית ושיעבוד כל חייו בהבטחת עתידה של הילדה, שנאמר עין תחת עין - ממון. עירוב מערכת המשפט הפלילית הוא נקמנות ועוול למשפחת הפוגע, אשר דומני שאינם אשמים. המלצה שלי - לא להעביר.

הסופר-טנקר והבעיה היהודית

כמה סופר-טנקרים צריך כדי לפתור את בעיותיה של ישראל? אחד. עם 120 מקומות ישיבה.

ביבי הבטיח להפיל סופר-טנקר על בעיית הדיור. בין אם אמיתי ומטאפורי – הסופר-טנקר שהוא גדול, כבד, מלא בשתן, עולה ביוקר ופותר בעיות בשיטת זבנג וגמרנו, יהיה כנראה המשל לתקופתנו. אחרי מחשבה מעמיקה של שתי דקות, הגעתי למסקנה איך אפשר לפתור את בעיית הדיור בשיטת הסופר-טנקר: להכניס ולהוציא.

ירושלים, ירושלים

(בעניין משפט הדיבה של קבוצת חיילים כנגד מוחמד בכרי, יוצר "ג'נין ג'נין")

אז מה? אמר אמת או לא אמר אמת? הסרט הוא דוקומנטרי? מוקומנטרי? היה טבח? לא היה טבח? ועכשיו אם בית משפט אילץ אותו להגיד שהסרט הוא בדיון, האם אדם אחד יפסיק להאמין שהיה טבח? אמת נפגשת מול אמת כמו תפיסת בעלות על קרקע אחת עם אחרת, שהיא ביסוד הטרגדיה שלנו בקיומנו באזור. הדימויים הויזואליים נצרבים בתודעה והם חזקים יותר מכל עובדה או היגיון קר, כמו בניתוח שכתבתי לעיל על המשפט של הנהג השיכור. אולי נביא איזה סופר-טנקר שיפתור את הבעיה, הרי זה הפיתרון לכל צרותינו ככל הנראה.

מול סוללה של חוקרים בכירים

ועוד מאות תחקירנים לעת מצוא

כרעתי על ברכי בהכנעה

ידי אוחזת בעורלה

אגרוף קמוץ מכה על חטא קדמון.

הֲמוֹן סִפְלוֹנֵי-תֵּה

גּוֹדְשִׁים טַסִּים זַעֲרוּרִיים,

עֲטוּרֵי-תַּחְרִים.

בֵּין צַוָּארוֹנִים צְחוֹרים

מִזְדָעֵק

פִּיהָ הַקְטַנְטַן שֶׁל גְּבִרְתִּי:

נָא לְהַצְנִיעַ אֶת שֵׂיבַתָן שֶׁל

הַמַּחְלָפוֹת

(וְלֹא לִשְׁכֹּחַ אֶת שְׁנַת הַיֹּפִי!).

נוֹשֵׁף בְּצַוָּארָהּ.

חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

"אינני רוצה שאהבתי אלייך תהיה נלעגת"

נסים אלוני חזר מלוס אנג'לס נלעג ומושפל. את אילנה מצא בהוליווד בחברת ברון איטלקי, כסוף שיער מידלדל, בנו של איל-נפט שלמד קולנוע. אילנה הייתה מוקפת עולם חדש: מפיקים ושחקנים, מסיבות, הסתופפויות, יחסי ציבור. יש לה פגישות, היא עסוקה, סליחה, אבל אולי מחר. אלוני שתה בברים עד עילפון, חיכה בבית המלון לאות ממנה. פעם הגיע לדירתה, מצא אותה עם הברון, וגורש משם. איך הוא מעז להגיע בלי להודיע, צעקה אילנה. בהוליווד הוא נראה לה אבוד, לא אלוהי.

התבוסה מלבה את התשוקה, אבל אילנה הייתה בעיניו בוגדת ומופקרת. מנערותו ארב נסים לכל אישה, לגלות את זנותה, והנה: הוכחה! ומה עכשיו? עליו לממש את גבריותו ולהשיג מחדש את "הזונה".

בשובו לארץ ממשיך נסים לטוות סביבה מילים. שותה קוניאק ושופך פיוטים, עדיין חותר להגיע לידיעת עצמו דרך הייסורים. ואולי הוא מזייף בכלל? נסים לא היה בטוח בכלל מה אמיתי.

8.1.62 (נסים אלוני כותב לאילנה עדן)

"איל', אהבה אחת רחוקה וזו קיימת. איך לא אוהב אותך... את רוצה במותי? את ניצבת בכל צדדי. עם טיפשותך, עם הגסות הנוראה שלך. אין זה הכרח שהכול יֵהפך למחוספס ותפל. אותך אני אוהב אילנה. אינני רוצה להיות ידיד שלך... אילנה, אינני רוצה שאהבתי אלייך תהיה נלעגת. אבל עכשיו את בעיר רחוקה – זו העיר שבה הכאבת לי מאוד – לא שנאתי אותך – אני אינני מסוגל לשנוא... את אהבתי אלייך לא יכלה לעקור הפגיעה שלך בי.

ב-7.2.62, בקפה "קליפורניה", בחברת אחותה של אילנה, הוא כותב בכתב יד מעוות משכרות על גבי מפית: "אני יושב בקצה השולחן ועל ידי תמרה... אני נושא אותך כמו אדם שנושא – אולי – צלב? לא, מחלה... אולי אני השליח שלך. אני אומר לאחותך שאהיה באל-איי ואטבול בים בידייך חזור והיטבל, חזור והיטבל עד אין קץ"...

ב"הבימה" נמשכו החזרות על בגדי המלך, ונסים המשיך לשנות את הטקסט.

תולדותיו של נסים אלוני בין שתי נשים נמצאות במחזה. התפוגגות האהבה לרותה, אהבה שהייתה ודאות ראשונית וסופית, והשבר באמונה הנערית מקדשת האהבה כשגילה את בגידתה של אילנה באהבתם.

ולא יכולתי שלא לשמוע

איך הציפו בי מים עמוקים

השירים ששרת אלי

עמוסים יהלומי דברותיך

מנגנים בליטוף הדמוני

כמדומני שיש מלאכים

ממיסים בקולם

מרתיחים את הדבש

מעסים את כפות הרגלים

משאירים לי מקום לדמיון

לאהוב אותך כל שנות האור

והצוף שנטעם לאנחות

הנשאב ממשק פרפרים

יהדהד כנשיקת החשמל

באורם של חדרי חדרים.

להבתו הזעירה של הנר טווה צללים על הקירות. על הדלפק קופסת שעועית. היא מוטלת על צידה. הגרגרים שנותרו בה גולשים מתוכה על גבי מצע של רוטב משומר. שקט מסביב. הדלת נעולה. אני שומע את אוושתו צופנת הרעות של מטע הזיתים. העשן המיתמר משלד הברזל מתערבל בראשי. בידי הדבר העגלגל והקריר. הוא כה ממשי. אני מאמצו אל חזי, מלטפו, מחליק שדרתו, אך עוד לא, עוד לא.

הבלח, שקשוק כלים, אצבעי נדרכת בטבעת הזו. גוף שחור, זעיר, נע בנמריות, זוג עיניי זרחן של שבע נשמות לו, סנופי, כן, אנחת רווחה זעירה בלב החורבה הזו. אך הם קרבים... הם קרבים...  בעוד מספר דקות אשוב אלייך.

את היית, קורת הגג על הצל שבי, את היית לי מלון בלב המדבר. אותה שלווה מגוננת, קטנונית, מעצבנת. לא, לא אהבת הרבה דברים. לא אהבת את השלולית שהותרתי שעה שהתנגבתי מחוץ לאמבט, לא את הפירורים שהותרתי על גבי הספה, לא את כישלונותיי החוזרים ונשנים בהרכבת הנורה בנברשת שבסלון, וגם לא את עקבות ה"פשע" הרבות שהותרתי "אף מחוץ לזירת המטבח!", כפי שחזרת ושנית בפני ידידים, לאחר שניסיתי להכין בו את בצקיות השוקולד ההן.

אמת, כל קופסאות הפלסטיק שהוגשו בשפל-מבט לידים הגרומות, לאותם עיני מיקרוסקופ זעירות ותובעניות, לא צלחו בקרבך. ערירית נשארת. ואז באישון לילה, הכאב החד בחזה, "נו באמת, עוד פעם?" אך הפעם גם גנחת והשתעלת וכעבור ימים אחדים, מתוך הסדינים הנוקשים, נדמה היה לי שצף ועלה מין מבט חם שבדק את הלא-יוצלח שלפניו בסלחנות שכזו. "אל תשאיר כלום, לא בגדים, לא אלבומים, לא מכתבים... ואת סנופי תרדים". עוד הבטת בי במבט השלו והמושלם ואז נצטוויתי על-ידי הרחמנייה המוצבת בשער לעזוב.

מדוע לא רצית שיישאר לי כל זכר ממך? אף לא תמונה אחת? אף לא זו מן הימים הראשונים? זו מרציף הנמל?  האם?... ואז נסתיימו הימים וניגשתי לעשות כמצוותך. למען האמת, לא לגמרי. אמנם את המסמכים ואת האלבומים, שכלל לא העזתי לעלעל בם, הכנסתי לארגזי קרטון שאותם ריכזתי בנקודת האיסוף, אך את בגדייך קיפלתי בחרדת-קודש. ארזתי אותם ואחר כך נשאתים לאחד מהסניפים של הנשים הקטנות והעמלניות הללו. הו, כמה מאושרות יהיו הנזקקות שיזכו בחליפותייך. הן יטופפו סביב המראה בעודן מערמות תסרוקתן ומרוממות את אפן בהנאה. את סנופי לא יכולתי להרדים, מפאת מורך לבי.

בבוקר הקצתי. מתוך המראה שממול הביטה אלי דמות גבר בעל שיער דביק וכסוף שעפעפיו עששים וזיפי זקנו מרופטים. מי הוא הזר הזה? הרי זו מראתך! המראה שלנו! הרי זה אני. סנופי עוד גרגר גרגורים שחורים בסלסילה שלצד המיטה. לא יכולתי לשאת זאת. קמתי, שטפתי פני, ומבלי להביט כלל במראה הזעירה שבחדר האמבט, יצאתי. צעדתי במורד הרחוב. מסביבי הילכו אנשים צרובי שמש, בין ניחוחות בשר, זיעה ומנגינות מסולסלות. הגעתי לבית-הקפה שבפינה. התיישבתי לצד שולחנון ירקרק וחיכיתי.  בריון קודר ניגש אלי ושאל למבוקשי. כריך טונה ולימונדה, עניתי לו. כעבור מספר דקות הוקשו המצרכים אל שולחני.  כרסמתי בכריך ולגמתי מהמשקה בעוד השמש מכה בי.

אחר-כך חבטתי עשרים וחמישה שקלים על השולחן וקמתי. צעדתי במעלה הרחוב. הבשרים היו מסתובבים, הנגרים מנגרים וצל הרוסייה המחשמלת הידס ברוע לב וחלף לידי. ואז הגעתי וניצבתי מול התיבה. עשרות דפי פרסום ועלונים צבעוניים חרצו לשונות לעומתי. ניגשתי אליה ודליתי אותם בזה אחר זה. צילומים מרהיבים של פיצות חלפו לנגד עיני, וכן הזמנות מהודרות לפתיחות של אולמי תצוגה 'חלומיים' לספות, הצעות לשירותי לחמניות טריות עד לפתח הבית ועוד. השלכתי אותם במיאוס לפח שלידי. ואז הגיע תורם של כל המעטפות בגון הזית הכמוש, הפקידותי. רובם יועדו אלייך. בעיניהם היית חיה ותוססת. הבנקים ידעו זאת, לבטח בנק לאומי ידע זאת, ארגוני המורים ידעו זאת. ובאמת אך שבוע חלף. יחד עימם הופיעו כל מיני תלושים והודעות. ערמתי את כל אלו בידי, נכנסתי לביתי וגוללתי אותם על השולחן שבפינה. בזה אחר זה פתחתי אותם. באחד נאמר שעל הנמען לשלם את אגרת הארנונה והמים תוך שלושים יום. בשני נמסר שזו הודעה שנייה בטרם עיקול. בשלישי הוזכר אי תשלום חשבון החשמל שעשוי לגרום לאי נעימויות. נימת אכזבה מהולה בעלבון צרבה בי. אמנם עניין התשלומים הוא עניין מעיק, אך מעבר לכך, אותו סגנון רע ותובעני. וכי לא נלחמתי בעמק הארור? התבוננתי על הקירות. תמונות נוף ממחוזות רחוקים נבטו מהן אך הרצפה שמתחת לרגלי נעשתה זרה. הלכתי להשתרע על המיטה. ניסיתי להתרווח בה, להתרפק על הנינוחות האורטופדית שבה, אך תחושה נושנה ומעיקה שלא לי יועדה עלתה בי. סנופי, המפלצת הקטנה, התקרב ובאישוניו תביעותיו הבלתי מתפשרות. קמתי אפוא וזרזפתי לו פתיתי "קט-לי" לצלוחית. אחר-כך השתרעתי על הספה שבסלון. קשיותה ואי-הנוחות שבה הקלו עמי. שעות הייתי שרוע עליה. את היית לי נווה על קרקע שנעשתה עוינת מיום ליום. מהיכן שאבת את הכוח לטפל בכל התביעות, בכל העוינות הזו שמסביב? הרהורי פליאה והערצה עלו בי שעה שנשאתי מבטי לעבר הדלת.

פתע, נשמעה נקישה עדינה. הטיתי אזני. טפטוף דקיק של נקישות נוספות נשמע. פסעתי אליה. פתחתי אותה, והנה לכל רוחב הפתח, זר ענק של חמניות, "כן?" אמרתי בהפתעה, "נא להיכנס". והנה מהדסת פנימה נערה תמירה ששערה הבהיר גולש ומגיע עד לישבנה. "זה עבורך אדוני", אמרה בשיניים צחורות ועיניה התכולות מחייכות חיוך מלב ללב. היה בה  משהו זר. קודם לכל החיוך המביך הזה. לא, הוא לא היה קשור כלל לאבלי, ומבטאה? האם ראיתי אותה? הלא זכרתי את אותן רגלים ארוכות? אך מהיכן? נו, הרי בשנים האחרונות עלו מברה"מ לשעבר  רבות שכמותה, חלף בי הרהור בזמן שהנחתי את הזר על שולחן-האוכל שבפינה. שוב נעצתי בה מבט. עיניה המשיכו לחייך אלי במבט שאי אפשר היה לטעות בו. אותו מבט שאי שם באישוניו הסתתרה לה חדוות הילדה שכל רצונה הוא במשחקים אסורים. "כן, כן, במה אני יכול לעזור?" אמרתי במבוכה. "לעזור?" - היא חזרה על דברי - "לא, אין צורך, זו מחווה של ידידות". מעיניה המשיך להבליח המבע הזה. הוא דרש שאסקור את גזרתה. סקרתי אפוא בידידות את הסרט הוורדרד  שהשתפל מכתפה השמאלית כשהוא חולף על פני חמוקיה שהזדקרו בלי שמץ של מבוכה והסתיים בחגורת מכנסיה בעלות הגזרה הנמוכה. לכל אורך הסרט נרשם: "חברת החשמל לך ובשבילך". אין ספק שהיה משהו מחשמל במראה. ניצבתי פעור פה ושאלת שנית: "ובכל זאת?" – "ראה אדוני, כל רצוננו הוא להעניק שרות. זכור את המקרר, את המזגן, את הדוד, זכור את הנורות הבוערות בלילה", אמרה במבטאה הזר. - "ובכן?" שאלתי מעט בחשש. "אנא, שרות אדוני, ראה זאת כטיפ פעוט בין שלוש מאות שקלים", השפילה ראשה. "כן, כן, בודאי", אמרתי במין שכחה עצמית כשאני ניגש לדלות את הסכום מארנקי. "בבקשה" החלקתי  על כף ידה המוארכת שני שטרות בני מאתיים שקלים כל אחד, אותם היא תחבה לארנק שהיה תלוי על שכמה. זה אך נעצה אותם בו, השתהתה לשנייה ובמין גמלוניות כזו של נערות גבוהות, הרהיבה עוז, הקריבה פיה ללחיי והדביקה עליו נשיקה. נשיקה טובה. נשיקה רטובה. אמיתית. אחר פשפשה בארנקה אחר העודף. "אין צורך", אמרתי בהכרה מלאה בעוד אני מחליק על זרועה הארוכה והצחורה כשעונג הנשיקה מתפשט בכל נימי. היא נבוכה במקצת, עזבה את ארנקה, גיחכה בחוסר נוחות מסוים, הפנתה אישוניה לעבר הידית שבדלת, ואמרה שהיא עוד תשוב. 

"איי!", עלתה בי זעקה. מסביב כבר היה חשוך. היכן אני? שמעתי גרגורים. גרגורים שחורים. סנופי שכבה לצדי הרי המפלצת הזו סרטה אותי! אותי?! ניסיתי להדפה אך היא נאחזה, בדבקות בבד הקטיפה הירקרק, בעוד היא מחרחרת ומעמידה פני ישנה. מקצות שפתיה המחייכות עלתה נחשיות. אולי ביום מן הימים אבשל את היצור הזה באחת מן הקדרות, עלתה בי מחשבה. אך מורך לבי לא יעמוד בודאי במשימה הזו. מילא, זה עונשי על חלום שאסור היה לי לחלום כלל. האם תמחלי לי? האם תמחלי לי על החלום אשר חלמתי זה עתה? התהפכתי על צדי.  סנופי המשיך וחרחר את חרחוריו השחורים.

לא ישנתי היטב בלילה ההוא. למחרת קמתי, שטפתי פני מבלי להביט במראה ושבתי ויצאתי לעבר בית הקפה הנידח, ושוב כמו בטקס ידוע, בא הבריון ושאל למבוקשי וכעבור מספר דקות חבט את המצרכים על שולחני. משום-מה נדמה היה לי שהוא דפק אותם ביתר עוצמה מאמש.  לאחר שכרסמתי את הכריך דפקתי אף אני את עשרים וחמשת השקלים על השולחן במענה כבוש ופסעתי במעלה הרחוב. בשעה שהתקרבתי לביתי הדחקתי מבטי מן התיבה, השחלתי את המפתח בחור המנעול, ומשאך פתחתי את הדלת מיהרתי להשתרע על הספה הנוקשה שבסלון. בשעה ששכבתי הרהרתי בנקישה החדה והזועמת של אותו בריון ובנוקשות האטומה שניבטה מפני העוברים והשבים. דליתי נחמה מסוימת מן האפלוליות, שבמקום המסתור הזה. אך סנופי שבע נשמות, בא ותבע את צרכיו.

כך חלפו להם ימים ובלילות יש והייתי חש בשערה הבהיר והארוך של אותה נערה, בנשיקת הדבש שלה, במגעה הספוגי שהיה שוטף ברכות את גופי וחופן באהבה את העולל שבקצה. העולל שירה מקרבו את כל שפעת העונג שבעולם. אחר-כך הייתי נעור, ושומע מחרחוריו השחורים את שלל טענותיה, לא שלה, אלא של האחת שלא הייתה עוד, וכן אי-אילו חרחורים דחוקים משכבר הימים. רציתי לחוש אז ביתר תוקף את קשיותה הספרטנית-נזירית של הספה. הרי למרות הכול, את היחידה שהיית לי נווה על הצל שבקרבי, את היחידה שהיית לי כאותו גזע עץ המשמש לפליטי השיטפונות, ושוב הייתי מתהפך על גחוני מצפה למצוא מפלט בשינה חלולה ונעדרת חלומות.

ובערב אחד, בעודי בוחן את הרצפה המאובקת ואת קורי העכביש שהחלו לבצבץ ממגירות הארונית שבסלון, שמעתי שוב את אותו טפטוף דקיק של נקישות. חרש קמתי וניגשתי לדלת. זה אך פתחתי אותה, והאומנם היא זו הניצבת בשער? אך שום זר היא לא נשאה בידה. היא ניצבה לפני כתורן חשוף. ניסיתי לדלות מעיניה את המבט המתערסל, המשתעשע אך כחול עיניה הוטח בי כפלדה. "כן, בבקשה" ליחשתי במבוכה, אך היא נשארה על עמדה וירתה בי במבטאה הזר את המונולוג הבא: "אני השכנה מלמעלה. עלי לציין שהתיבה שלך גדושה במכתבים הגולשים ממנה על הארץ זה מספר ימים. ועד הבית משקיע רבות בטיפוח החצר. אין זה מתפקידו לדוור אלייך את המכתבים באופן ישיר. אם רצונך בזאת אז אנא פנה לשירותי דוור מקצועיים. בינתיים אני מבקשת בשם ועד הבית שתדאג לברור את מכתבייך ואנא זרוק את יתרתם אל הפח!". דיבורה-ציוויה, על אף מבטאו הזר, היה כה רהוט ומתכתי שנשארתי המום. ניסיתי לדלות מעיניה את מעט החום, ולפחות זיק של אמפטיה לאבלי, אך היא ניצבה מלפני כעמוד המתכתי היורה את מנת המתח הגבוה שבו בלהט קר ופקידותי. "בסדר, בסדר", מלמלתי כשאני מבקש לשאול עוד דבר-מה ממבטה. אך היא נפנתה לאחורה וטופפה במגפיה השחורים והבוהקים על גרם המדרגות הסמוך.

סגרתי את הדלת מאחורי. האשליות המתוקות נופצו באחת. איש לא נשאר עימדי ואם זאת עלי לבצע את מצוותה, ולא ירעמו עלי תותחי הבית המשותף. יצאתי אפוא בערוב היום מפתח הבית, ובשפל מבט אספתי את ים הפרסומות והמגאזינים שהיו מוערמים בשלל צבעים זה על-גבי זה.  מבלי לבדוק את תכנם, השלכתי אותם היישר ללוע הפח. אחר-כך העברתי את ידי ברטט על הדפנות. שלוש מעטפות צנומות עלו בכפותי. חשפתים לאור והנה עולה מהן אותו צבע ירקרק, כמוש, שלטוני, רע. נשאתי אותם לביתי. הנחתי אותם על גבי שולחן האוכל הקטן שבמטבח והתבוננתי בהם. שעה ארוכה התבוננתי בהם. ואולי איזה טובה אצורה בקרבם. לא כמו בחלום המטופש אשר חלמתי. שמא ברכה, פרס, גמול, הזמנה החתומה אישית ובכתב יד מקורי של מי מידידי שהפך לפקיד בכיר, ואולי, לחילופין, השתתפות אישית וחסרת פניות בצערי? האם פסה כליל רוח הקרבה, החברות? העוד נותר ולו שביב של יחס אישי במדינה ההולכת והופכת לעוינת מיום ליום? לקחתי אפוא את הסכין מהמטבח ובצעתי את המעטפות. פרשתי לפני אחת מהן והנה מזדקרת מתוכה בצבע אדום הכותרת הבאה: התרעה אחרונה בטרם ניתוק. פרשתי את השניה והנה התרעה בטרם ניתוק. נוספת, והפעם בצבע שחור. פרשתי לפני את השלישית ומתוכה עלתה בקול תרועה: עוד התרעה, והפעם על בוא המעקלים. נכזבה תוחלתי. אין עוד ידידים. הרי זו מדינה זרה.

מדינת אויב! הבליח פתע בדעתי. סנופי הביט בי בעיניו המחמירות. לא הרי זה לא יתכן. הרי אין שחור ולבן. החלום הקודם היה כה טוב הייתכן שאך חלום רע אני חולם? עלי לשטוף את פני. פניתי, אפוא, לברז שבחדר האמבט, פתחתי אותו והנה הוא משתנק, משתעל, יורה מטח של מים חלודים ואזי מזרזף אי-אילו טיפות בודדות. פתחתי אותו עד הסוף אך לשווא. ניגשתי לברז שבמטבח, והנה אותה מחלה אחזה גם בו. ניגשתי בבהילות למקרר, הצצתי לתוכו, שני בקבוקים של מים מינרלים ניצבו בו, חשתי בהקלה מסוימת, אך מדוע הנורית אינה נדלקת? ויתרה מכך, מדוע אינו נוהם כתמיד? אגלי קור נטפו מן המצנן שממעל. ניסיתי להדליק את המתג. אך מה היה זה? חשכה. ניסיתי להדליק את המתג שבסלון ושוב חשכה.

הריני בחורבה, בלב שטחו של האויב. הבלחי אור אחרונים עוד עולים ממטע הזיתים שמסביב. אי אילו נפילות עוד נשמעות מרחוק. האם לפני מספר שעות הוא קרא לעזרתי מצל השלד המעשן? לועי הברזל קרבו. לא ידעתי מה עלי לעשות. מיששתי, חיפשתי דבר-מה, לעזאזל,   סנופי מביט בי במבטו המוכיח, הקשה, מבט התובע. הרי היה זה אך חרחור, חרחורו האחרון. סנופי, האם תאמין לי?. אחר כך אני חובט בארונות. בזה אחר זה אני רואה סרוויסים, מחבתות, סירים וסכו"ם, והנה קופסא משומרת. אני מביט על התווית. גרגרי שעועית טבולים ברוטב אדמדם מעוררים בי רעבון נושן. ובכן לרשותי מים ומזון. יתכן אפוא שאעמוד במצור הזה, ולו אך מספר שעות, אני סופק כפותיי. רגע, משהו עולה מנבכי הזיכרון. אני מחליק זרועותיי על מותני. אמנם נשק לא נמצא אז ברשותי, שכן שכחתי אותו בזמן שנטשתי את הכלי הבוער "יו, כמה שזה מתאים לך!", אך מה בדבר החגור ואותם מחסניות שאמנם היו נעדרות כל תכלית בלעדיו? זכורני שמאחד הפאוצ'ים הבליח דבר-מה עגלגל וטוב. דבר-מה שנסך בי שעה שנסוגותי אל המטע הזה, תחושה של בטחון.

"אינני אותה רכיכה שכל-כך רצית לטפח את המיתוס שלה, אהובתי", עולה על בדל שפתי רבע חיוך. אני ממהר אפוא לחדר השינה. עולה על שרפרף פותח את המדף העליון, זה שאיש לא הביט בתוכנו זה שנים, מפשפש בין מאווררים נושנים ואזי, ממעמקיו, דולה אותו חלקלק, עגלגל וקר. יש במגעו משהו מהמגע האסור שידעתי לא מכבר.אני מגחך לעצמי בזמן שאני חופנו בידי. אחר-כך אני שב למטבח, מניחו חרש על הדלפק, בוצע בעזרת הסכין את קופסת השעועית, ומערה תוכנה עם כף אותה אני נוטל  מן הכיור. אחר-כך אני מפשפש במגירה שלידי. אני מוצא בה נרות ומספר קופסאות גפרורים. אני מצית נר שמצייר צללים על העזובה שמסביב. סנופי חולף. בהרף-עין הוא מהפך את קופסת השעועית ומלחך בלשונו הדביקה  את תוכנה.  לחשושים מתחילים להישמע ממטע הזיתים. הם קרבים. "את היית קורת הגג על הצל שבי, את דאגת לכל!". כן, הגיעה העת. הנה הוא פה, ברזלי וקר. אני נוטל אותו מן הדלפק, נצמד אל הדלת, מגשש על פניו, ממשש את עגלגלותו, מעביר אצבעותיי על שדרתו-מנופו, מאמץ אותו אל חזי, והם עולים בפסיעות קצובות. "בטבעת זו" - אני מצהיר בלחישה - "בטבעת זו... מקודשת...".  או-אז אני חולץ ומשיל את טבעת הניצרה, המנוף אחוז בכף ידי, אחוז בחזקה.

(מיכאל פבזנר)

אפשר לצלול אליו

לרגע ממושך

אפשר להיזכר

לגעת בקצותיו

ומחדש

לחוש את הדכדוך

המסתתר

מאחוריו

אפשר לשקוע בו

להתרפק

להשתאות

לשמוח בו שמחה

גדולה מאד

ולאבד אותו ושוב

כל רגע כל דקה

כל הימים

לנצור אותו

בפנים

ולאחוז בו כך

יפה ומאושר

מלא חיים.

מוקדם בבוקר האבא של הילדה שלי הביא לי את זר הפרחים שאשתו לא רצתה. היא גרה בבת-ים ויש לה שני בנים ממנו ועוד בן אחד מהמאהב האחרון שלה. הוא אמר לי שהיא לא רוצה את הזר, כי הוא עטוף בנייר לבן ולא בנייר צלופן. אחר-כך הוסיף שהיא לא רוצה אותו יותר והפרחים שהיו בידיו נבהלו ונפלו לרצפה. שנינו התכופפנו ביחד כדי לאסוף אותם והראש שלי נגע במקרה בראש שלו.

פעם אהבתי את בת-ים. כך הוא אמר. הים שם כחול יותר וגם העצים. ירוקים. אבל עכשיו, כאן בלב תל-אביב אני מרגיש שאני חי, הוסיף. כולם פה אמנים המשיך, ואני יכול להיות נורמאלי ולא לכתוב עוד שירים. סוף-סוף אני רוצה לחיות כמו שאני אוהב, הפוך מהאנשים האחרים.  בבת-ים עולות לי בראש מלים מכאיבות, ואני שוכח שכל מה שאני רוצה זה להיות פה איתך. אמרתי לו שהוא נראה עייף, ובינתיים הוא יכול לגור פה איתי על הגג.

כל זה לקח פחות משעה ושנינו לא הספקנו להיות שמחים או עצובים. הבטנו זה בזו בזרות מוכרת ודחינו את החיבוק שלנו לאחר-כך. השמש התחזקה.  גם האור. עכשיו היה קשה לשער על מה שיהיה איתי ואיתו במשך היום שיבוא. ידעתי שמעכשיו אני אהיה ביחד עם האבא של הילדה שלי כל השבוע וגם בשבת. לא השתדלתי לחייך. כשהוא קם ללכת, לא שאלתי אותו לאן אתה הולך. כדי לעשות את זה נכון.

ליטפתי את שערו הצהוב, אחר-כך את פניו ולבסוף עליתי על קצות אצבעותיי ונישקתי את מצחו. גם הוא חשש להיות ארוטי וליטף את שערותיי, אחר-כך את לחיי ולבסוף נישק את פי. סוף-סוף נצטרך ללמוד לחיות כמו נשואים.

(עדינה מור-חיים, משוררת ומבקרת. ספר שיריה "הקו הלבן" יצא לאור ב"עיתון 77" בשנת 2008)

מי ישבר ראשון

אני, את או המראה

שלא משקרת

ומראה את מה שאינני רואה בי

את מה שאינך רואה בך

את מה שאיני רוצה לראות 

עיני עצומות לרווחה

אני מתפרק לרסיסים

ואת אוספת את השברים,

מול המראה.

© ירמי עמיר

עושים כאן שוטרי המלך ככל העולה על רוחם. מתאנים לכנענים, מתעמרים באמורים. כובשים דרכים לבני יהודה, חוסמים בחוזק יד שבילי דרכם של איכרי הארץ ויושביה הראשונים. מקוום כי תישבר שִׁדְרתם ויעזבו את המקום מרצון, ינטשו את אדמת אבותם להיות לנחלת שלל לחיילי המלך ולגדודי פוחזיו..."

מתוך הרומן ההיסטורי החדש של אברהם אברום בורג, "אבישג", שיצא לאור החודש בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011. "רומן היסטורי נועז ושובר מוסכמות שראשיתו באחרית ימיו של דוד המלך, המצביא, החוטא, האדם" (מתוך השער האחורי של הספר).

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 11.03.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

"יומן ההיריון שלי"

ע"פ ספרה של הילה שרעף גלסר

במהלך הכתיבה התפרסם היומן אחת לשבוע באיגרת השבועית של תיאטרון החדר בעריכת אמיר אוריין.

אישה נכנסת להיריון ומתכננת לידה טבעית. היא נתקלת בנורמות חברתיות המאיימות על חופש הבחירה שלה. במהלך ההיריון היא מגלה שהביקורת שלה אינה מופנית רק כלפי הממסד והחברה, אלא גם כלפי עצמה. כדי לחוות את חוויות הלידה כפי שהיא מבקשת, עליה להישיר מבט אל כאביה הנפשיים והפיזיים ולפרוץ את גבולות עצמה. בתוך הכאב הגדול היא מגלה עוצמה, שמחה וכוחות גדולים שלא ידעה כי קיימים בה.

עיבוד למחזה: רינה לביא, הילה שרעף גלסר

משחק: הילה שרעף גלסר

בימוי: רינה לביא

ייעוץ אומנותי: אמיר אוריין

יום שישי, 1.4, בשעה: 21.00.  יום רביעי, 13.4, בשעה: 20:30.

יום חמישי, 14.4 בשעה: 21:00.

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

הקטע הבא צולם בחדר:

אנסמבל קוקייה מציג: "תחושת בטן"

תיאטרון בתנועה סוחף וססגוני. סיפורה של אישה הנקרעת בין תכתיבי החברה לבין הרצון למימוש עצמי. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.

בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. כוריאוגרפיה: שרון שלומי.
משחק ומחול: אדרה שפיגל, ליאור ג'ייקובס, מירב סקאל-רוז'נקו, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי.
עיצוב תפאורה ותלבושות: סיון יחזקאלי וענת בילו. תאורה: ענת בילו. עריכת סאונד: איתן בהר. עיצוב גרפי: בלה מלכין.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.

11.3.11, יום ו' בשעה 20:30, התיאטרון הערבי-עברי, יפו (פסטיבל האישה הערבייה). 

9.4.11, מוצ"ש, בשעה 21:00, התיאטרון הערבי עברי, יפו.

הזמנות בטל': 052-5284234, 054-5335135

"אורטל חייבת למות!"