הצטרפו לאיגרת השבועית

היצירה היא התגלמות המשאלה לעולם טוב יותר. היא התגלמות התקווה. היא הדרך לעולם טוב יותר. היא הדרך לגאולה.


מוקדם בבוקר האבא של הילדה שלי הביא לי את זר הפרחים שאשתו לא רצתה. היא גרה בבת-ים ויש לה שני בנים ממנו ועוד בן אחד מהמאהב האחרון שלה. הוא אמר לי שהיא לא רוצה את הזר, כי הוא עטוף בנייר לבן ולא בנייר צלופן. אחר-כך הוסיף שהיא לא רוצה אותו יותר והפרחים שהיו בידיו נבהלו ונפלו לרצפה. שנינו התכופפנו ביחד כדי לאסוף אותם והראש שלי נגע במקרה בראש שלו.

 

פעם אהבתי את בת-ים. כך הוא אמר. הים שם כחול יותר וגם העצים. ירוקים. אבל עכשיו, כאן בלב תל-אביב אני מרגיש שאני חי, הוסיף. כולם פה אמנים המשיך, ואני יכול להיות נורמאלי ולא לכתוב עוד שירים. סוף-סוף אני רוצה לחיות כמו שאני אוהב, הפוך מהאנשים האחרים.  בבת-ים עולות לי בראש מלים מכאיבות, ואני שוכח שכל מה שאני רוצה זה להיות פה איתך. אמרתי לו שהוא נראה עייף, ובינתיים הוא יכול לגור פה איתי על הגג.

 

כל זה לקח פחות משעה ושנינו לא הספקנו להיות שמחים או עצובים. הבטנו זה בזו בזרות מוכרת ודחינו את החיבוק שלנו לאחר-כך. השמש התחזקה.  גם האור. עכשיו היה קשה לשער על מה שיהיה איתי ואיתו במשך היום שיבוא. ידעתי שמעכשיו אני אהיה ביחד עם האבא של הילדה שלי כל השבוע וגם בשבת. לא השתדלתי לחייך. כשהוא קם ללכת, לא שאלתי אותו לאן אתה הולך. כדי לעשות את זה נכון.

 

ליטפתי את שערו הצהוב, אחר-כך את פניו ולבסוף עליתי על קצות אצבעותיי ונישקתי את מצחו. גם הוא חשש להיות ארוטי וליטף את שערותיי, אחר-כך את לחיי ולבסוף נישק את פי. סוף-סוף נצטרך ללמוד לחיות כמו נשואים.

 

(עדינה מור-חיים, משוררת ומבקרת. ספר שיריה "הקו הלבן" יצא לאור ב"עיתון 77" בשנת 2008)

לאיגרת השבועית של 2011 . 3 . 10